מה השעה?
אראל סג"ל נזכר בנסיך בוואריה המטורף ותוהה איך זה שדווקא בימינו העם אינו יודע איך להתנהג עם מנהיג שאיננו בפוקוס. על הדרך, בנסיון להתמצא בשטח, הוא מוצא גם כמה משלים על כמה שעונים
אוטו נסגר באחד מארמונות הפאר שבנה אביו, כשרוח רפאים שחיה במגירת ארון הטואלט מארחת לו לחברה. לטענתו העניקה לו הרוח עצה מדיצינית כיצד לרומם את מצב רוחו השפוף עד מלנכולי - עליו לירות מדי יום באחד מפשוטי העם.
וכך היה אוטו מתייצב מדי בוקר במרפסת הארמון וצולף לעבר העובדים בגני הארמון. למזלם הרב של הגננים ועובדי הארמון היה אוטו צלף איום ונורא. אלא שבוקר אחד, בפוקס לא נורמלי, הוא פגע בטעות באחד הגננים ופצע אותו קשה. כיוון שהימים היו שלהי המאה ה־,19 ומונרכים אבסולוטיים יצאו מהאופנה, מיהר האפוטרופוס להורות למשרתיו להכניס לרובה של אוטו כדורי סרק. מנגד הצטוו כל עובדי הארמון ליפול לקרקע ולהתחזות למתים כל אימת שנשמעה ירייה מכיוון המרפסת.
אחח, אלו היו ימים, פעם ידעו לעבוד עם שליט לא בפוקוס. כדור סרק למנהיג המצ'וקמק.
נכון לכתיבת שורות אלה, ראש הממשלה אהוד אולמרט נאחז בקרנות המזבח, הוא מסרב להתפטר. האיש דורש לתקן בעצמו את הליקויים שנתגלו. ממש בוב הבנאי. אדם שואל את עצמו כיצד יתקן אולמרט את הדרוש תיקון, והתשובה ברורה וניצחת: אולמרט הודיע קבל עם ועדה שהוא יקים עוד ועדה שתחקור ותיישם את מסקנות ועדת החקירה. וכן הלאה עד הנצח, כמו טלוויזיה שמצטלמת במעגל סגור.
על הדרך אולמרט ימנה גם שר אוצר, הגיע הזמן, הרי הוא מנוע מלשמש בתפקיד, ואם אני מבין נכון את הצהרותיו הקודמות, הרי שחשוד בגניבה יוחלף במורשע בעבירת מין. בדברי העתים של ישראל חקוק נאומו המגומגם של לוי אשכול, ערב מלחמת ששת
אולמרט הקריא מהדף ולחלופין הרים עיניו לטלפרומטר, כביכול מישיר מבט לצופים. אבל בקטעים החשובים ברחו לו העיניים לדף. שפת הגוף הסגירה אותו. האיש כבר אפילו לא מאמין לעצמו, הוא נראה כמי שנתון בהתקף חרדה. והתמונות האלו, המשודרות בתחנות הטלוויזיה הערביות נון סטופ, אינן רק שמחה לאיד, הן איום קיומי. אם אולמרט רוצה לאושש את כוח ההרתעה הישראלי הוא חייב להתפטר. כרגע הוא נטל על כולנו.
אם לומר את האמת, הרי שאני מתקשה לגייס מספיק זעם עבור ראש הממשלה. הוא שבר את כל שיאי הטעם הרע. בעיני, ההסבר לשנה האחרונה פשוט יותר - מפלגת קדימה היא תאונה היסטורית מצערת. קצת כמו לדרוך על חרא. אין טעם להתרגז על החרא. זה חרא וזה מהותו של חרא - להידבק לנעליים. עצבים לא יעזרו כאן, צריך פשוט לשטוף את הנעליים ולהמשיך.
מה שכן, אני משועשע מהתנפלות התקשורת על השכיב מרע הפוליטי. כתבי החצר לשעבר בועטים בו מהקרן ורצים לנגוח בו לשער. בתקופה שקדמה לבחירות חלקים גדולים בתקשורת שימשו כנמל הבית של קדימה ולא נזכיר שמות, אבל אתם יודעים אותם. מעטים ניסו לזעוק שהמלך עירום ובתגובה לעגו להם. לשמחתם, אין ועדות חקירה לעיתונאים, הרוורס קל ופשוט. באותם ימים חשתי כמוקצה מחמת מיאוס, התייחסו אלי כאל משוגע מריר אחוז בקדחת משיחית. אבל אני לא הייתי צריך את וינוגרד כדי לדעת עם מי יש לנו עסק.
