הקושי לשלוט
או, כפי שאמר ברכט: כמה חבל שהאזרחים לא יודעים שכל כך קשה למנהיג ללמוד לתחמן. יהונתן גפן מסכם את דוח וינוגרד וגם מתגעגע לאהבת נעוריו גו'לי כריסטי וממליץ על ספרו החדש של עמוס עוז
הטור הזה נכתב בערב שאחרי פרסום הביניים של ועדת וינגורד שכידוע הכניסה להם, ובגדול. בערב האביבי עדיין איני יודע מה יעשו החשודים העיקריים בהאשמות החמורות שהוטחו בהם על ידי חבר מלומדים ואנשי חוק ומשפט. במילים אחרות: איך אתה יכול להישאר במקום שבו אף אחד לא סובל אותך, ועוד להגיב ולחייך. כותב הטור הזה, אם מישהו אפילו קצת לא רוצה בחברתו או מעליב אותו אפילו בצחוק, הוא פשוט קם והולך, שכן מה אנושי יותר מאשר לדבוק רק בחברה שאוהדת אותך או לפחות סובלת אותך ואיתך. עוד לפני דוח הוועדה, הדעות של מי שנקרא "האיש ברחוב" על מנהיגיו וממשלתו היתה כעל נבלה בשוק. כאחד שמשוחח לא מעט עם הבריות, ולפעמים אפילו עם חיות, תאמינו לי שאף אחד לא סובל אותם.
במקרה הטוב הציבור המתון יותר דורש שגאידמק וביבי יתפסו את השלטון מיד, ואם צריך אפילו בכוח. במקרים קשים, החלק הקיצוני יותר באוכלוסייה מציע למנהיגים חרקירי מכובד, רצוי בשידור חי עם אס־אם־אסים וצביקה הדר. אבל לאנשי השררה עם העור העבה זה לא מזיז. הם יודעים שלא קל לשלוט בנו, אבל גם יודעים כמה אנחנו נשלטים בקלות כשמפחידים אותנו ואחרי זה הם עושים כאילו הם מצילים אותנו, כמו שהם לא עשו במלחמה האחרונה וכפי שוועדת וינוגרד דיווחה לנו בנחישות. הכישלון הוא יתום, ואחרי כל כך הרבה כשלונות של המערכת המדינית והצבאית המדינה הזאת מריחה קצת כמו בית יתומים.
כותב הטור הזה מיישר קו עם הייאוש והאכזבה של עמו. את רוב מסקנות הוועדה כתבו הוא ועוד שני כותבי טורים ביום הראשון של המלחמה המקוללת, ותאמינו לי שאין דבר כואב יותר מלהגיד "אמרתי לכם" לציבור שימשיך להיות אדיש ולא להקשיב לקולות הבודדים הזועקים לשלום ולצדק, שתי המילים הזקנות והגוססות האלה.
ומה יולידו מסקנות הוועדה? עוד תנועת מחאה קלושה, אנשים חלולים שיש להם תחליף יתחלפו
"וכמה חבל שהאזרחים לא יודעים / שכל כך קשה לשלוט בנחישות ובעוצמה/ שכל כך קשה למנהיג ללמוד ניצול ועורמה".
ג'ולי כריסטי בת ה־66 סיפרה השבוע ל"ניו יורק טיימס" שאחרי תקופת אנונימיות היא מככבת שוב בסרט חדש של במאית אלמונית. על ג'ולי כריסטי של שנות השישים היא אומרת: "אין לי כל קשר לאישה הזאת, היא כבר איננה."
לא בשבילי, מותק. אני מאושר שאת עדיין קיימת ובשבילי אין לך גיל ותמיד תהיי תמיד אהבת נעורי. כשנערים אחרים בגילי אהבו את בריג'יט ברדו ומרילין מונרו, הנאמנות שלי לכריסטי היתה חסרת פשרות, ולכן, בכל פעם שאני קורא עליה או רואה אותה, לבי גואה על גדותיו, וכבר אין לו כל כך הרבה גדות.
למרות המיתולוגיות על האקסיות, אפשר לשכוח בקלות אהבה ראשונה אמיתית, אבל לעולם לא נשכח את אהובתנו הדמיונית הראשונה, והיא תהיה המודל לכל הנשים האמיתיות שנתאהב בהן רק משום שהאהבה ההיא לא התגשמה.
כשהייתי בן 14 רציתי שג'ולי אנדריוס תהיה אמא שלי ושג'ולי כריסטי תהיה אהובתי. בימים של טקסי הגבריות המושבניקיים שבהם הבנים רקדו ריקודי עם מוזרים והכינו את עצמם למות בעד ארצנו, גזרתי בעדינות תמונה של ג'ולי מאיזה "עולם הקולנוע" ישן שתלשתי מסל העיתונים של אסי בן דודי, והדבקתי בדבק נגרים לצד הפנימי של ארון הבגדים העלוב שלי. אני זוכר שאמא שלי לא ממש אהבה את זה, אבל ידעתי שאמי הבדויה, אנדריוס, תמיד תהיה לטובתי.
