מבזק מיוחד
משפיל עובדים ("תסתמי את המנוש"), מקלל אותם ("כושי", "כלבה", "שרמוטה"), מתבטא בגזענות ("חבל שהעלו אתכם מאתיופיה") ואובססיבי לניקיון (מקפיד להסתובב עם מגבונים). כמעט כל מי שעבד במחיצתו של עדי טלמור, שנתפס בסוף השבוע כשהוא נוהג על פי החשד בשכרות, ספג ממנו צעקות ואמירות קשות, אבל כולם טוענים שהוא אהוב נפשם. "אני אמיתי מאוד ומודע לחריגות שלי", מודה עורך ומגיש המבזקים הוותיק של גל"צ
לכתב ממוצא אתיופי הוא קרא: "שחור" ואמר לו: "חבל שהעלו אתכם לכאן"; לכתבת אחרת אמר: "תסתמי את המנוש", ולקינוח השליך את תיקה מהחלון. בקיצור, רבים מאלו שקיבלו את הכשרתם התקשורתית בתחנה הצבאית זוכרים דמות אחרת מהדמות הממלכתית המשתקפת מהמבזקים הרשמיים שטלמור מגיש.
למרות גסות הרוח וההשפלות אין-ספור שעברו הכתבים תחת ידיו וקולו, כולם, אבל כ-ו-ל-ם, מאוחדים באהבתם אליו. הם מגדירים אותו כמקצוען, פרפקציוניסט, נפש עדינה וישרה וכאחד שלמדו ממנו המון. אפילו אותו כתב ממוצא אתיופי, כיום עיתונאי בכיר, שבשיא העימותים ביניהם התקשר טלמור לאמו ואמר לה שהבן שלה הוא חרא של בן, מספר שהוא אוהב אותו עד היום אהבת נפש ולא כועס עליו. הוא אפילו הזמין אותו להיות אורח הכבוד בחתונתו.
בשישי שעבר זכה טלמור לככב מהצד האחר של המבזק. מגיש המבזקים הוותיק נהג בשכרות, ברח מהמשטרה, ובעת המרדף, כך דווח, חצה צומת באור אדום, ולקינוח התנגש בניידת. בבדיקה במכשיר "הינשוף" המשטרתי לבדיקת אלכוהול התגלה כי נמצאו אצלו 240 יחידות אלכוהול, פי שניים מהכמות המותרת.
טלמור אמר כי קנה כמה בירות ליד קולנוע מרכז בדרכו הביתה. לדבריו, הוא שתה שלושה בקבוקים, ואז הבחין בשני אנשים מתקרבים אליו עם פנסים. הוא נבהל, לא ידע כי מדובר בשוטרים, ואז נסע וניסה להימלט. כצפוי, נשלל רישיונו והוא כנראה יועמד לדין. גם בגל"צ הוא צפוי לשימוע משמעתי בנושא.
טלמור, לא להאמין, הוא כבר בן 54, ולמרות זאת כל מי שמדבר עליו מתייחס אליו כאל ילד, במובן החיובי של ההתייחסות. כבר 27 שנים, בדיוק חצי משנות מחייו, הוא עורך ומגיש את מבזקי החדשות בגל"צ. טלמור, שמשמש בעשרות השנים האחרונות עורך ומגיש המבזקים בגל"צ, הגיע לתודעת הציבור הרחב בשנים 1982 עד 1992, אז היה מגיש המבזקים בתוכנית "ערב חדש". בימים שהיה בהם ערוץ טלוויזיה אחד לא היה כמעט איש במדינה שלא הכיר את המגיש בעל הקול
הוא נולד בשנת 1953 בשם יהודה-ראובן נובמבר, ועניין זה זכה לאין-ספור בדיחות פנימיות בתחנה הצבאית. את ילדותו העביר ברמת גן. אביו ואמו ניצולי שואה. אביו נפטר בגיל 65 מסרטן ("שיניתי את שמי מכיוון שבן-גוריון דרש לעברת את השמות. ללא כל סיבה בחרתי בשם 'טלמור'").
