כי איתך זה לא בגלל שאני אוהבת
עמדת הנשים המתחננות על נפשן בפני דייני בתי הדין היא עמדה נחותה מהותית. אנחנו יכולות לטעון על כלות הכוחות - הכוחות בידיהם אינם כלים
זה 5 שנים שבני הזוג אינם חיים יחד. הבעיה של אישה זו היא שבניגוד אליה הבעל אינו רוצה להתגרש, ובזה מסתכם כל הסיפור. לאישה אין עילה ברורה ומקובלת מדוע עליהם להתגרש, ועל כן בית הדין לא כופה גט על הבעל בניגוד לרצונו. על כך מערערת האישה לבית הדין הגדול. (בבית הדין המבוים הסכימו להופיע תוך הפגנת אומץ לב הלכתי, הרבנים: הרב שאר ישוב הכהן , הרב פרופ' נחום רבינוביץ והרב דוד ביגמן.)
אנו, באות כוח הצדדים (עורכות דין מ"מבוי סתום" - עו"ד גיתית נחליאל ואני) התפלפלנו והתפלמסנו במטרה לשחרר אישה זו מחבלי נישואיה. לא ביקשנו להיות יצירתיות הלכתית, וגם לא ביקשנו שיתאימו את ההלכה למציאות חיינו הנוכחית. לא ביקשנו שימציאו "היתר מכירה" או "תקנת פרוזבול" חדשים. כל שביקשנו ליישם את הניתן ליישום. במשפט המבוים הוכחנו, ולא במאמץ רב, כי קיים כר נרחב של פסיקה שניתן להישען עליו, וכל השאר זה שאלה של רצון.
אמרנו אמת, אבל זאת לא כל האמת. הרי השאלה אינה אם הצלחנו להוכיח שיש עשרה פוסקים שהולכים בעקבות הרמב"ם או שניים עשר שתוקפים אותו. נכון אמנם, שכאשר שטחנו את טענותינו מול הרבנים-דיינים, שיתפנו פעולה ו"שיחקנו את המשחק" עד הסוף. אבל האמת היא שבאנו בשם הצדק, ההגינות וערכי השוויון בין המינים, ובעיקר בשם ההיגיון הפשוט שאסור לאישה להפסיד במאבק מול בעלה רק בגלל שהיא אישה.
לא ארחיק לכת ואומר כי בכדי לתקן את העוולות הנגרמות לנשים ע"י בית הדין אין צורך בפסיקת הלכה ובטקסט, אלא יש צורך בשכל ישר ובהגינות, ואחר כך בגיבוי של ההלכה והפוסקים.
ישחקו הנערות לפנינו
עצם הכניסה לשדה ההתפלמסות ההלכתית אינה פשוטה עבורנו, ולא בגלל שאנו חסרות את הכישורים לכך. שיתוף הפעולה ההלכתי עם הרבנים גובה מאיתנו מחיר כבד של הנצחת המבנה הפטריארכאלי הקיים בבית הדין ובהלכה וקבלת עמדת הנחיתות אותה הועידו לנו. אנחנו הנשים הרי מודרות לחלוטין מעמדות של השפעה על ההלכה ופסיקתה.
ב"משפט המבוים" היינו מספיק טובות כדי להתפלמס, להתווכח ולטעון טענות, אך הפוסק האחרון היה הרב וזאת מתוקף היותו גבר.
עמדת "המתחננות על נפשן", היא עמדת נחיתות מבנית-מהותית, והיא המעצבת במידה רבה את התנהלות בתי הדין. גם כאשר במקרה הטוב הדיינים לא מזלזלים בטוענות הרבניות או בעורכות הדין, ברור לכולם בידי מי נמצא הכוח ומי יחליט בסופו של דבר, בבחינת "ישחקו הנערות לפנינו".
יתרה מכך. עצם השתתפותנו בשיח ההלכתי, מבטאת את כניעתנו למונופול ההלכתי
הגברי במהותו. אמות מידה גבריות הן שיצרו את גבולות הדיון ההלכתי, ושימוש במערכת נורמטיבית זו לפני שחל בה השינוי המגדרי המתבקש, רק מזמין העצמה גברית. גם אם ניתן למצוא בתוך ההלכה מחוות פטרנליסטיות של רצון טוב כלפי הנשים, הרי שלא ניתן להתעלם מההטיה המגדרית הבסיסית של ההלכה.
אז למה בכל זאת ערכנו משפט מבוים?
נכון להיום, במדינת ישראל הכוח נתון בידי בתי הדין הנשלטים ע"י מונופול אורתודוכסי. אם אנחנו רוצות פתרונות גם לטווח הקצר, קשה לוותר על הדיאלוג עם הרבנים, במטרה להביאם להכרה במעמד האישה המשתנה, ובצורך לתת לכך ביטוי הולם הן בפסיקה והן בגישה הכוללת.
ויתרה מכך. הבחירה לערוך משפט מבוים ולהתמודד עם ההלכה במגרשה הביתי, מצביע על כך כי למרות ההסתייגויות והקשיים, הרצון לאיזון מגדרי ולשינויים הלכתיים, בא לבנות מבית ולא להרוס מחוץ.
עו"ד בתיה כהנא דרור, עמותת מבוי סתום, השתתפה במשפט המבויים שנערך בכנס קולך בירושלים.
נא להמתין לטעינת התגובות