כמה ימים לאחר פוגרום עמונה כתבתי את הדברים הבאים על המועמד לראשות הממשלה מטעם קדימה: "הם בטח טופחים על גבך, היועצים, מחזקים אותך, לוחשים לך באוזן 'אתה גדול.' אל תקנה את זה. יש להם סולם ערכים של טוסטר. הם לא סופרים אותך ממטר. אתה חושב שהם עובדים אצלך.
טעות. אתה עובד אצלם. הם מוכרים אותך ואת המפלגה כמו אבקת כביסה. רק אל תאמין לשטויות שלהם. אתה לא מנהיג ולא תהיה מנהיג. תפקיד ראש הממשלה, אולמרט, למרות האגו הנפוח שלך, גדול עליך... לא אולמרט, אתה לא מנהיג, ולא תהיה. במו פיך יצרת מניפולציה אלימה בגיבוי תקשורת מתרפסת שיום יבוא וההיסטוריה תשפוט אותה בלעג ובבוז."
ובעניין אחר שקצת קשור . לפני מספר שבועות זכה הצלם הישראלי עודד בלילטי בפרס פוליצר על תמונה שצילם מהפינוי בעמונה. נערה צעירה עוצרת בגופה טור שוטרים. תמונה שבעיני מסמלת את כל הרע של השנים האחרונות, את היפוך הערכים המוחלט. באותו שבוע פרסמתי כאן במדור את התמונה המפורסמת של חיילי הצבא האדום מניפים את הדגל הסובייטי מעל בניין הרייכסטאג. הודות לקורא דן חן מגבעתיים התברר לי פרט משמעותי על התמונה.
הצלם הרוסי יבגני חאלדי (יהודי) ביים וצילם את התמונה ב־2 במאי ,'45 זמן קצר לאחר שג'ו רוזנטל (יהודי) צילם את הנפת הדגל האמריקני באיוו ג'ימה וזכה עבורה בפרס פוליצר.
תמונה שגם היא התבררה בדיעבד כמבוימת. חאלדי התקנא ברוזנטל וביקש אף הוא ליצור דימוי מנצח עבור הצבא האדום. במשך כל הקרבות הוא נשא על גופו דגל ובשוך האש ביקש מחיילי גדוד הרובאים 756 להניפו מעל בניין הרייכסטאג השרוף. כשהגיע חאלדי לחדר החושך חשכו עיניו. לאחד החיילים שהניפו את הדגל היו על היד שני שעונים. בוא נגיד שגם שעון אחד היה די נדיר עבור לוחמי הצבא האדום. אבל שני שעונים? מאה אחוז שהיה מדובר בשלל ביזה. חאלדי ריטש את הנגטיב ומחק את אחד השעונים בזמן ששליח העיתון המתין מעבר לדלת כדי להספיק ולפרסם את התמונות בשער העיתון שלמחרת בבוקר. ובאמת, עיון שטחי בתמונה מגלה את הריטוש, אז עוד לא היה פוטושופ.
ב־'91 לאחר קריסת ברית המועצות פורסמה התמונה האמיתית היא קיימת בויקיפדיה, שם אפשר לראות בבירור חייל עם שני שעונים.
אומרים שרק אדם עם שעון אחד יודע מה השעה. אדם עם שני שעונים לעולם לא בטוח. כמה אירוניה טמונה באותה תמונה מבוימת ומרוטשת. חייל הצבא האדום, הזרוע הביצועית של האוטופיה השיתופית, נושא על גופו שלל ביזה. מבעד לריטוש והטשטוש עולה הנבואה על סופה של האימפריה האדומה במעשה ביזה קטן וחסר משמעות. האופי האנושי מתגלה בריטוש הלא מוצלח, אותו אופי שירסק את הקומוניזם.
התחלנו בנסיכות בוואריה ונסיים בממלכת פרוסיה. באחד המסדרים שערך פרידריך הגדול מלך פרוסיה 1712)־(1786 לחייליו הוא הבחין כי לאחד מהם שרשרת שעון שעליה תלוי, במקום שעון, כדור רובה. פרידריך ביקש להשתעשע עם החייל, שלף מחזיית המלמלה שעון עטור יהלומים והכריז: "שעוני מורה על השעה חמש. מה השעה בשעונך."? החייל ענה לו: "שעוני אינו מורה על שעה אלא מודיע לי כל דקה ודקה שחובתי למות עבורך, הוד מעלתך." פרידריך, שהיה מרוצה מאוד מהתשובה, העניק לחייל את שעונו היקר והוסיף: "קח את שעוני, כדי שתדע גם מה השעה." איזה מזל שאנחנו לא חיים במונרכיה.
נא להמתין לטעינת התגובות