כולם בגל"צ הכירו את אמו של טלמור ואת השפעתה עליו. "האימא הפולנייה של עדי הייתה כל עולמו", משחזר אחד הכתבים. "היו לו מין יחסי אהבה-שנאה עם האימא הזו. נראה כאילו היא לא שחררה אותו מעולם באמת. הוא נשאר תמיד הילד הקטן שלה". אמו של טלמור, לאה נובמבר ז"ל, גם זכתה לתהילת עולם לאחר שבשנת 1994 העניק לה ארז טל פינה מיוחדת בתוכניתו הפופולרית בגל"צ - "קשה בבוקר", ובה דיברה בשבחה של התרבות הפולנית. היא אפילו הוזמנה, עם מפקד התחנה שלונסקי ועם ארז טל, לקבלת פנים בשגרירות פולין בישראל במעמד שגריר פולין בארץ.
המפגש עם כחולי המדים בסוף השבוע שעבר היה עוד הסתבכות בקריירה של טלמור. בעבר היו לו כמה מעידות. בשנת 1994 הוא הושעה מתפקידו כעורך ומגיש המבזקים לאחר שדיווח בטעות על מותם של קצינים בפיגוע בנצרים בשעה שאלו היו שלושה חיילים.
במרס 1998 הוא הוזמן לבירור אצל מפקד התחנה לאחר שהטיח בכתב אסף הלפרין, חובש הכיפה: "לאחר שרצחתם את רבין, בחרתם בביבי כראש ממשלה". טלמור התנצל בפני הכתב וטען כי "זו הייתה תשובה מצחיקה לשאלה מצחיקה".
בעבר הרבה טלמור לספר על חוויותיו במצרים. שם, לדבריו היו לו חברים רבים, בין היתר גם במחלקה העברית של רדיו קהיר. הוא הצליח גם להביא עדויות מהשטח מהפיגוע בסיני בשנת 1990. בעבר, כך סיפר, הסכים להנחות את אירועי "שבוע הגאווה". הוא גם הלחין שיר אשר השתתף בפסטיבל הזמר המזרחי.
טלמור, המזוהה כל כך עם התחנה הצבאית, לא התקבל אליה כחייל בשירות סדיר כמו מרבית המשרתים בה. הוא נולד עם בעיה רפואית באפו, ונדחה על ידי צוות הבחינה בראשות דניאל פאר לאחר מבחן קריינות קצר. "הקול שלי היה אז מאונפף וצפצפני", סיפר לימים. את שירותו הצבאי עשה בחיל האוויר כמש"ק ביטחון שדה, ולאחר השירות התקבל לקורס צוערי מנהלה של משרד החוץ.
רק בגיל 27, לאחר ניתוח באפו ושיעורי דיקציה רבים, שעזרו לו להתגבר על הבעיות בדיבור, התקבל לגל"צ ונקלט בה בתור אזרח עובד צה"ל.
הקליטה של טלמור בתחנה הייתה קלה הרבה יותר משל מרבית החיילים שנקלטו אחריו. הסיבה פשוטה: הוא זה שקלט אותם. עיתונאי, כתב לשעבר בגל"צ שחטף לא מעט מטלמור, משחזר: "הוא איש בודד. כל חייו מנוקזים לעבודה. אין כתב חדש, שלא לדבר על מפיקה, שלא נתקלו בו. כולם מכירים את זה. הוא צועק, משפיל, מקלל וצורח. יש כתב אחד שעדי התקשר לאימא שלו ואמר לה שיש לה 'חרא של בן'. למפיקה אחת הוא צרח באוזן שהיא שרמוטה".
כאן, כמו בכל הזכרת שמו של טלמור, מגיע שלב המחמאות: "למרות כל הדברים הללו, אני חייב לומר לך שהאיש הזה חף מכוונות רעות. הוא פשוט כזה. הוא נפש עדינה. איש טוב לב. בתקופה שלי היה כתב צעיר אתיופי. הוא כל הזמן צעק עליו 'תחזור לאתיופיה', 'בשביל מה בכלל הביאו אתכם לישראל?'. הזמינו את הכתב הזה לבירור בלשכת המפקד, אבל הכתב אמר שזה בסדר מבחינתו ושהוא לא נעלב".
