היסטוריית הדימויים
מערכת החינוך בישראל עמוסה במיתוסים. שרת החינוך בוחרת לתקוף את המיתוס שנוח לה
שיקרו לנו. מייסדי המדינה, היסטוריונים, מחנכים וכמעט כל מי שכתב אודות הקמת ישראל. נתחיל בבריטים. ממשלת הוד מלכותה לא נקטה מדיניות פרו-ערבית (ובוודאי לא פרו-ציונית); יונה בנדמן הראה כי בחרו, למרבית הפלא, לנקוט מדיניות פרו-בריטית. ובאשר למדינות ערב, אברהם סלע הוכיח כיצד היו רחוקים מלהתנהל כגוש מונוליטי, וכי יותר מששאפו לחסל את הישות הציונית, עשו זאת ממניעים של לגיטימציה ויריבות פנימית.
גם הפלשתינים כשלו להתעלות על המחלוקות התהומיות ביניהם ושילמו את המחיר של היעדר מוסדות לאומיים. ב-15 במאי לא פלשו שבעה צבאות סדירים למדינת ישראל; בקושי שלושה. יואב גלבר, שחקר את ירדן במלחמה, מצא כי זו שאפה בעיקר להשתלט על חלקיה הערביים של ארץ ישראל; הלגיון הערבי לא תקף שום נקודת יישוב יהודית בגבולות החלוקה. הח"מ הראה כי לבנון לא נטלה שום חלק בפלישת ה-15 במאי . סעודיה שלחה רובים, שהיו מוצגים מוזיאוניים יותר מאשר אמצעי לחימה. התימנים היו עסוקים בעניינים אחרים.
אך עיקר ההתרסה נגד הנרטיב הרשמי נוגעת לפליטים. בני מוריס, חשף בספרו "לידתה של בעיית הפליטים הפלשתינים" את הסוגיה במלוא מורכבותה. הנהגת המדינה לא אימצה מדיניות של סילוק פלשתינים, אך במהלך המלחמה התבצעו מעשי גירוש, טבח ואונס, גם בידיעה ובהכוונה של "יפי בלורית וטוהר" כיצחק רבין, יגאל אלון ומשה דיין.
קשה להפריז בערך המהפכה שחוללה "ההיסטוריה החדשה" בכל הקשור לקעקוע הנרטיב הישן, ולרציונליזציה של העבר הקרוב. כינונה של ישראל אינו בגדר "נס", אלא תולדה של נסיבות, פעולות והחלטות בתוך מערכה, שלא היתה תמיד מלחמת בני אור בבני חושך. אך מה שמבדיל בין היסטוריונים רציניים לבין סתם פוסט-קולוניאלים הוא בעיקר ההקשר. הפלשתינים (ובעקבותיהם מדינות ערב) הם שאסרו מלחמה על הציונות מתוך כוונה מוצהרת לחסלה ולסכל החלטה לגיטימית של האו"ם על חלוקת הארץ; קורבנות אזרחיים יש בכל מלחמה; חילופי אוכלוסין היו פתרון מקובל לשעתו; והחשוב מכל, הפלשתינים שששו אלי קרב בסתיו 1947 הביאו לעצמם את הנכבה, בשל סרבנותם לחלוקת הארץ.
מערכת החינוך מקנה מיתוסים
השאלה כיצד יש ללמד את מה שקרה ב-1948 אינה היסטורית או פדגוגית, כמו שהיא פוליטית. האם על מדינת ישראל ללמד את תולדותיה על בסיס מיתולוגי, מתוך רצון ללכד את אזרחיה לעתיד סביב אתוס, גם אם הוא מבוסס בחלקו על תעמולה, או ללמד עבר קרוב יותר לאמת, אך לבנות דימוי עצמי מורכב וטעון.
למעשה, מערכת החינוך הישראלית עמוסה בתכנים מפוקפקים. כמה פעמים נתקלים בבתיה"ס הדתיים בתורת האבולוציה, בביקורת המקרא המודרנית, או במונח "בדיקת פחמן 16", המאתגר , בלשון המעטה, את הסיפור המקראי של בריאת העולם. ובאשר לבתיה"ס הממלכתיים, שם ניתן ללמוד המון על קרל מארקס והקומוניזם, ולצאת בור בכל הקשור להשקפות העולם השמרניות והליברליות, שתרמו לא פחות לאנושות ולחברה הישראלית. מתי בפעם האחרונה שמעו תלמידים
מערכת החינוך אינה מקנה השכלה פרוטו-מדעית בהיסטוריה ובתנ"ך, אלא מנחילה מיתוסים. הסוציולוג הצרפתי אמיל דורקהיים הסביר זאת בצורך של חברה לגבש זהות קולקטיבית ולקדד את ערכיה, ומערכת החינוך מהווה את שדה הפעולה המרכזי לתהליך זה.
אך את שרת החינוך לא מעניינים מיתוסים, חינוך או מדע, אלא פוליטיקה קטנה, אפילו קטנונית. אין בכוונתה ליזום תיקונים מקיפים בתוכנית הלימודים, אלא לייצר תלמידים ברוח "שלום עכשיו", ארגון השוליים הפוליטי שממנו צמחה. בשם תפיסות מיושנות של "רב-תרבותיות" מנסה שרת החינוך הכושלת לדוג אי אלו קולות בפריימריז של העבודה. את האמת ההיסטורית, במחילה מכבודה, יש להשאיר לאוניברסיטאות.
נא להמתין לטעינת התגובות
