בזכות השיבה /אליעז כהן
יש לאמן את ההכרה והאמפתיה לזיקה ולכאב ההדדיים של שני העמים במקום הזה. המשורר והמתנחל אליעז כהן, משתף במחשבותיו ליום השנה הארבעים למלחמת ששת-הימים
התודעה הממלכתית המחוזקת ברוח-גבית עזה מהמחנה הלאומי והדתי, ציינה לפני כשבועיים בשבוע האחרון לחודש אייר על-פי הלוח העברי, את פתיחת "חגיגות ארבעים שנה לאיחוד ירושלים, גוש-עציון ושאר חבלי ארץ-ישראל ששוחררו" בששת-הימים ההם.
ואילו השבוע סביב החמישי ביוני, מציינים ארגוני-השמאל, תנועות השלום והארגונים הערביים, ארבעים שנה ל"כיבוש הישראלי על השטחים". די באפיונים הללו כדי להצביע על שפות, קונוטציות ומערכי-דימויים קוטביים שתהום ממשיכה להיפער ביניהם.
אבל חכמינו לימדונו בפרקי אבות ש"בן ארבעים לבינה", ואני שגדלתי בישוב בשומרון ואת ביתי הקמתי בקיבוץ בגוש-עציון - מנסה להציע לעצמי ולמי שיחפוץ ב"יום ההולדת" הארבעים ל"שחרור"/"כיבוש" התבוננויות ותובנות שמנסות להיחלץ מהשיח המוכר ומשתי-התודעות המתנצחות תדיר.
אני רוצה להתחיל דוקא בזכות-השיבה. לא זו הלאומית, המאיימת עדיין על תודעת הרוב הישראלי, ומנגד נחווית כזכות הבסיסית הלגיטימית ביותר בעיני הפלשתינאים, אלא ב"זכות-השיבה" שנתבעה ומומשה חודשים ספורים לאחר המלחמה: היתה זו קבוצת "הילדים" מכפר-עציון, צעירים וצעירות בשנות העשרים המוקדמות לחייהם , בחלקם הגדול יתומים מאבות שנפלו במערכה על הגוש בתש"ח , אשר מעל קברו הטרי של חברם מאיר שנור שנפל בקרבות ששת-הימים הכריזו:"אנחנו שבים הביתה!".
גם הכרזתם הספונטנית שנשענה על זיכרון הבית שחרב והשאיפה לשוב אליו, וגם משאם-ומתנם עם ממשלת אשכול דאז , הושתתו על "זכות אבות". על תחושה עמוקה של קשר למקום ושל "צדק היסטורי" לשוב וליישבו מחדש.
הסיפור הפרטי שלהם גבר על מדיניותה הכללית של ממשלת-ישראל באותם הימים (ולמעשה עד היום) בהתייחסות ל"שטחים המוחזקים" עד לבירור מעמדם בזירה הבינלאומית ולאפשרות לכונן יחסי-שלום עם מדינות ערב השכנות. אבל סיפור שיבתם של בני כפר-עציון יכול ללמד כל מי שיחפוץ בכך על "הסיפור הגדול" של המקום הזה:
סיפור של שתי קבוצות לאומיות נבדלות, בעלות שרשים קדומים משותפים (אתניים, תרבותיים , ואפילו דתיים) שבנסיבות ההיסטוריות שנוצרו הגיעו להתנגשות על אותה פיסת-קרקע. סיפורן של שתי הקבוצות מורכב מסיפורים רבים של פרטים, משפחות, חמולות, כפרים וקהילות שתודעתן וימי-חייהם נצרבו במקום מסוים.
כך מנהגים שהתפתחו, מסורות של כתב ושל על-פה, ו"תבנית נוף מולדת" שנותרה חקוקה בנפשות הפרטיות והקולקטיביות. וכבר למן השלב הראשון במפגש בין שתי הקבוצות נוצרה תודעה שלטת של מלחמה ושל ניצוח: מלחמה על הקרקע, מלחמה דמוגרפית משני-הצדדים, של "ספירת ראשים" ממש (חשבתי לא-פעם על האירוניה שדוקא בבניו של אברהם שהובטח לו כי לא יוכלו למנות את זרעו , עסוקים כל-הזמן במפקד ובמניין..) ועד למלחמת-דמים ממש, שמלווה את הסכסוך היהודי-ערבי בארץ-ישראל כבר למעלה ממאה שנה. כל זה כבר קרה. האמנם זה מוכרח להימשך?
המלחמה שלא הכרתם
צה''ל וארכיון
לא באנו לארץ ריקה
היום אנחנו יודעים שלא הגענו ל"ארץ ריקה". היום אנחנו יודעים שבכינונה, צודקת ככל שתהיה, של ריבונות יהודית במקום הזה, נפגעו באופן ישיר ערביי ארץ-ישראל שסמוך ונראה להתעוררות-הלאומית שלנו החלו מפתחים תודעה ושאיפות לאומיות משל-עצמם.
אין בדברים הללו מלהסיר את האחריות של הדינמיקה הרעה שאנחנו מסוחררים בה מכתפי שני -הצדדים. אלא שדווקא בעקבות שיבתם של מתיישבים יהודיים לביתם שחרב לאחר 19 שנות כיבוש ירדני, ניתן להתחיל ל"אמן" את התודעות כפי שמאמנים שריר מנוון, להכרה בזיקה של הפליטים הפלשתינאיים למקומות בהם חיו במשך עשרות ומאות בשנים טרם מלחמת-העצמאות שלנו היא ה"נקבה" שלהם.
לתחושתי, ניתן לאט-לאט להפוך את התודעה ממצב של לוחמה והתנצחות למצב של השתלבות משותפת במרחב: מן האפיונים המיוחדים של השיבה לכפר-עציון נוכל ללמוד כ"דגם מכין לשיבות עתידיות" הפעם, אולי גם מן הצד הפלשתיני: העובדה כי המקום בו התקיימו בתש"ח ארבעת קיבוצי-הגוש נותר לא-מיושב הוא שאיפשר את ההחלטה לשוב אליו.
אין
מתקנים עוול בגרימת עוול חדש. בין אם מדובר על דגם של "שתי מדינות לשני עמים" ובין אם נחתור ליצירת קונפדרציה דו-לאומית כזו או אחרת, לא ייתכנו נישולים נוספים של מתיישבים, הן יהודים והן ערבים בכל המרחב שבין הים לירדן.
תיבחנה אפשרויות לשיבת פליטים שיחפצו בכך למקומות בהם התקיימו כפרים ויישובים גם בתוך קווי 48' על או בסמוך למקומות שלא יושבו מאז ונותרו בשממונם. שיש להפעיל תכנית מדיניות קרקע חדשה , שתקח בחשבון חלוקה שוויונית יותר של משאבי-קרקע ממה שהיה נהוג עד-כה , בכל דגם מדיני שייבחר.
כך עשויה להיווצר מציאות מרתקת בשני-המרחבים של ישראל-פלשתין: ערביי-ישראל שיוסיפו לחיות בתוך קווי 1948 , ומתיישבים יהודיים שימשיכו את חייהם מעבר לקו הירוק (גם ואולי תחת ריבונות אחרת) יהוו סיכוי להיות "אוכלוסיות גשר" ו"שגרירות שלום" בין שני העמים ולא ייחוו עוד כ"מסמלי-כיבוש" מחד או כ"פצצה מתקתקת" מאידך. יש סיכוי ליצירה הדרגתית של אמון ואחריות משותפים תוכל לשוב לשרות באהל האב הקדמון אברהם.
נא להמתין לטעינת התגובות