עיתונאי שהיה בסוף שנות התשעים עורך ורכז מערכת בגל"צ, סיפר השבוע: "הבן אדם הוא דמות מורכבת, מבחינה מקצועית, הוא ממש תופעה בכל מה שקשור בעריכת חדשות. איש מעורכי החדשות בגל"צ לא ישכח את הקטע הזה של 'לשבת ליד טלמור'. לשבת לידו זה ממש בית ספר. כשהוא יושב במשמרת הוא יושב כמו מלך, הוא לא נוגע במחשב. לידו יש קלדנית. הוא מתפעל את הכול בסגנון שלו.
"עדי משוגע, במובן הכי חיובי שיש. אין אחד שלא חטף בומבות מהסגנון שלו. הוא בוטה. אני אישית מת עליו. הפה שלו מתרוצץ חופשי. הוא ילדותי. יש בו טוב לב מדהים וגם בוטות גסה והתפרצויות. הסביבה מקבלת אותו כמו ילד שובב. מקבלים את הישירות שלו ואת הבוטות ו'מעבירים לו'. היו לו המון פרשות שהצריכו בירורים. בוא נאמר שיש לו 'תיקים קודמים'. יש מושג כזה בתחנה, 'הכלבים של טלמור'. הכוונה היא לכתבים החדשים שרק מגיעים לתחנה. אולי זה חלק מההוויי הגל"צי המאגניב. כשהגעתי לתחנה רצו עליו מלא סיפורים. אני זוכר שסיפרו תמיד שכשהוא עוד עישן, והוא עישן המון, הוא היה לוקח גפרורים, ותוך כדי הדלקתם הוא היה מעיף אותם בוערים על המפיקות".
ואז, כמו תמיד, הקטע החיובי מגיע. "כשעדי מגיע לדסק הוא נותן המון מעצמו", מסנגר העורך לשעבר. "זה לא עוד סתם אחד שמגיע לעבודה. הוא גבר מבוגר יחסית. אצלי הוא עורר משהו חמלתי כזה, הוא היה כמו דוד מבוגר כזה".
מרבית המרואיינים בכתבה חזרו והזכירו את הפדנטיות חסרת הגבולות של המבזקן הוותיק. היו שהגדירו זאת: "מחלת ניקיון פולנית". "הבן אדם פריק קיצוני של ניקיון", מספרת אחת המרואיינות.
מביקורי במקום גיליתי שהמקום נקי למדי.
"נכון, בגל"צ יש חיילים שמנקים כל הזמן, אבל הוא התלונן שהעצלנים המפונקים האלו לא יודעים לנקות. הוא היה מביא כלי ניקוי מהבית, ומתחיל לנקות את הדסק ובתוך כך הוא שר: 'יהודים, יהודים, י-הו-דים!'".
רוצה לומר?
"הוא היה צועק מסביבו שיהודים לא אוהבים לנקות, שהעם היהודי חסר אסתטיקה. בכל פעם כשהוא היה חוזר מהנסיעות שלו ברחבי אירופה הוא היה בז לישראל, לישראלים וליהדות. יש לו קטע עם העיסוק ביהודים. למרות כל השריטות שלו, אי-אפשר לכעוס עליו באמת. פשוט אי-אפשר, אפילו שלפעמים הוא מתנהג כמו מפלצת. הסביבה של גל"צ היא סביבה 'פוליטקלי קורקטית' מאוד. בגל"צ אתה צריך לדעת לשחק את המשחק, ופתאום יש לך בן אדם בתפקיד בכיר, מבוגר שמדבר 'נגוע', יש בזה משהו שונה מאוד. גם המפקדים בתחנה התייחסו אליו כמו אל הדוד המוזר".
"יש לו קטע עם צבע עור של חיילים צעירים", מגלה כתב שעזב לא מכבר את התחנה. "הוא היה נכנס לדסק ואומר לאיזה חייל: 'אוי, צבע העור שלך זה משהו מיוחד... זה לא רואים בארץ שלנו המיוזעת, המגעילה, הלבנה, הפולנייה והקטנה שלנו'. עדי הוא בן אדם מאוד-מאוד מיוחד. ההשפעה המקצועית שלו עליי גדולה מאוד".
