התקשורת אשמה
קלמן ליבסקינד מאשים את התקשורת בפגיעה בנשיא קצב, וטוען שלא תבצע חשבון נפש עצמי
נכון שמגרסתה של א' לא נשארה אבן על אבן. נכון גם שהגרסה הזו סותרת גרסאות קודמות שלה. אבל את כלי התקשורת זה בכלל לא מעניין.
כבר לפני שנה סידרה התקשורת הישראלית כל אחד מהמשתתפים בסאגה במקומו הראוי - הנשיא בפינה של האנס השקרן והמתלוננות בצד של הקורבנות דוברות האמת - ומאז היא לא מאפשרת לשום עובדה לבלבל אותה. מאז, היא עומדת בפה פעור כמו דג רעב ומוכנה לתפוס כל קשקוש שתשליך לעברה כנרת בראשי, כאילו היתה שליחת האל. לא בודקת, לא חוקרת, לא שואלת שאלות מיותרות.
אנשי הנשיא קיבלו בשנה הזו מאות שעות שידור כדי לבטא את עצמם, אבל לעומת עורכת הדין בראשי, שהתראיינה תמיד בנעלי בית, הם התקבלו בתקשורת כאורחים זרים. כמגיבים. אלף פעמים הם ניסו לאתגר אותנו בסתירות לוגיות ובנקודות בעייתיות בחקירה, אבל אותנו זה אף פעם לא הרשים. כך היה, לדוגמה, כשהנשיא הציג מכתב מלא שבחים ששלחה לו א' אחרי המועד שבו לטענתה אנס אותה. "זה לא מעורר שאלות?", שאל. ואנחנו השבנו בשלילה.
כך היה גם בעניינה של א' אחרת, של 15 שנה אחרי שעבדה עם קצב נזכרה שהוא הטריד אותה ושהיא עדיין "חוששת מידו הארוכה". "תקראו מה היא אמרה עליי בראיון למעריב לפני חמש שנים", התחנן הנשיא. "היא החמיאה לי מכף רגל ועד ראש. היא שלחה לי מכתב שהיא רוצה לחזור לעבוד איתי. כך מתנהגת מי שנפגעה ממני וחוששת ממני?".
ואנחנו שמענו, והמשכנו ללעוג לעבריין המין המסוכן שיצרנו יחד עם המשטרה. "איך יכול להיות", ניסו שוב ושוב אנשי הנשיא להקשות, "שמי שמתלוננת עכשיו שהוא אנס אותה, הגיעה כמה שנים לאחר ה'אונס' למשכן הנשיא עם בעלה וילדיה וביקשה להצטלם
שתי סיבות מרכזיות עומדות בבסיס הקלון התקשורתי הזה. הראשונה אינה קשורה רק בפרשת הנשיא קצב. היא קשורה בהפיכתה מרצון של העיתונות לעבד נרצע של מקורותיה. אחוז גבוה מהידיעות העיתונאיות מקורן במדליפים שאנחנו מעדיפים לא לבדוק ולא להחשיד באינטרסים זרים, רק משום שאנחנו יודעים שאם כך ננהג ברז ההדלפות ייבש.
ואת זה, כמי שעסוקים בהתמודדות יומיומית על סקופים, אף כלי תקשורת לא מוכן לסבול. האמת? העובדות? הצדק? הם שיחכו להזדמנות אחרת.
הסיבה השניה ליחס המשפיל שלו זכה הנשיא קצב מהתקשורת קשורה קשר ישיר בדברים שהוא נשא במסיבת העיתונאים שכינס. האמת צריכה להאמר: משה קצב צדק כמעט בכל מילה שהוציא בנאום הזה. הפרקליטות שפכה את דמו, המשטרה אנסה עדויות של נשים כדי שיתאימו לרצונה, העיתונות לעגה לו ולאנשיו.
פעם אחר פעם הם ביקשו מאיתנו לבדוק, לשאול, להטיל ספק. פעם אחר פעם הסתכלנו עליהם מלמעלה, בהתנשאות, כהסתכל בני אלים אל חבורת עבריינים מקריית-מלאכי. כל עיתונאי יודע איזו נחרת בוז הביא איתו כל אזכור של הנשיא קצב במערכות העיתונים, גם טרם הפרשה.
כדאי להגיד את הדברים האלה גם אם הם אינם נעימים לאוזן. התקשורת הישראלית היא חד גונית וחד ממדית באופן כזה שהיא הפכה סכנה של ממש לדמוקרטיה. אין בה זרימת דעות של ממש ואין בה פרצופים "אחרים". כל חבריה נראים כמעט אותו דבר, וכמעט שאף אחד מהם לא נראה כמו משה קצב. היא מורכבת ברובה מאליטה חילונית-שמאלנית-לבנה, הרואה בכל מי שלא דומה לה את ה"אחר". מי שיבדוק כמה עיתונאים גרים בשכונה של חיים רמון וכמה בזו של משה קצב בקריית-מלאכי, יקבל את כל התורה על רגל אחת.
בפרשה העגומה הזו העיתונות לא שימשה כלל כגוף מסקר. היא היתה צד מעוניין, מעורב, אינטרסנטי. מי שחושב שהיא תערוך עם עצמה חשבון נפש מעמיק, כדאי שישתה מים ויירגע. עיתונאים בודקים את כולם, לעולם לא את עצמם.
נא להמתין לטעינת התגובות
