ותודה לפמיניזם שעשני כקורבן
יקרת פרידמן לא מאמינה באישה כקורבן, גם לא באג'נדה של ארגוני הנשים, שמחלישות לדעתה את האפליה ומנציחות את הקיים. קול אחר ואחרון בנתיים, בפרשת הנשיא והרל"שית
הוא יכול אמנם להיות נשיא מדינה והיא מזכירה בלבד. אך עדיין, בכל רגע נתון, היא יכולה לומר לו "לא". השאלה היא, מה עמד מול עיניה? מצד אחד האינטואיציה הנשית שלחשה "הוא מגעיל. את לא רוצה. זה לא לכבודך. עופי מכאן מהר מהר". ומן הצד השני, תלוש המשכורת.
בתמציתן של עבירות מין המתויגות תחת המונח "יחסי מרות" נמצאת סיטואציה כזו: גבר (בדרך כלל) הנמצא בעמדה רמה יותר מול אשה הכפופה לו (מונח נוראי, "כפופה לו"). הוא מנצל את הפרשי המעמדות ומניח עליה ידיים רעות. פעמים רבות, את המגע הפיסי מקדימים מילה, מבט, איזשהו רמז לבאות, המכינים את הנפגעת לקראת הכרעה שיהא עליה לקבל בינה לבין עצמה: האם להעמיד בפניו "לא" נחרץ ולהסתכן באובדן מקום עבודתה, או להסכים, מתוך תחושת לית-ברירה ופחד, ולהיעתר לתאוותיו.
אכזרית ולא הוגנת ככל שתהא, הבחירה היא כבודך העצמי או התלוש. אינני מזלזלת בחשיבותם של לוש משכורת ומקום עבודה, אך האמת חייבת להיאמר:אשה הבוחרת בתלוש המשכורת, סולם הערכים שלה דפוק.
לא תְּקַרְבְּנוּ אותי
בית המקדש נחרב זה לא מכבר, אך מסתבר שעבודת הקורבנות לא פסה מהעולם. ביסוד הארגון של פרטי הסיפור החדשותי נמצאת סכימה פשטנית שבה הטוב מוצב מול הרע, החלש מול החזק, סינדרלה מול כל הסיכויים, המנצל והמנוצל, והגבר מול האשה. במבנה הדיכוטומי הזה הפכנו, הנשים, לקורבנות-מדעת. למין החלש.
אני נוטה להאשים בכך גם את ארגוני הנשים הקמים לגונן על האשה מחיים קשים בצל אפליה חברתית, ובכך הופכים אותה אוטומטית לחלשה ולמנוצלת. אשה שכבר קמה ומחוללת שינוי בחייה נחשבת לגיבורה, לנס גלוי הראוי לכתבה מיוחדת ולצל"ש מעיתון "לאשה". וכך, באופן אירוני, האג'נדה של ארגוני הנשים מדגישה מהות נשית של צאן ההולך לטבח, קורבן עולה כאשר ידיו כבולות. באופן אירוני, ארגוני הנשים שבאו להעצים ולחזק את האשה עושות ההיפך; מתייגות אותה כחלשה וככבולת-ידיים. האג'נדה הזו לא פסחה גם על א'.
אני מסרבת להסכין עם המיתוג הזה. מסרבת להתקרבּן. תפסיקו לעשות אותנו חדלות-אישים, בבקשה. איננו חלשות כלל. לשם ההבהרה, איננו עוסקים כאן באונס בו הופעל כוח פיסי כלפי האשה, או במקרה של שימוש אכזרי בחומרים מסממים. אנו נוגעים בשטח שנקרא "יחסי מרות", בו שני הצדדים בגירים ומסוגלים לקבל אחריות על חייהם ועל בחירותיהם. במקרה כזה, האשה בהחלט הינה בעלת כוח. תפסיקו לעשות מכולנו סתומות וטיפשות; אשה יכולה לבחור לומר "לא".