אבישי מתיה, לשעבר עורך בתחנה, מחמיא לטלמור: "אני מעדיף אנשים ישירים כמו עדי ממפקדים ומעיתונאים צבועים ושקרנים". גם הדס שטייף, ראש דסק הפלילים בתחנה, מדברת בשבחו: "עדי טלמור נחשב עורך המבזקים הכי טוב שיש בגל"צ. הוא מקצוען. במהותו הוא איש טוב לב, אמנם הוא חי בעולם שלו. הוא לא מסוג האנשים שאנחנו רגילים לראות יום-יום. הוא איש שונה, אבל גם אני שונה. זה טיבם של אנשי תקשורת טובים. עדי מאוד-מאוד ותיק, הוא היה בתחנה עוד לפניי. אין מה לעשות. בכל שנה מגיעים חיילים חדשים, ויש לנקוט כלפיהם לעתים יד קשה כדי שילמדו את המקצוע. אז עדי נוקט יד קשה כשצריך. הוא דורש מקצועיות. לפעמים החבר'ה הצעירים, שהם חפיפניקים יותר, רוצים לגמור וללכת. הוא לא נותן לזה לקרות. אצלו ידיעה זו ידיעה, ניסוח זה ניסוח, פרטים זה פרטים. זה טלמור, זה האיש".
גם גולן יוכפז, עורך "כלבוטק" ועורך ומגיש יומנים בגל"צ, מפליג בשבחו: "מדובר בעיניי באחד האנשים הכי מקצועיים בדסק החדשות של גל"צ. אני מכיר את עדי שנים. יש לו לב גדול".
עובדים בגל"צ זכו להכיר את טלמור על כל מעלותיו ומגרעותיו. המקרה שבגינו עיכבו אותו השוטרים בשישי שעבר כשהוא בגילופין הזכיר לעורכת שהשתחררה לא מכבר, שמדי פעם הוא היה מגיע למשמרות "מבושם". "עדי הוא בן אדם מורכב מאוד", היא מספרת.
"ברגע שאתה מכיר אותו לעומק אתה מגלה את אחד האנשים הכי מקסימים שקיימים. אני הייתי מתנדבת למשמרות של שבת בבוקר רק כדי לעבוד אתו. היה לי קשר ממש טוב אתו. לפני שמכירים אותו לעומק הוא קשוח מאוד. כל שנה כשמגיעים קד"צניקים חדשים הוא עושה להם טרור רק כדי שיבינו איך המערכת עובדת. ידוע לכולם שהוא אוהב לשתות. לפעמים הוא מגיע למשמרות 'מבושם'. הוא גם מרבה לדבר על זה. עם זאת, הוא מתייחס לעבודה ממש ברצינות. הדור הצעיר של העורכים בתחנה כבר מתחיל לפקפק ביכולות שלו. אומרים שהוא מיושן. אני אישית רואה בו עורך מעולה. פעמים רבות הוא מאבד את העשתונות, ואז 'כלבה' היא מונח די שגור אצלו".
למרות הכול, וכמו כולם, היא מוסיפה: "אני ממש אוהבת אותו. היו לי שיחות ממש מרתקות אתו. הוא כל הזמן היה נוסע לרומניה ולצ'כיה. אם עדי לא אוהב אותך, אם אתה שקרן או מניפולטיבי, אז חבל על הזמן שלך. כל המפיקות שעברו לידו ממש נפגעו ממנו, עד שהן למדו להכיר אותו. פעם לפני איזו מהדורה הוא ממש השתולל וצעק עליי בלי שהייתה לו איזו סיבה. אחרי המהדורה הוא בא אליי והתנצל, הוא אמר שמישהו עצבן אותו והוא מתנצל על שהוא הוציא את זה עליי".
כתב ותיק שעדיין עובד בתחנה מספר על חיבתו העזה של טלמור למזרח אירופה: "עדי טס לעתים קרובות מאוד לרומניה ולצ'כיה. הוא עובד בעיקר בשישי ובשבת, רצוף ולבד. כדי להתאוורר הוא יוצא לחופשות שלו בחו"ל. לפעמים אין לו סבלנות לילדים שרק התגייסו, הוא בוטה איתם. לפעמים הוא מתבטא בגזענות, לעתים בשוביניסטיות, הוא מעליב. הוא מדבר באופן בוטה מאוד, שקשה לשמוע".
