הפלא האפל
על הפרדוס של השפה, על המחלף של פרופ' ישעיהו ליבוביץ ועל צורה וחומר בפרשת השבוע "חקת". פרופ' שלום רוזנברג
לפני כמה ימים סירבה ועדת השמות של עיריית ירושלים לקרוא רחוב על שמו של ישעיהו ליבוביץ ז"ל. זאת תעודת עניות וקטנות מוחין. אך מעשה זה מחייב אותנו לשוב ולהזכיר אותו ואת הגותו. הרבה מדבריו הרגיזו רבים, לפעמים בצדק. אלא שעלינו לסלוח לו, תוך הבנה שלשונו החדה והפרובוקטיבית אפשרה לו לבצע נס גלוי, לפרוץ את שערי אמצעי התקשורת הנעולים כמעט הרמטית בפני כל מחשבה עמוקה ודעה בעלת ערך מתמיד. ואכן נתעלם כאן מדעותיו הפוליטיות של ליבוביץ ונפנה להיבט אחר, יסודי יותר, בהגותו, שיחזיר אותנו לפתיחתה של פרשתנו ולסוגיית הפרדוקסים. אך לפני שנדון בכך חייבים אנו להתייחס לעצם מושג הפרדוקס, המאתגר את העקרונות הבסיסיים ביותר של תפיסתנו הרציונלית. אנסה להסביר תופעות אלה בעזרת משל, לדעתי יותר ריאליסטי ממה שנראה במבט ראשון.
אחת הבעיות שאנו חיים יום-יום היא בעיית הצומת הגורם לפקקי תנועה איומים, אף כשהוא מרומזר. הפתרון מצוי כמובן בבניית מחלף. הכבישים הנפגשים יימצאו במפלסים שונים, ומערכת נתיבים ולולאות תאפשר את החיבור ביניהם. כדי שהגישה תהיה אפשרית מכל כיוון ולכל כיוון יש צורך לבנות מחלף בצורת עלי תלתן ולפעמים להשתמש בנתיבים או בלולאות בקומות נוספות.
המחלפים משתכללים כל הזמן, ואין לי ספק שתמיד נופתע במה שניתן לעשות. ומעשה שלא היה כך היה במדינת פננמגואה. שני מחלפים נבנו שם בזמן האחרון, ונקראו על שמם של שני תורמים חשובים. באחד, מחלף ע"ש Escher, בתכנון משרד התחבורה, מוליכים נתיבים נוחים את הנהגים הנכנסים למחלף, אך כשהם בתוכו, הם אינם מסוגלים לעזוב אותו. באחר, מחלף קפקא-נבנה גשר מרשים, אך על פי דרישת משרד האוצר, ללא נתיבים המובילים מכביש לכביש.
שני חלומות הבלהות האלה, הרגילים במדינת פננמגואה, מתקיימים לפעמים במדע ובפילוסופיה. המחלף הראשון הוא מחלף ה"קושיות" שאין מהן מוצא, כפרדוקס "ידיעה ובחירה", לפי רבי נחמן מברסלב, דהיינו ידיעת העתיד הא-לוהית מול החירות האנושית. המחלף האחר הוא מחלף השאלות-ללאתשובה שליבוביץ עסק בהן. הקושיות והשאלות שבפיזיקה המודרנית ידועות במידת מה. ליבוביץ הדגיש פליאות אחרות: בתורשה ובהתפתחות, ובעצם מהות החיים.
אולם, הפרדוקס בה"א הידיעה מקנן, לפי ליבוביץ, בחיינו היומיומיים, ועליו אין אנו שמים לב. כיצד נעשית הפעולה הבנאלית של הרמת יד? זאת "הבעיה הפסיכופיזית". כיצד מתקשר עולמי הנפשי, רשות היחיד של תודעתי, לעולם הפיזיקלי שבו מצוי גופי, לרשות הרבים המשותפת לכולנו. כיצד מתחברים שני הכבישים? אליבא דליבוביץ, המדע והפילוסופיה לא מסוגלים כלל להגיע לפתרון. האנושות תחיה עם פליאה
מעתה נוכל להבין קצת יותר את החידה הגדולה ששמה היה ישעיהו ליבוביץ. לכאורה, כל אתאיסט מצוי יכול היה להזדהות עם דבריו. עבורו, וליבוביץ מסכים איתו, העולם מתואר על ידי המדע. אלא שהאתיאיסט לא שם לב לתופעה "כאילו" שולית, הפרדוקסים. לפי ליבוביץ, המאמין הגדול, הפרדוקסים מצביעים על "משהו", אולי "מישהו", אם ניתן להשתמש במילים סתמיות אלה, המצוי מעבר לעולם שהמדע מכיר.
"משהו" שעבור התבונה לוט בערפל. אין בפספורט של הפילוסופיה ויזה להגיע למשהו זה. השפה ענייה מכדי לתאר את מה ש"מעבר". הדרך היחידה להתייחס אליו היא המחווה ההלכתית, המצוות. ליבוביץ שמר בקפדנות על גבולות השפה. מכאן שתיקתו, שתיקה רועמת של מאמין גדול, שתיקה מוצלחת כל כך, שהיא כלל לא נשמעה. אני ארשה לעצמי להפר את שתיקתו, לחטוא בהעזה לא ליבובי צ'יאניות ולומר: שם בערפל מצוי הא-לוהים.