המלצתנו: אמרי לו "לא"
כשמישהי אומרת "הסכמתי כי לא יכולתי לאבד את מקום עבודתי" – האם זו בחירה של אשה נבונה? ברור שמציבים אותך בבחירה לא הוגנת, האלטרנטיבה איננה אידיאלית, אולם האם זו סיבה מספקת לאבד את הבחירה ההגיונית והטבעית? מה תשיבי לעצמך – "פחדתי אז לא התנגדתי"? מה תאמרי לבִּיתך – "תסכימי, תִתקַרבְּנִי, כי אין חשוב יותר ממקום עבודה"?!
אם התשובה אינה ברורה לך במאה אחוז, ודאי וּודאי שה"לא" שלך לא יהיה נחרץ. ודאי שלא נעים לעזוב מקום עבודה בגלל שמישהו חלילה נגע בך. ללא ספק הוא הנבל פה, אבל ככל שהדברים אמורים כלפייך, דרכך הינה חד-סטרית. אין מקום להיסוסים. אם את ממשיכה לחזור למקום מסוכן בעבור אתנן של כסף, את עושה טעות פטאלית, מקרבנת את עצמך לדעת, מזלזלת את עצמך לדעת. בעצמך הפכת את עצמך לקורבן הפושט צווארו לשחיטה.
כל המערכות מוגבלות
אשה הפונה לאפיק המשפטי נגד עבריין מין נתקלת בקושי נוראי: התערטלות פומבית שאין מנוס ממנה, חקירות צולבות, לחשושי החברה והספק הגדול באשר לתוצאת ההליך. במרבית עבירות המין מדובר במילה שלה מול המילה שלו, בהיעדר ראיות מספקות ובעובדה שהכל נעשה בחדרי חדרים וכולל כל כך הרבה ניואנסים של פיתוי, סירוב והסכמה. צפויה האשה להתיש את כוחותיה, לעבור אונס שני ושלישי בחקירות ולאבד את יתרת תומתה במרדף כמעט חסר סיכוי אחר הצדק. את
כל זה ידעו ארגוני הנשים וכלי התקשורת, ועל אף כל זאת עודדו את א' לצאת למסע הצלב שבסופו היא אכן נותרה ממוטטת ומותשת.
כי זה מה שיוצא מהמאבק של הפמיניסטיות. פולחן של האשה כנושאת צלב. א' שירתה היטב את אתוס הקורבן והיוותה כלי משחק בידי כל המערכות כולן. פלא שמעמד האשה לא ממריא? נדמה לנו שעל כל עוול שהחיים עושים לנו נוכל לרוץ לארגונים, לעיתונים ולעורכי הדין וכולם יסדרו את העולם בעבורנו. אבל זה לא יקרה.
כך תנציחו את האפלייה- הילחמו בה
תבינו. כשנלחמים באפליית נשים, מנציחים את האפלייה. כשנלחמים במבנה ההיררכי בו הנשים חלשות, מנציחים את אותה החולשה. לכן זה לא הצליח – לא עם א', לא עם ג'. הן יצאו מוחלשות (לא רק בעיני; גם לדבריהן-הן), ואנו הנשים לא הרווחנו דבר. ביחסי המרות שבינינו לבין כלי התקשורת, הדבר היחידי שהתעצם והושרש בקירבנו הוא התפיסה המוטעית לפיה אשה היא קורבן תמיד.
ארגוני נשים שצובעים את כולנו בצבע של מסכנות. אינני רוצה חלק בזה. בעיני, נשים הן המין החזק, המאמין, בעל התושיה והאינטואיציה. אל תחלישו אותי לצורכי המאבק למען קידום האשה ("קידום" אמרתי? ביטוי זה לכשעצמו מנציח נחשלות).
כל עוד נשמה באפי, אומר "לא" למי שרוצה להזיק לי.
נא להמתין לטעינת התגובות