"טלמור הוא מקצוען אמיתי ואחד מעורכי החדשות הטובים ביותר שישנם בגל"צ", אמר השבוע עורך ותיק בתחנה. "זה איש עסיסי וצבעוני מאוד. הוא אומר בדיוק את מה שהוא מרגיש. זה חלק מהחן שלו. כשלומדים להכיר אותו קל הרבה יותר לעכל אותו. יש לו לב גדול, אני אוהב אותו מאוד, אפילו שאני לא חבר שלו. איש יקר. איש מסוגר מאוד. הוא בן אדם מורכב מאוד, כזה שבאמת קשה לבלוע אותו. בסך הכול אדם חיובי מאוד. יש לו התבטאויות עסיסיות הרבה פעמים, התבטאויות גזעניות לפעמים, עדתיות, גלותיות. הוא לא חנה בבלי".
עיתונאית ותיקה, לשעבר כתבת בגל"צ, מסכימה שהאיש חסר עכבות ומתבטא לא פעם בבוטות: "לעדי יש אופי מוזר. חלק מהמוזרות שלו הוא גם היופי שלו. יש עליו הרבה אגדות וסיפורים. לי הוא סיפר פעם על חברים מצרים שיש לו. יש לו אחלה חוש הומור. הוא אמר תמיד שאימא שלו הפולנייה הרגה את אימא שלו הפולני. יש לו שלל כינויים לכל מיני כתבים שעברו בתחנה: נדב פרי הוא הגמד, צבי יחזקאלי הערבי, נועה קולפ הפולנייה, שמרית מאיר הערבייה, ליאור קודנר הסלבי וגולן יוכפז הוא הפרסי. זה באמת נכון שהוא מגיע בבקרים כדי להתחיל ולנקות, וכן - הוא באמת ידוע כאימת המפיקות".
כמו יתר המרואיינים היא ממהרת להוסיף: "עם זאת, הוא אדם טוב. אני מתה עליו. יחיד במינו. אין עוד אנשים כאלה. יש לו איזה תסביך שואה, משהו גלותי כזה. תמיד כשהוא חוזר מחו"ל הוא מותח ביקורת על התרבות היהודית והישראלית".
גם נועה קולפ, הכתבת הכלכלית של ערוץ 10, בוגרת גל"צ, מפרגנת לו: "אני אוהבת מאוד את עדי, הוא איש חדשות מעולה. המקצועיות שלו חשובה מאוד לגל"צ. הוא אחד המורים הכי טובים בגל"צ. הוא כזה שמלמד. הוא לא רק לוקח את הטקסט שלך. הוא טורח ללמד את הכתבים ואת העורכים הצעירים. הוא אדם אינטליגנטי מאוד, בעל ידע מרשים בהמון תחומים".
משה שלונסקי, מפקד גל"צ בין 1991 ל-1997, איך הייתה ההתמודדות שלך כמפקד עם האישיות הכה רב-גונית של טלמור?
"התמודדנו יפה מאוד".
כלומר?
"בתקופה שלי הוא נזהר. כמה פעמים קראתי לו ואמרתי לו שעדיף שיישמר לו כי אם זה יימשך, הוא לא יישאר אזרח עובד צה"ל".
"זה יימשך", זאת אומרת?
"לא דברים גדולים. כללית, לא מפטרים מישהו מהעבודה מהר כל כך. לפעמים הוא היה זורק מילים לא במקום. קראנו לו פעם או פעמיים, הזהרנו אותו בבירור, והדברים התיישרו. בתקופה שלי הוא נזהר. אני אמרתי לו במילים פשוטות מאוד: 'אתה אזרח עובד צה"ל. תישמר מכל משמר! אל תסתבך! אני לא נכנס לך לחיים, אבל תיזהר. אם לא תיזהר, לא תישאר פה'".
אתה יודע שהיו לו חברים מצרים בזמן שהוא עבד בגל"צ?
"נו, זה עוזר לשלום, לא? אני אמרתי לו: 'תיזהר!' הילד הוא אינטליגנטי, והוא הבין טוב מאוד".