כשהייתי חייל, אחרי שראיתי את ג'ולי בקולנוע "יובל אור" שבטבעון משחקת את לארה ב"דוקטור ז'יוואגו" - ועל אף שלא סבלתי את הספר - הרגשתי מאוהב כפי שמעולם לא הרגשתי עד אז ולעולם לא אחרי זה. כתבתי לה מכתב אהבה לוהט, וחתמתי ב"סגן ג'ונתן גפן." יום אחד הגיע לבסיס מכתב מלונדון. זה כמובן היה המכתב הרשמי של הכוכבים עם "דיר ג'ונתן, אני מצטערת שעלי לענות לך בקיצור וכו,"' אבל לא הייתי צריך יותר כדי לעבור את מלחמת ששת הימים בניצחון מוחץ של כוחותינו, ולהאמין כפי שרק צעיר הזוי יכול להאמין שבעזרת השם יום אחד ניפגש, ג'ולי ואני, ונקים בית בישראל. כשהייתי מ"מ תליתי תמונה נוספת שלה מעל מיטת החיילים הדוקרת, ממוסגרת. הפעם תמונה בעירום חלקי מ"הקלפן והיצאנית" שגנבתי באחד האפטרים מחלון המודעות של קולנוע "ארמון" בחיפה. וכל לילה לפני השינה הייתי נרדם איתה ואחר כך חולם עליה קצת.
יום אחד, כשערכתי מסדר בוקר לחיילים שלי, ראיתי שהם הדביקו מעל מיטות השדה שלהם תמונה של יפהפייה ברונטית עם עיניים כחולות בביקיני. תמונה שבמקור היתה שער של שבועון "עולם האישה" בימים ההם, והיא די נראתה לי כמו אהובתי. כששאלתי את דני בסביץ' מכפר גלעדי אם החתיכה הזאת היא לא במקרה ג'ולי כריסטי, דני עבר לדום ואמר לי: "לא המפקד, זאת הדוגמנית הכי יפה בארץ, קוראים לה נורית מקובר והיא יוצאת עם יהורם גאון, השרמוטה."
ג'ולי כריסטי עיכבה את הבגרות המינית שלי ועד גיל 21 לא ידעתי אישה ולא ידעתי מהחיים שלי. אחרי שהשתחררתי והגעתי לתל אביב הכרתי את נורית מקובר הזאת וחודשיים אחרי שנפגשנו התחתנתי איתה. כעבור כמה שנים עזבתי את הבית בגלל רומי שניידר, אבל זה כבר סיפור אחר ליום שישי אחר.
כשקראתי את המאמרים ואת הביקורות, ואפילו כמה משפטים מתנצלים של המחבר על חיבורו, נראה לי שרבים, ואולי אפילו הסופר המכובד עצמו, לא עמדו על טיבו של "חרוזי החיים והמוות," הספר החדש והחשוב של עמוס עוז.
הספר הזה, מעבר להיותו מצחיק, הוא יותר ספר לסופרים מאשר לקוראים. כמו שיש משוררים שרק משוררים אחרים יכולים להבין, ומוזיקה שרק מוזיקאים יכו־ לים להתפעל ממנה עד לפרטים הקטנים, הספר החדש של עוז הוא אודיסאה לילית של המחבר, שיכולה לעזור לסופרים מתחילים להתחיל לספר את הסיפורים שלהם.
יצא לי כמה פעמים להעביר חוג לכתיבה לצעירים, וספר שכזה ממש היה חסר לי למערכי השיעור. ספרות טובה בעיני היא בעיקר סבלנית ואינסופית בבני האדם. הסופר הטוב הוא מעין ערפד אנושי שנצמד בחושך לדמויות ובורא אותן מחדש. בחושך הזה, הדמות שהסופר נצמד אליה נבראת מחדש כבדיה שתעזור למחבר לחבר בין הרעיונות שלו לבין האנשים שהוא צריך לברוא בסיפורים שלו. כל מי שרוצה להיות סופר, גם אם יש לו צעקה ומשהו חשוב להגיד, צריך ללמוד היטב את תורת ההתבוננות שמוגשת על מגש של חמלה ועלילה בספר הדק הזה.
גם אני יושב לפעמים, לצורך הסיפורים שלי, בבתי קפה שבהם אני יכול להיות אנונימי גמור או - הכי טוב - על הבר בלובי של מלון, עדיף מלון של חצי כוכב, וזאת האוניברסיטה העממית המשובחת ביותר למי שרוצה לשדוד נשמות של אנשים אחרים ולהפוך אותם לסיפורים.
וגם אם אתם לא רוצים להיות סופרים, תאמינו לי שלפעמים ההתבוננות ביצור האנושי היא ההצגה הטובה ביותר בעיר.
נא להמתין לטעינת התגובות