כיצד אומרים פרדוקס בעברית? אבות אבותינו השתמשו בשורש פל"א כדי לבטא את מה שמעבר להשגתנו. "כי יפלא ממך ד ב ר למשפט" (דברים יז, ח) נאמר לשופט. על הפלא כפרדוקס עמדו המקובלים. עבורם, הפלאות מצביעים על כך שאנו בני האנוש הגענו לגבול ההבנה הרציונלית. הפרדוקסים הם מעין משמר הגבול של הידע האנושי. על גבול זה מצביעה הסימבוליקה הקבלי ת-חסידית באמצעות הספירה העליונה "כתר". ספירה זאת מסומלת באות אל"ף, ששמה מכיל בתוכו רמזים נסתרים. על כך מצאנו ב"ספר הפליאה" (כשמו כן הוא)-ספר קבלי הבנוי כדו-שיח בין סב לנכדו. באחד הקטעים הם משוחחים על האות אל"ף:
- מהו אלף?
-פלא אפל. פלא, במופלא ממך אל תדרוש; אפל, שלא תוכל להשיגהו.
אי אפשר לעבור את גבול הפלא האפל. וכאילו כדי שלא נאבד את הקשר לפרשתנו מוסיף "ספר הפליאה" ומבקש לראות רמז נוסף. המילה אל"ף מכילה בתוכה פ"א או "פה", ו "פה היא מידה ]כלומר ספירה[ הנקראת פרה אדומה". זאת היא מידת מלכות. אכן, על פי הקבלה, ספירת "מלכות" היא "אני" ו"כתר" הוא "אין". אנו חייבים לעלות מהאני, ומתבונתו ומשפתו (ה"פה" ) של האני, לאותה מדרגה אחרונה, שהיא עבור תבונתנו "אין".
הפלא מהווה גבול עבור האדם. לעומת זאת בשם "אלהי כל בשר" נאמר: "הממנ ייפלא כל דבר" (ירמיהו לב, כז). דברים אלה מהדהדים בברכת משנה אחת המברכת על הפלא: "ברוך אתה ה' רופא כל בשר ומפליא לעשות" ("שולחן ערוך", אורח חיים ו, א). כך מסתיימת אחת הברכות האינטימיות שבמסורת היהודית, ברכת "אשר יצר", שגם לחילוניים "מותר" לברך. ברכה זאת נאמרת אחרי עשיית צרכינו הביולוגיים, שעד עתה, אף גסות הקולנוע והטלוויזיה (כמעט) השאירה אותם בצנעתם.
מה פשר ברכה זאת? זאת כמובן ברכה על ברכת האפשרות לעשות את צרכינו, שהיא, כדברי ר' יהודה הלוי בחלק השלישי של הכוזרי, מעשה בהמי שתלויים בו חיינו והרגשתנו: "כמה גדולה ברכה זו לפי תכנה וכמה מתוקנות מלותיה לכל מי שמתבונן בה בעין אמת. . . וחותמת. . . ' ומפליא לעשות' להורות על הפלא המיחד לבעלי החיים שברא להם הא-לוה כח הדוחה". ר' משה איסרליש (הרמ"א) מוסיף בהערה ל"שולחן ערוך" טעם נוסף: "ועוד יש לפרש ש'מפליא לעשות' במה ששומר. . . וקושר דבר רוחני בדבר גשמי". מצאנו כאן, לפי ליבוביץ, אינטואיציה של פרדוקס הקשר גוף-נפש.
בעקבות הרמ"א הלכו גדולי החסידות שהשתמשו בשפת ימי הביניים ודיברו על חומר ועל צורה. מתוך כך, הרחיבו את הפלא שב"מפליא לעשות". בעל ה"מאור עיניים" (בפירושו לשיר השירים) מדבר על הנס שבקשר בין צורה לחומר "של כל דבר ודבר", שהרי "חומר וצורה הם שני הפכים בנושא אחד ומי ]מחבר אותם]. . . הקב"ה".
כמו שכתוב ב"שולחן ערוך": " ומפליא לעשות". פלא זה בא לידי ביטוי בחיבור בין האותיות, שהם חומר, לבין מה שכלול בתוכן "החיות. . . השכל והפנימיות המכוון בהם". זהו פלא שהרבה מהפוסטמודרניסטים מנסים להעלים. הם הלוא מאמינים במילים ולא בפנימיות שבהן. תלמידו הגדול של הבעל שם טוב, בעל התולדות יעקב יוסף (פרשת שלח, י) הוסיף חיבור פרדוקסלי נוסף, חיבור חברתי.
זהו החיבור בין אנשי הצורה לאנשי החומר: "וכמו שכתב הרמ"א באורח חיים"' ומפליא לעשות' שקשר דבר רוחני בגשמי". כך הוא החיבור בין "[איש המוני הנקרא חומר, עם אנשי שלומי ישראל בעלי צורה". הרבנים , גדולי החסידות והאינטלקטואלים (לא אלה שבגדו בייעודם) הם אנשי הצורה. חבל שאנשי החומר לא יכלו לפני כמה ימים לכבד איש הצורה, זהב שלפעמים מצוי בבוץ של המציאות העכורה, כשהוא מנסה להרים אותה.
נא להמתין לטעינת התגובות