הסיפור האחרון, שעל פי החשד הוא נהג בשכרות, נמלט מהשוטרים וחצה צומת באור אדום, הפתיע אותך?
"אם אתה שואל אותי, אני חושב שאם הוא עשה משהו, הוא היה מבוהל אימים. בגל"צ לא נכנסנו לחיים של אף אחד".
רון בן ישי, מפקד התחנה הצבאית בשנים 1986-1982 אמר השבוע כי בתקופתו לא היו בעיות מיוחדות עם טלמור. הייתה רכילות, אבל לזו, לדבריו, הוא בחר שלא להתייחס.
קבענו להיפגש בבית קפה במרכז העיר. עשרות שיחות מקדימות נדרשו כדי לתאם את המפגש. הוא מגיע בטי שירט, במכנסיים משופשפים ובכובע מצחייה ילדותי. הסיפורים על ההתבטאויות החריגות מוכרים לו וגם האהבה הגדולה אשר הקולגות שזכו לעבוד במחיצתו מרעיפים עליו. מראש הבהיר שאין לו עניין להרחיב ולדבר, רק לשמוע ולהגיב היכן שיראה לנכון.
טלמור, ייאמר לזכותו, אדם ישר. הוא מודה שלפעמים התבטא בצורה חריגה ויוצאת דופן, אבל יש לו הסבר לכך. "אני אומר תמיד את מה שאני חושב, יש לי דם חם, כזה אני, אופייני לגמרי למזל טלה, אבל זה כמו להוריד את המים בשירותים. אני אומר את מה שיש לי, ושוכח. אני לא נוטר טינה. אני אומר כל הזמן לכל מי שעובד אתי לא להתייחס לאמירות שלי ברצינות גדולה מדי. אני אמיתי מאוד, לא מעמיד פנים. אני מודע לחריגות שלי בנוף הגל"צי".
אז מפני שאתה אומר את מה שאתה חושב ובגלל הדם החם שלך נראה לך שלהמליץ לכתב אתיופי לחזור לאתיופיה זה בסדר?
"אני מכחיש כזו אמירה, אבל אם נאמרו דברים כאלו, זה מין הומור פנימי כזה, כמו הומור של חדרי ניתוח. זר לא יכול להבין זאת. בכל מקרה, בוודאי לא התכוונתי שהוא צריך לחזור לאתיופיה".
ולהגיד לכתבת לסגור את איבר מינה ולהשליך את תיקה מהחלון?
"זו כתבת שדומה לי. גם היא פרועה כזו, שאומרת מה שהיא חושבת. אני מכחיש אמירות כאלה. בטח לא זרקתי את התיק שלה מהחלון".
טלמור מכיר את כל האגדות שנרקמו סביב שמו. כמה מהן הוא מכחיש, אחרות הוא מאשר. אגדת האובססיה לניקיון זוכה להסבר הבא: "תראה, אני אוהב לעבוד בסביבה נקייה וממוזגת. כשאני מגיע אני מבקש לרוקן את הפחים ולסלק תיקים גדולים".
שמעתי שאתה מביא חומרי ניקוי מהבית.
"אני מכחיש. מהבית אני מביא רק מגבונים. אני יודע שאני חריג, מיוחד וצבעוני. זה גורם לדימיון של האנשים לעבוד שעות נוספות. אני עובר בימים האחרונים ימים קשים ביותר".
מי חולק אתך את הימים האלו?
"אח שלי, שאני לא בקשר עמו, בא לבקר אותי אחרי הסיפור המוזר מהשבוע הקודם. אני ממש מעריך את זה. אני לא יודע אם אני הייתי עושה אותו דבר".
אני עדיין לא מבין איך הגעת למצב שבו מתנהל אחריך מרדף משטרתי.
"אני לא רוצה להרחיב בנושא. אני שמח שאיש לא נפגע. מחכה לי שימוע בגל"צ. תשמע, אני לא עובר על החוק, לא סמים, לא בועל קטינות וקטינים, לא אונס".
תגיד, אפשר לדעת למה גולן יוכפז זכה לכינוי "הפרסי"?
טלמור צוחק. "לי הוא קורא 'הפולני הנחות'. אמרתי לך, הומור פנימי שזר לא יבין".
נא להמתין לטעינת התגובות
