הקב"ה, אביו ואימו, והכהנים...
בחברה שבה מתערער אחד מן היסודות - נמצא גם את השני מעורער. מיעוט האמונה בבורא עולם, גורר אחריו זלזול בכבוד הורים ומורים, ומאידך גיסא, האדרת כבודם של הורים ומורים יגרור חיזוק בערכי האמונה.הרב ברנדס פרשת אמור
זהו מעין מס, שניתן למשרתי ציבור, על ידי הקהל, תמורת התמסרותם לעבודת הקודש, עבור כלל ישראל. זהו האופן שבו מוצגים הדברים בספר במדבר, בפרשת קרח. לעומת זאת, בפרשתנו נראה, שייחוד קדושתם של הכהנים הוא ענין שבין אדם למקום, והוא נגזר מן הפרשה של קדושת מקדש וקדשיו. כשם שיש להקפיד על קדושת וטהרת מקום המקדש, ויש להקפיד על קדושה וטהרה בעת הכניסה למקדש והקרבת הקרבנות ובעת אכילת הקדשים, כך יש להקפיד הקפדה יתירה על קדושתם וטהרתם של העובדים במקדש - הכהנים.
מכאן נגזר חיוב על הקהל, לייחד את הכהנים ולשמר את מעלתם וכבודם, בהיותם אנשי הקודש: "וקדשתו כי את לחם אלקיך הוא מקריב, קדש יהיה לך כי קדוש אני ה' מקדשכם". השמירה על כבוד הכהן וקדושתו היא מצוה של "בין אדם למקום", כמו מצות מורא מקדש. באשר הכהן הוא משרת ה', כבודו וקדושתו מזוהים עם כבוד וקדושת שמים. אין בכך האלהה של האדם, אלא החלת מושג הקדושה האלקית על כל מה שמתקרב למערכת של מקדש וקדשיו, מקום השכינה.
הרעיון, שיחס מיוחד כלפי אדם עשוי להחשב דווקא בין המצוות שבין אדם למקום, ניתן להרחבה גם למצוות אחרות, שבהן הדבר ניכר פחות. דוגמה אחת המחייבת עיון, היא מצות כבוד ומורא אב ואם. באופן טבעי היא מתפרשת כמצוות בין אדם לחברו: היחס שבין בן להוריו, הוא יחס בין אישי, ככל המצוות הללו.
אולם, מיקומה של מצוה זו בתורה מעורר הרהור נוסף. בעשרת הדברות, מופיע הדיבר "כבד את אביך ואת אמך" בין הדברות הראשונות: אחרי אנכי ה', לא יהיה, לא תשא ושמירת שבת. כולן מצוות מובהקות שבין אדם למקום. ואילו המצוות שבין אדם לחברו מופיעות במרוכז בקבוצה השניה: לא תרצח, לא תנאף, לא תגנב, לא תענה ולא תחמוד.
הוא הדין בראש פרשת קדושים: אחרי הכותרת, קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם, מופיעות המצוות הראשונות: איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו, אני ה' אלקיכם. שוב, סמיכות בין מורא אב ואם לשבת, ועמהן, מיד אחריהן, רשימה של מצוות בין-אדם-למקום מובהקות: איסור אלילים, פגול ונותר. רק אחר כך מופיע קובץ של מצוות אופייניות לבין-אדם-לחברו: מתנות עניים, לא תגנבו וכו', עד "ואהבת לרעך כמוך".
נראה לומר, שכל חיובי בין אדם לחברו קיימים גם בין בן להוריו. ולשם כך, לא היה צורך בצווי מיוחד על אב ואם. אדם חייב ב"ואהבת לרעך כמוך" גם כלפי הוריו, ויתרה מזו - גם ההורים מחויבים בכך כלפי בניהם. בכלל זה, לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו, ואיסור הכאה וקללה, ואיסור אונאת דברים, וגרימת בושה וצער וכל כיוצא באלו. לשם כך לא היה צריך ליחד מצוה לאב ואם. החידוש בכבוד אב ואם שיש בהם חיוב מיוחד, מעבר לכל אלו, כפי שמצינו בייחודם של הכהנים, שהוא מעבר לקדושה הכללית שבכל איש ישראל.
חז'ל קבעו, שלפי הכבוד שנוהג אדם באביו ואמו, משרה הקב'ה שכינתו עליו ולפיה נקבעת השראת שכינה בישראל. כיון שאביו ואמו הם שותפים של הקב'ה
כיבוד אב ואם ומוראם מבטא את ההכרה ב"דע מה למעלה ממך". ההכרה שאדם איננו אדון לעצמו, שבכוחות עצמו לא היה מגיע לעולם ולא היה יכול להתקיים בו. כשם שאביו ואמו הם אלו שאיפשרו את הופעתו בעולם, והם שדאגו לקיומו כאשר היה פעוט חסר אונים, כך הקב'ה מקיימו בחסדו בכל עת. ההתנכרות לחובה המיוחדת כלפי ההורים היא חלק מהתנכרות לתלות בבורא עולם ומיוסדת על תפיסה של "אני ואפסי עוד". הכרת הטובה לאביו ואמו, היא מרכיב בחובת האדם להכיר טובה לבוראו. ומכאן נמצא, שמצות כבוד אב ואם אף היא מן המצוות שבין אדם למקום.
בחברה שבה מתערער אחד מן היסודות - נמצא גם את השני מעורער. מיעוט האמונה בבורא עולם, גורר אחריו זלזול בכבוד הורים ומורים, ומאידך גיסא, זלזול בכבוד הורים ומורים יגרור אחריו פיחות בערכי האמונה. בלשונם של הסוציולוגים אומרים: "בחברה המסורתית ניתן יותר כבוד לזקנים ולהורים מאשר בחברה המודרנית". בלשון הגמרא נאמר: "בזמן שאדם מכבד את אביו ואת אמו אומר הקב'ה: מעלה אני עליהם כאלו דרתי ביניהם וכבדוני".
הרב ד"ר יהודה ברנדס, הוא ראש בית המדרש במכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה בירושלים. מחבר הספר "אגדה למעשה – עיונים בסוגיות משפחה, חברה ועבודת השם", בהוצאת בית מורשה
נא להמתין לטעינת התגובות
