אבות הכישלון
עמיר רפפורט סבור כי לצד הפניית האשם אל משולש ההנהגה, מבאר דוח וינוגרד עוד נקודות
גם העובדה שהיה כישלון מודיעיני טקטי חמור מתבהרת. לגבי ההבלגה, שכונתה במשך שנים "הכלה", נטען כי "היו לה נימוקים כבדי משקל". לגבי המודיעין, נעשתה אבחנה ברורה בין התמונה המודיעינית הכוללת, שהיתה ידועה היטב עד כדי התראה חמורה של אגף המודיעין מפני חטיפה בצפון בסבירות "בינונית עד גבוהה," לבין מחסור חמור במודיעין טקטי בשטח.
הוועדה רומזת על ליקוי מודיעיני חמור בטיפול בידיעות שהיו יכולות להצביע על החטיפה, שמפורט בחלק הסודי של הדוח. כמו במלחמת יום כיפור, מידע מודיעיני זכה להתעלמות וכך גם ההתראה האסטרטגית, בין היתר בגלל האמונה המופרזת בכוחו של חיל האוויר להכריע את חיזבאללה, אם יידרש לכך.
החלק הראשון של דוח ועדת וינוגרד יכול להיחשב סוף פסוק בכל נושא שנידון בו, משום שהוא מדויק להפליא. קשה לחשוב על ליקוי שחברי ועדת וינוגרד "פספסו" בדרך למסמך הנוקב שיצא תחת ידיהם, החל מהכשלים המערכתיים והמבניים בתהליכי קבלת ההחלטות בישראל, ועד ל"תרבות הסמוך", על השפעותיה ההרסניות.
ישם גם קרן אור
ראוי לציון גם שהדוח כתוב בשפה בהירה, בניגוד לשפה הגבוהה והלא ברורה שהתפתחה בצה"ל במשך שנים, וגם זכתה להתייחסות ביקורתית בפני עצמה.
מעבר לכך שדוח וינוגרד קובע כי הכישלון אינו יתום, וייחוסו בראש ובראשונה לשלישיית הצמרת - אולמרט, פרץ וחלוץ - ניתן ללמוד מקריאה מדוקדקת כי הם לא היחידים שפישלו. קשה שלא להתרשם לרעה מהתנהלותם של כמה קציני יבשה שהקיפו את חלוץ ולא התריעו ביתר שאת כי ההסתמכות המופרזת על חיל האוויר - מסוכנת. התנהלותו של ראש אגף המודיעין, אלוף עמוס ידלין, שנתן תחזית אופטימית מדי, בניגוד
מדרך הטבע הדו"ח מתמקד בכשלונות, אבל לצד הכשלים העמוקים זוכה דווקא שר הביטחון עמיר פרץ, שכה הושמץ בציבור, לשבחים על אינטואיציות שהפגין ושאלות נכונות ששאל. גם אהוד אולמרט מוחמא על כך שהיה לו אומץ לבחון מחדש את מדיניות ה"הכלה," גם אם עשה זאת בדרך פזיזה ושערורייתית. חלוץ מקבל חיזוק חיובי רק על פעילותו אחרי המלחמה: התחקירים שערך באופן נוקב. התנהלותו תוך כדי המלחמה, כפי שהיא עולה בצורה מודגשת מתוך הדו"ח, היא ממש מקוממת.
נא להמתין לטעינת התגובות
