הרשת החברתית שלי: מחזור פברואר שנת '65 נפגש ומתרגש
אם הייתה פלוגה בלי מלחמות ובלי מ"כים הייתי גם היום מצטרף אליה בשמחה
אין שום דבר שמקשר ביני לבין פרחן מלבד העובדה ששנינו שירתנו בפלוגה ד', גדוד 202, צעירים ומאמינים בצדקת הדרך, אפילו שלא היה לנו מושג ירקרק מהי הדרך.
אבי פרחן היקר, המפונה הבלתי נלאה, מימית ואחר כך מיישוב אלי סיני, איש ארץ ישראל השלמה, שלדעתי הייתה שלמה יותר כשהיינו טירונים, לפני הולדת האימפריה. ובטח שאני לא אנתק את הטלפון לפרחן, למוד ההתנתקויות.
"בטח שאני אבוא", אמרתי , "הפלוגה היא הנאמנות היחידה שלי". "יש עוד נאמנויות!" "אל תתחיל איתי פרחן", אמרתי לו, "ואם אתה מסתובב שם בכנסת ישראל, תעשה לי טובה ותברר מה הייתה הפלוגה של איווט ליברמן".
התאספנו בשעה שמונה, כמעט כל הפלוגה הגיעה, בקוטג' היפה של החייל שלמה קופרמן, ברמת פולג. אין ספק ששלמה, הצנחן היהלומן, הסתדר יפה בחיים, דבר שקשה להגיד על רבים מאיתנו.
והנה אנחנו פה, זקנים בכל מידות הצלייה של הזקנה: מדיום, מדיום וול, וול דאן. במקום כנפי צניחה, חולקו לנו תגיות עם השמות שלנו. אפילו המ"פ שלנו הלך עם תווית על כיס החולצה שכתוב עליה "וילנאי מתן", כמו שאומרים את השמות במסדרי בוקר. אולי היה כדאי לכתוב גם מספר צבאי אישי וסוג דם, למקרה ששוב ניפול בשבי החם של הנוסטלגיה.
כבר בכניסה, ליד שולחן מזון הקייטרינג המשובח והבר המושקע, אבי פרחן הרים אותי לסחיבת פצוע ואמר: "ככה אני זוכר אותך בפלוגה", וזה נכון, בגלל משקלי האפסי הייתי מועמד טבעי לשחק פצוע על אלונקות ובסחיבות אישיות. כשאמרתי לו שיוריד אותי כי רק עברתי ניתוח, הוא אמר לבת היפהפייה שלו: "את רואה, זה השמאל, כל הזמן בוכים. . ."
שיקרנו יפה זה לזה במשפטים כמו "לא השתנית בכלום".
אילולא התגיות לא הייתי מזהה רבים מהחיילים, אבל במהלך הערב הרגשתי שוויקטור חג'ג' מקריית שמונה שואג באותו צחוק מתגלגל, אורי מנליק עדיין מצחיק ופרוע, בנעליים אופנתיות, אחרי שבמשך כל גיבוש הפלוגה הוא צעד יחף, ואולי זאת הפעם הראשונה שבה אנחנו מזהים אצלו גרביים.
לאט לאט זיהיתי גם את טננבוים, פופליגר, אלכס הג'ינג'י מתל נוף, המ"מ סניפירי שרק בזכות המ"כים שלו ופשעי המלחמה שלהם נגדנו נהיינו מחלקה סגורה. והופלה, האם זה לא אליעזר מרין? והנה פיני אביבי, החייל היחיד שהיה אסטרונאוט יותר ממני (אולי בגלל זה הוא היום סמנכ"ל משרד החוץ). לחיצות כף וצ'פחות (חיילים זקנים לא מתנשקים).
מתן וילנאי, חף מפוליטיקה, עם ברק בעיניים שלא היה נדלק לו ליד אהוד ברק, צוחק כשאני אומר לו שלדעתי הוא היה המ"פ הצעיר ביותר בצה"ל כשהיה מפקד הפלוגה שלנו. בגיל 21, גבוה ונערץ בקול הבס הרועם, הוא היה בפסגת הקריירה שלו.
את מתן החליף המ"פ שגב, דמות אב דואג, שכעת גם לו יש בן זמר, גלעד, אבל במפגשים המסוקסים האלה אין מצב להראות תמונות של ילדים ונכדים.
"רק בגללי לא העיפו אותך מהפלוגה", אמר לי שגב אחרי שלקח אותי הצדה למדשאה מתחת לגשם מתחזק.
