ילדים זה שמחה
"הכל קיבל פרופורציות. הכלים והכביסה, הילדים והטרחה. עם כל אמונתה החזקה, היגון של חברתי היה בלתי ניתן לנחמה. צריך לזכור תמיד שילדים הם קודש, גם אם מרב כביסות לא רואים את הבית". טור הריון אחרון בהחלט לשבוע זה
לנגד עיני עלתה תמונת ביתה: ארבעה ילדים צפופים, ערימות כביסה שהתנחלו בלבבות ובספות, ובלגן בלתי נגמר. היא עצמה, עייפה וכחושה, לא נראתה כמו דמות האם מהז'ורנלים. מנגנון השיפוט האוטומטי שלי החל לפעול וישר פסל את העובר המסכן, אויב האנושות, שבא להוסיף לעולם, ולאמו, בלגן ואנמיה.
לשמחתי היא לא עשתה עניין גדול. החברה הזו היא אחת הנשים הגדולות שאני מכירה. היא, בעיני, התגלמות הפסוק "כל כבודה בת מלך פנימה". הכבוד שלה מגיע באמת מבפנים ודבר לא יזיז אותו, כולל תגובתי המרה והנמהרת.
הסתבר בדיעבד, שלאותו עובר היו תכניות אחרות. הוא נועד להוות עבורי מורה לחיים. שני שיעורים הצטרכתי ללמוד דרכו: אל"ף - שעל בשורת הריון, לעולם יש להגיב בקריאת "מזל טוב!" ענקי מהלב.
ובי"ת - שילד הוא מתנה יקרה.
לא חלפו עשרים וארבע שעות וחברתי מתקשרת. "יקרת", היא אומרת בעדינות הגדולה שלה. "אני בבית החולים. לצערי, ההיריון נפל". העצב שלה היה כל כך עמוק. הילד הזה, שטרם יצא לאוויר העולם, מילא אותה בציפייה ובתקווה. עצם הידיעה על היותו קיים, היה בה כדי להרחיב את ליבה ולמלא אותו אהבה. היא ודאי ידעה עד כמה הוא יהיה רך וענוג, ואיזה ריח מתוק יהיה לו בשקע צווארו. היא ודאי תיארה לעצמה עד כמה הוא יוסיף גאווה, שמחה ועניין למשפחתה המתרחבת.
היא הייתה סקרנית לדעת את מראה פרצופו הקטן, מראה ששום תמונת אולטרא - סאונד לא מסוגלת לספק. היא שאפה לראות אותו גדל ומתקדם, קודם בצעדי תינוק, ובהמשך בצעדי ילד ובצעדי מבוגר. היא ראתה את עצמה מתפללת בשבילו, והייתה כבר מוכנה לעשות הכל למענו. וכל זה נגמר ברגע אחד.
שמעתי את קולה וכל כך התביישתי. בן-רגע הכל קיבל פרופורציות: הכלים והכביסה, הילדים והטרחה. הקלישאה המוכרת, לפיה ילד שווה הרבה יותר מחפצים, קיבלה עומק. חברתי משתייכת לזן האימהי הנדיר שבאמת מעריך כל רגע בחיי ילדיה, ומי יותר ממנה ידע את גודל ההפסד. עם כל אמונתה החזקה, היגון שלה היה בלתי ניתן לתיאור. ולנחמה. "ה' ינחם אותך", שמעתי את עצמי אומרת לה. "ואני יודעת שהוא ישלח לך ילד אחר. יש בשמיים גדודים של ילדים שרוצים להיוולד רק לך ולבעלך, כי אתם ההורים הכי מדהימים שילד יכול לבקש לעצמו".
נזכרתי באפיזודה הזאת כשביקרתי אצלה לא מזמן. יש לה שמונה ילדים עכשיו. עדיין אי אפשר למצוא את הספה מרוב כביסה, אבל הגדולים גדלו והם ממש עוזרים. היא יכולה כעת לנוח בכל יום ולדעת שבינתיים מטפלים בכבוד בקטנים ושמישהו ישטוף את הכלים, עוד היום.
תמיד אני מתייעצת איתה בנוגע לגידול הילדים, והיא מקשיבה ומחפשת איך לנסח את רגשי ליבה. היא לא אשה של הרבה מילים. "קודש", היא אומרת. "צריך לדעת שילדים הם קודש".
השבוע ישבתי עם הזאטוטים הפרטיים שלי בגינה, ולידי אם טרייה מרוטת עצבים. התינוקת שלה לא פסקה מלבכות. "הילדה הזו פשוט לא מפסיקה לבכות! רק עלי היא נרגעת, או בטיול בחוץ, ואני כל כך חיכיתי לחופשת הלידה הזאת כדי לכתוב סוף סוף את התזה שלי!".
"מה הנושא שלך?" הסתקרנתי.
"אני סטודנטית לעבודה סוציאלית וראיינתי עשרות נשים בנושא של ההסתגלות לאמהות", ענתה, מבלי
אבל כעת היא נכנסת לעולם האישה האמיתי: עולם של שינויים אינסופיים. שהתכונה שבו היא הכי תזדקק לה תהיה גמישות. רציתי לספר לה אנקדוטות מתהליך ההסתגלות האישית שלי לאמהות. זה היה קצת מצחיק, כי באמת, איך מנחמים אמא שנולד לה תינוק בריא ושלם?
אז לאמהות שמסתגלות לאימהות, ולאמהות שאיבדו הריון, ולכל מי שבתה פוחדת לבשר לה על הריונה, ולכל מי שפוחד שילדים זה רק עול של פרנסה. אז לכל מי שחושב על ילדים: שלוחות לכם בזאת המילים של חברתי. ויהי רצון שה' ישלח לה עוד המון כוח והמון ילדים, כי זה מה שהיא כל כך צריכה ורוצה.
קודש. ברגעים הכי מעיקים, הכי כואבים והכי משמחים, צריך לדעת שילדים זה קודש.
נא להמתין לטעינת התגובות