"עוד לא מאוחר", אמרתי לו. אין ספק שלא הייתי לוחם נועז, אבל כתבתי לפלוגה שירים ותוכנית אמנותית בסוף קורס צניחה ובסיום קורס מ"כים.
מעט נשים שברו לי את הלב כמו הפלוגה המזדיינת הזאת, ובאופן טבעי עשיתי לה את מה שעשיתי הכי טוב גם לכל האחרות שאהבתי ועזבתי - כתבתי לה שירי אהבה.
והנה החיילים מראים לי שירים ופזמונים שכתבתי, ניירות סטנסיל מתפוררים, חומר די בינוני ומזל שלא נפלתי באיזה קרב או אימון, ומישהו היה מפרסם את הקשקשת הזאת בחוברת לזכרי.
החבר'ה הקשוחים מקבלים מיקרופון, כל אחד והסיפורים שלו, חלקם אמיתיים וחלקם דמיוניים ורק משתפרים עם השנים.
אין סיפורי קרבות, רק צחוקים וקטעים, בעיקר על התעללויות המ"כים, ובראשם הרס"פ מיימון שנהרג במלחמת ששת הימים, ומובן שכולנו כבר סלחנו לו, והוא נצור בזיכרון המנומר שלנו עם שאר המתים.
אנחנו מביטים בתמונות שלהם ומובן שהם בכלל לא השתנו.
צחי ברקאי היפה והחכם (אחיו רזי ואחותו אורית גם הם הגיעו, הנאמנות שלהם לפלוגה היא כנראה ההנצחה הנכונה ביותר לאח הבכור שלעד יהיה צעיר מהם). והנה גדי חווילס, לוחם ללא חת, בפלומת שפם, צייד נ"ט בלונדיני; עמוס בן-דוד שהתחתן עם בת נהלל והיה אולי הנשוי היחיד בפלוגה; גם וקסלר ופאבלו לא יבואו לעולם לכנס הפלוגה, שגם מתחילה לאבד חיילים שמתו מוות אזרחי: איתן זולוטולוב, הענק מטבעון, שאיני יכול לראות אותו בלי המקלעון על כתפו. משה פריינטה וצביקה גולדברג, המוות לוקח אותנו בלי להתחשב מאיזו עדה אנחנו ובני כמה אנחנו, ואיזה לוחמים אמיצים או מפוחדים היינו. המוות הוא לגמרי דמוקרטי.
לא רק על החברים המתים אנחנו מתאבלים במפגשים האלה. אין ספק שאנחנו מבכים גם את עצמנו, באבל נטול כעסים על ימים ברורים שבהם היינו צעירים, תמימים וטיפשים בארץ שונה, שדיברו בה בשפה אחרת. ראש הממשלה היה לוי אשכול; משה דיין התפטר כשר החקלאות ואף אחד לא קרא לו לחזור; נחמן
באוהל חיכתה לצחי ולי חבילה ששלחה לי אמי עם ספר חדש - "ארצות התן" של עמוס עוז וגם תקליט טרי של החלונות הגבוהים, שממש לא היה לנו איפה לשמוע אותו.
לא היו בימים ההם עבר או עתיד, רק הווה של הישרדות על בסיס יומי. בפעילות מסוכנת לא היו גילויי גבורה שמקורם בהצלת המולדת או לכבוד הדגל, אלא רק לשמור על החיים הצעירים של החברים שלך, ושהם יישמרו על אלה שלך, או כמו שאביבי אמר: "ההרגשה הייתה שמה שלא יהיה, אף אחד לא ישבור אותנו". וזה הלך איתנו לכל מקום גם אחרי שהפלוגה התפזרה והתחילו החיים המפחידים האמיתיים.
נדר שכזה אתה לא תשכח לעולם, ותלך בכל מצב רוח או מזג אוויר לכל הכנסים של הפלוגה ששעטה במדברים ובגבעות עם שמות של בחורות שהיו חיי המין היחידים שלנו.
אחרי שתייה חד פעמית של שתי כוסיות יין, הבנתי שהפלוגה הזאת היא כנראה הרשת החברתית היציבה היחידה שלי. אם אעשה את הבלתי ייאמן ואכנס לפייסבוק, ויבקשו ממני להביא חברים, אמליץ בחום על שלושים ומשהו חיילים אלמונים ו-18 המתים שאיכשהו גם הם הגיעו לכנס אצל קופרמן.
ותזכרו, חיילים זקנים לא מתים, הם רק מתאספים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם