הרי את מגורשת
הנשים הדתיות הגרושות משיבות אש. אחרי שנים שבהן הורחקו מהקהילה שראתה בהן איום על המודל המשפחתי המסורתי, הן מתאחדות ועומדות על זכויותיהן. בשיחה חושפנית הן מדברות על דייטים חשאיים, ויתור על מצוות שקשור בהן גבר וחיים כאטרקציה רכילותית מתמדת
השכנה סיפרה ליעלה שהחיים לבד הם בלתי נסבלים. "רק הילדים מחזיקים אותי", היא גילתה. "אמרתי לה:'כל הכבוד שיש לך אומץ לפתוח את זה בפני'", משחזרת יעלה. "והיא ענתה לי:'מה כל הכבוד? שמונה שנים לקח לי להתחיל לדבר'". כבר שם, לא רחוק מפקיד הדואר, הן החליטו להקים קבוצת תמיכה לנשים דתיות גרושות. לפגישה הראשונה, על קפה ועוגה בבית השכנה, הגיעו עוד שתיים. מאז כבר תפחו לתשע משתתפות קבועות, רובן מיישובי גוש עציון, ולפחות אחת שבאה במיוחד מירושלים. "אנחנו מדברות על דברים שלא היינו אומרות ליד חברות נשואות", מסבירה יעלה. "אלה דברים שבדרך כלל לא מדברים עליהם בחברה הדתית".
אחת ממשתתפות הקבוצה דווקא ניסתה לנקז את הכאב בדרך המקובלת ופנתה לרב היישוב שלה כדי לשתף אותו בקשיים. הרב הקשיב ובתגובה אמר: "יש לי שם של שדכנית". יעלה : "אנשים רוצים לראות את כולם מסודרים בדרך המקובלת. לכן בתחילת הדרך בכלל לא קיבלו ליישוב שלנו גרושות. חשבו שהן עלולות לעורר כל מיני בעיות. שלא יפרקו משפחות קיימות. אבל כשזוגות מתגרשים בתוך היישובים, כבר אין ברירה. אי אפשר לברוח מזה".
ובאמת בתקופה האחרונה תפס נושא הגירושים את מקומו בסדר היום של החברה הדתית: בכנס "קולך" שנערך בתחילת יולי הצטופפו עשרות נשים בחדר קטן כדי לדון בחוויה המשותפת לנשים רווקות, גרושות ואלמנות ובאופן שבו כל אחת מהקבוצות מנסה למצוא את מקומה בקהילה. שבועיים אחר כך, בכנס רבני "צהר", חזר ועלה הנושא תחת הכותרת "המשפחה בישראל; ספינה על פני מים סוערים". אפילו ב"אמונה", התנועה הוותיקה של נשים דתיות, הבינו שזה צו השעה, וייסדו קבוצות תמיכה לגרושות דתיות. ובפורטל הדתי "כיפה" משגשג כבר שנתיים פורום "הזדמנות שנייה", שבו גברים ונשים, גרושות ואלמנים, מוצאים משענת וירטואלית (ולפעמים גם אמיתית).
"לגרושות דתיות יש התמודדויות שקבוצת גרושות חילוניות לא תיתן עליהן מענה", מסבירה מרים זיידרמן, מטפלת משפחתית וזוגית ומנחת הקבוצה של "אמונה". "לדוגמה, במשפחה דתית שבה האבא כבר לא בבית, מי ייקח את הילד לבית הכנסת? האמא הרי לא יכולה לשבת איתו. זה יוצר בעיה לא פשוטה. האבא גם היה זה שערך את רוב הטקסים הדתיים. מי יעשה את זה עכשיו? גם אורח החיים של גרושות חילוניות, שיכולות לספר על הגבר הזה שיצאו איתו, ועל הגבר ההוא שנסעו איתו לבית מלון, לא שייך כאן. אלו דברים שגרושה דתייה לא עושה, או לפחות לא תדבר עליהם".
מהו אחוז הגירושים בקרב זוגות דתיים? קשה לומר. אחמד חליחל, ראש תחום דמוגרפיה בלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מנדב נתון כללי אחד, שלפיו "זוג שמתחתן עכשיו, יש סיכוי של 20 אחוז שיתגרש תוך 30 שנה". אלא שזה נכון לכלל הזוגות היהודים בישראל. את החברה הדתית טרם פילחו. "אבל זה די ברור שישנה עלייה במספר הגירושים", אומרת רבקה בן-ששון, שייצגה את הנשים הגרושות בכנס "קולך". " תסתכלי סביבך. כמה זוגות גרושים את מכירה? פעם זה כמעט לא היה".
"המודל האידאלי של המשפחה היהודית הוא: אבא- אמא - ילדים, וזה מה שמחנכים אליו", פותחת רינה וסרמן, מנהלת אגף המשפחה ב"אמונה". " וכשהחברה הדתית נתקלת במודל שהוא לא כזה, זה גורם לה לחוסר נוחות. הדרך שלה להתגונן היא התקפה. מאשימים את האישה בבניית
"עד היום אני מתפדחת שיידעו שאני גרושה", מודה תמר, 28, גרושה ללא ילדים. "אני מרגישה סוג ב'. ויש לזה ביסוס. היה אפילו מישהו שאמר לי:'אם את רוצה, אפשר לצאת ולעשות כיף, אבל אני מתחתן רק עם רווקות'".
" הסטיגמה עדיין קיימת", מאשרת עמי (עמליה) אהלי, פסיכולוגית ומטפלת זוגית ושותפתה של זיידרמן להנחיית קבוצות התמיכה. "היתה לנו מישהי בקבוצה, שבאה מיישוב שבו היא היתה הגרושה היחידה, והיו שם ילדים שקראו לה'הגרושה של היישוב'. הפן הקהילתי בחברה הדתית מאוד עוזר כשאת במשפחה. כשאת לא במשפחה, המקום של הקהילה הולך לקצוות. או שהקהילה מאוד מחבקת ומכילה ונותנת לך להרגיש כמו קודם, או שהקהילה מסמנת אותך כשונה".
גרושות רבות מציינות בהערכה את המאמץ של הקהילה לגרום להן להרגיש שייכות. "את יודעת שאת תמיד מוזמנת", זה משפט חובה, ומיד אחריו גם מגיע: "פשוט תרימי טלפון ותודיעי שאת באה". אלא שהנונשלנטיות הזו לא לוקחת בחשבון את המצב הפגיע של הגרושות, את תחושת הזרות המתמדת. "יש דברים שאני לא יכולה להגיד בחברה של זוגות נשואים", מודה בן- ששון. "אני לא יכולה לבכות בקידוש כשאני מרגישה את הגעגועים. אסור לי להראות את הגעגועים. כשאני באה למשפחה אחרת לקידוש, זה לפעמים נורא קשה, אבל אני לא יכולה לתת לזה ביטוי, כי אני לא רוצה לגרום לאחרים להרגיש שלא בנוח".
תחיה, אמא לחמישה ילדים, התגרשה אחרי כמעט 30 שנות נישואים. את תהליך הפרידה הקפידו היא ובעלה לשעבר לשמור בסוד. "עד היום שעזבתי לדירה שכורה, אף אחד ביישוב שלנו לא ידע שאנחנו נפרדים", היא אומרת. "רציתי שהדיבורים יתחילו אחרי שאעזוב. לא רציתי את הבחישה הזו ולא את מבטי החמלה בבית הכנסת".
אבל קהילה אמורה לתמוך בחבריה בשעת משבר. "לא רציתי את התמיכה הזו, לא הזמנות לשבת בבוקר ולא את הרינונים מאחורי הגב. זה הרי הולך יחד. עם ההזמנות גם מדברים עלייך מאחורי הגב. לא רציתי לגור במקום כזה, אז עברתי לעיר".
תחיה מאמינה שזוג גרוש הוא כמו גירוד מציק לקהילה שבתוכה הוא גר. "כי אני זו שהעזתי להגיד:'אני לא מאושרת', והעזתי לעשות עם זה משהו", היא מסבירה. "אם אני מסתכלת על היישוב שלי, אז 50 אחוז חיים בזוגיות לא מאושרת, ואני זו שמשקפת להם את מצבם".
"גרושות הן דבר מאיים", מוסיפה בן-ששון, שהתגרשה לפני שלוש שנים אחרי 35 שנות נישואים. "כי אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד. אנחנו לא היינו זוג שציפו שייפרד. לא היו בינינו חיכוכים, וגם לא חוסר התאמה. להפך, יש לנו המון תחומי עניין משותפים. גם מבחינה דתית ופוליטית אנחנו באותו מקום. היינו מעורבים בחברה שנעמה לשנינו. לכן כולם היו בהלם כשנודע להם על הגירושים".
אביבה עברה לגור בקהילה חדשה עוד לפני שקיבלה את הגט, אחרי 26 שנות נישואים. "כששאלו אותי אמרתי שאני בהליכים", היא מספרת. "לא נתתי את כל הפרטים, אבל גם לא שיקרתי. בהתחלה קיבלתי מבטים אחרי בית הכנסת. הרגשתי קצת לא נעים. יצאתי מבית הכנסת וברחתי הביתה. הרגשתי שאולי הקהילה לא רוצה לקבל אותי כי אני איום. אף אחד לא אמר את זה, אבל אישה לבד, שאולי מדברת עם גברים, ואין לה זוגיות, מי יודע, אולי היא מתעניינת. אני לא הכרתי אף אישה גרושה שפירקה משפחה, אבל שמעתי שמועות על נשים שיצאו עם גברים נשואים.
"דבר נוסף שהופך את הגרושה לאיום פוטנציאלי על החברה הדתית זה שנשים אחרות יראו שאפשר להסתדר. זה נותן לגיטימציה, במיוחד ברמה החינוכית מול הילדים. פתאום הם יראו בזה משהו קיים ונורמטיבי. כי כשזה בחדשות זה לא באמת קיים ולא אצלנו, אבל כשפוגשים גרושה בבית הכנסת זה הופך את העניין למוחשי". וסרמן : "משפחה'שהרשתה' לעצמה לפרק את המודל האולטימטיבי מערערת לכאורה על הערכים המוחלטים של המשפחה הדתית. שאם נשמור מצוות ונפנים את ערך המשפחתיות, אז לא יאונה לנו כל רע".
הקיום האי-זוגי גם מקשה על ניהול קשרים חבריים ישנים וחדשים. עידית, 31, חזרה לגור ליד הוריה עם בתה בת השלוש. "חשוב לי להשתלב, אבל קשה לי להתערות כי אין לי בן זוג", היא מגלה. "אז עשיתי מאמץ והלכתי בשבת אחר הצהריים לגינה שנמצאת במרחק לא קטן מהבית שלי, והתחברתי לנשים. אבל חסר בן הזוג שיעשה אותו דבר עם הגברים".
מיכל , אמא לשתי בנות, התגרשה לפני חמש שנים, כשעוד גרה באחד מיישובי גוש קטיף. "בהתחלה לא ידעו איך לאכול אותי", היא נזכרת. "ביישוב היה מקובל שמזמינים אחד את השני לארוחות שבת, ואני מאוד אוהבת לארח. נוצר מצב שבכל פעם שהתקשרתי להזמין אמרו לי:'בואו אתן'. בהתחלה זה היה בסדר, אלא שגם אני רציתי לארח. אז הצבתי לאנשים עובדה. בפעם הראשונה זה היה עם המשפחה של הרב, עם שמונה ילדים. התקשרתי והתעקשתי. מאז הבינו שאפשר להתארח אצלי".
בטח היה לא נעים לאנשים להכביד עלייך.
"כן, אבל גם כשהיה לי בעל היינו משפחה קטנה יחסית, ובכל זאת אירחנו. עכשיו כשאנחנו גרות בניצן אני מארחת לפי גודל הקרווילה שלי".
למיכל חשוב להסביר שהיא נהנית מלא מעט תמיכה בסביבתה. "אם רק הייתי רומזת שאני צריכה בייביסיטר כדי לצאת לדייט, מיד היו קופצים להתנדב. היה גם קטע באסיפת חברים ביישוב, שעד אותו יום בכל פעם שנערכה הצבעה, ברור היה שלכל מבוגר יש קול אחד. אבל אחרי הגירושים אמרתי שאו שאני אצביע פעמיים או שכל משפחה תצביע עם קול אחד, והם גילו התחשבות ועברו להצבעה משפחתית"
השבתות והחגים, אותם מועדים שבהם נכנסת המשפחה היהודית לאור הזרקורים, הופכים לאתגר הקשה של הגרושות הדתיות. "בשבתות הבדידות הרבה יותר מועצמת", חושפת בן?ששון, "כי כל החיים היהודיים הדתיים בנויים סביב המשפחה". גם כשהילדים נמצאים עם האמא, וגם כשהיא לבד, השבת דוחפת לפרצופה של הגרושה את מעמדה החריג.
"יש כל מיני מצוות שהתרגלנו שהבעל עושה, וזה קשה לעשות לבד", מסבירה יעלה. "אחת הנשים בקבוצה סיפרה עד כמה קשה לה לעשות קידוש, כי זה מזכיר לה שהיא לבד, ולכן היא לא עושה יותר קידוש. אותו דבר עם בניית סוכה, בדיקת חמץ, שולחן שבת. הכל מזכיר לנו שאנחנו לבד. אבל אנחנו לא רוצות לוותר על הכל. אני דווקא מאוד נהנית לעשות קידוש בשבת ואת כל המצוות שלרוב עושים הגברים, וגם אחרי שאתחתן אני מתכוונת להשאיר אותן אצלי".
" לעשות שבת עם בעל וילדה זה מאוד כיף", אומרת עידית. "אבל עכשיו אני מתלבטת אם להזמין זוג, כי חוסר הסימטריה באירוח הוא מאוד לא נעים. זה גורם לי לחשוב פעמיים. בשש שנות נישואי אירחתי המון ובקושי הייתי אצל ההורים, עכשיו אני כמעט כל שבת אצלם".
חתונות ובר מצוות הן הזדמנות אפילו עוד יותר מלחיצה לספירת מלאי משפחתית. "זה סיוט", קובעת תחיה. "לכן אני כמעט לא הולכת לחתונות, ואם כן, אז רק ל-40 דקות. אנשים בודקים אם את יפה, מאופרת, אם אין לך דמעות בעיניים. בוחנים אותך בזכוכית מגדלת".
מה שהכי קשה לדליה הן השבתות, כשהילד אצל האקס: "כשהילד נמצא אז יש מסגרת. לוקחים את הילד לבית הכנסת, עושים קידוש בזמן. הכל צריך להיות מתוקתק. אבל אם אני לבד אני לא אבשל לעצמי מראש. אז אני אוכל חומוס עם פסטרמה. גם שניצל מאמא עוף של הילד הולך על הפלטה".
אבל הצומת שאליו מתנקז כל הכאב, כך מעידות כמעט כל המרואיינות, הוא היציאה מבית הכנסת, כשהכוריאוגרפיה האורתודוקסית מאחדת מחדש את בני הזוג. "את יוצאת מבית הכנסת וכל הנשים מחכות לגברים או להפך", מתארת תמר, "ואת רואה אותם הולכים זוגות - זוגות לבית שלהם, ואת יודעת שלפניהם קידוש וזמירות, ואת יודעת שלך אין. לכן הפסקתי ללכת לבית הכנסת. להגיד לך שזה לא חסר לי? זה חסר לי בטירוף. להגיד לך שלהדליק נרות בלי כיסוי ראש זה נעים? ממש לא. אני מאוד מתגעגעת לתחושת הקדושה הזו של הדלקת נרות ואז לברך ב'שבת שלום' את בעלי. אבל עכשיו חזרתי לחדר הילדות שלי, כמו בת עשרה".
סוגיית כיסוי הראש היא לא דבר קטן. מה שהיה הסמל החיצוני לכך שהן הולכות בתלם החברתי וההלכתי איבד ממשמעותו. בעבר נהגו גרושות רבות להמשיך לחבוש כיסוי ראש. היום עוד ועוד גרושות מחפשות ומוצאות היתרים ומורידות אותו. "זה היה ברור שאוריד את כיסוי הראש מיד עם היציאה מבית הדין", אומרת עידית. "אני כבר לא אשת איש, וזה הרגיש לי לא נכון".
אביבה דווקא נשארה עם הכובע. "אחרי 26 שנה הייתי רגילה", היא מעידה. "וחוץ מזה, בשנים הקשות התחזקתי וכיסוי הראש הזכיר לי שאני לא לבד בעולם. זה לא רק עניין של צניעות, זה גם ביטוי לקשר שלי עם בורא עולם. אז החלטתי להמשיך". בן- ששון נשארה עם כיסוי ראש במהלך השנה הראשונה אחרי גירושיה, שגם היתה שנת האבל על מות אמה. בסוף אותה שנה הורידה אותו, אבל עדיין כשהיא הולכת לבקר את אביה היא מחזירה את הכובע לראש. "אחת הסיבות שבגללן הורדתי את כיסוי הראש היתה לתת ממד חיצוני לשינוי שעברתי", היא מסבירה. "אני רוצה לצעוק: 'אני אחרת. אני לא מה שהייתי'".
דליה מזדהה: "אחד הדברים שהיו לי הכי חשובים עם גירושי היה להוריד את הכיסוי. זה היה בשבילי סימן לשחרור. ועם כיסוי הראש החצאיות התחלפו במכנסיים, וכשאת עם חצאית וכיסוי ראש את לא תשבי לשתות קפה במקום בלי תעודת כשרות, אבל כשאת בלי, אז אף אחד לא צריך לדעת אם את שומרת שבת או לא. את כבר לא מתויגת".
מה שדליה מצביעה עליו הוא תופעה שאינה ייחודית לה. לא מעט גרושות דתיות מתארות תהליך של רפיון הלכתי מסוים בעקבות שבירת המסגרת המשפחתית. זה אינו הכלל, יש גם לא מעט נשים, כמו אביבה, שמוצאות נחמה בדבקות בהלכה. "היתה מישהי בקבוצה שלנו שאמרה שהקב"ה מעמיד בניסיון רק מי שיכול לעמוד בו", מספרת אהלי. "והיו עוד נשים שנעזרו באמונה ברגעים הקשים. אבל היו גם נשים שהגירושים לוו אצלן בסימני שאלה מאוד קשים".
"מדי פעם אני שואלת למה זה קרה לי", מודה תמר. "האם לא שמרתי מספיק על טהרת המשפחה? אלוקים שונא אותי? ". גם עדי, כמו תמר, היא גרושה בלי ילדים. "בעבר הגדרתי את עצמי כדתייה, היום יש לי בעיה עם ההגדרה הזו", מגלה עדי. "היום הדברים יותר מורכבים, ואני מחליטה לעצמי. באתי ממערכת יחסים עם בן זוג דתי מאוד, והיו סכסוכים רבים סביב העניין. הגירושים לקחו אותי למקום פחות דתי, ויש לי דילמות שלא היו לי בעבר. לפני שהתחתנתי היה לי ברור שאני שומרת נגיעה, והיום אני מתלבטת".
תמר : "לפני החתונה אין לנו ניסיון, אבל עכשיו כולם יודעים מה זה. ידיד גרוש אמר לי פעם: 'מה, שאני אעמיד פנים שאני בתול?'. אז יש כאלו שמתלבטים אם ללכת למקווה לפני שהם מקיימים יחסי מין, בניסיון לשמור על משהו מהמסגרת. אני הלכתי בעבר עם שרוולי שלושת- רבעי, היום אני גם עם שרוול קצר. אני יודעת על נשים שהחלו ללבוש מכנסיים אחרי שהתגרשו, וגם מכירה זוג שאמנם הם לא גרים יחד, אבל ישנים כל לילה אחד אצל השני.
"גם לי ברור היום שלא אתחתן לפני שאגור עם מישהו. יש זוגות שהתגרשו בגלל חוסר התאמה מינית או בגלל יחס מזלזל. מי שהתנסה בכזה דבר חשוב לו לבדוק. אז אני ממשיכה לברך כמו פעם ולומר תפילת הדרך, אבל זה נעצר בקשר הזוגי. לי חשוב לגור יחד לפני החתונה, לפתוח חשבון משותף, לוודא שהוא לא מנצל אותי. זה הכל נגזרת של הטראומה שממנה יצאתי".
אמהות לילדים צעירים לפעמים דווקא מוצאות את עצמן מחויבות יותר מבעבר. מיכל, לדוגמה, מספרת שעד לא מזמן היתה מדליקה נרות ומיד מתיישבת לאכול עם בנותיה את סעודת ליל שבת, כי הרי אין למי לחכות שיחזור מבית הכנסת. "אבל עכשיו הבנתי שאם אני לא אלך לבית הכנסת, הן לא יכירו את החוויה. גם אם הן משחקות בחוץ, הן רואות שאמא הולכת לבית הכנסת", היא אומרת.
בית הכנסת חשף את בן?ששון לקושי מסוג נוסף. "את לבד במקום שנשים מודרות ממנו מלכתחילה, וכדי להיות שותפות הן צריכות גבר", היא מסבירה. "בעבר, כשהייתי נשואה, זה לא הפריע לי, כי היה מי שייצג אותי, ואין לי צורך משלי לרקוד עם ספר תורה בשמחת תורה או לעלות לתורה. אבל יש קטעים בחיים שהייתי רוצה משהו קטן בציבוריות של בית הכנסת.
"לא מזמן, לדוגמה, היתה לי תאונה כהולכת רגל. כמעט נדרסתי, ובאמת הרגשתי שאני צריכה לברך הגומל. חשבתי לעצמי, אין בעיה, אני אלך לבית הכנסת ואבקש ממישהו שיסדר עשרה גברים ואני אברך. אבל לא מצאתי את הכוח לבקש. יכולתי לבקש מחברה שתגיד לבעלה, אבל נתקפתי בתחושת הבדידות של אישה לבד".
פן נוסף שמבדיל בין גרושות חילוניות ודתיות הוא היחס שלהן לסיבוב השני. "לנשים דתיות יותר קשה עם פרק ב'", טוענת תחיה. "נשים חילוניות רבות לא מעלות בדעתן להינשא שוב. הן אומרות שמספיק להן פעם אחת ברבנות. רוב הזוגות החילוניים שיצא לי להכיר במצב הזה בוחרים באיזשהו חוזה לחיים משותפים. אבל אצלנו זה יותר מסובך. החברה האורתודוקסית לא תראה בעין יפה חיים בלי חופה וקידושין".
בן- ששון לא מתכוונת להיכנע לצו התנועה: "כשאומרים לי'תתחתני', אני אומרת:'לא רוצה'. הייתי רוצה קשר, אבל לא נישואים. יש לי חיים משלי, אמצעים כלכליים, ברוך השם, והייתי רוצה שותף, אבל לא שותפות כמו נישואים, כי זה מחייב הרבה יותר, ואני מרגישה שהשתחררתי ממשהו שבעבר לא ראיתי בו עול, אבל היום אני יודעת שאני יכולה לחיות אחרת, ואני לא רוצה להיכנס למחויבות טוטאלית. תמיד הייתי במקום האחרון, ואני לא רוצה את זה יותר".
אבל עוד לפני שהחליטו איך ייראה העתיד הזוגי שלהן, צריכות הגרושות הדתיות להתגבר על מחסומים רבים בדרך לשם. "אישה גרושה עם ילדים-ואני לא מדברת על עצמי-לא יכולה להביא חבר הביתה", מוסיפה בן?ששון. "כי אם היא רוצה לגדל ילדים בחברה דתית, אז זה לא מתאים. להגיד'החבר של אמא' בחברה דתית זה לא משהו שעובר חלק".
אביבה טוענת שהמכשול הוא לא רק ברמה החינוכית. "אולי זה נשמע קצת מצחיק, אבל ברגע שהתחלתי לצאת עם גברים, ברגע שמישהו בא לקחת אותי וכל הבניינים מסתכלים זה על זה, הרגשתי מאוד מוזר", היא מגלה
.
כמו הרווקות המבוגרות, נתפשות הגרושות כמי שראוי שיטייחו את הפנטזיות שלהן לטובת המציאות. "בדיוק בשבוע שעבר גם דודה שלי וגם חברה שלי אמרו לי שהגיע הזמן שאתפשר", אומרת עדי בתה?26. " לשיטתן, מפני שאני גרושה אני צריכה להנמיך ציפיות. להסתפק בהרבה פחות ממה שאני מאחלת לעצמי. אני בוחרת לא להגיב. אני יודעת שאומרים את זה מתוך דאגה".
התלאות המייגעות האלו מסבירות את הצורך של הנשים בשיתוף. "כשהגעתי לראשונה לפורום'הזדמנות שנייה' גיליתי שיש עוד גרושים וגרושות דתיים בעולם", מספרת עידית. "קודם חשבתי שאני היחידה בעולם, ועוד עם תינוקת קטנה".
בקבוצת התמיכה של "אמונה" לקחו מספר משתתפות יום חופשה מהעבודה וליוו חברה מבוהלת לקבלת הגט בבית הדין, כדי שלא תהיה לבדה. בן-ששון היתה רוצה לקחת את הדברים צעד נוסף קדימה. לטענתה, טקס הענקת הגט, שאין בו שביב פרהסיה, משאיר את בני הזוג בתחושה מעורפלת. "יוצאים מבית הדין והחיים כאילו לא השתנו", היא מסבירה, "בעוד שעבור בני הזוג מדובר במציאות אחרת. גם אם זה לטובה וגם אם זה לרעה, זה עולם חדש".
בן - ששון משוכנעת שאורח חייה הדתי לא צריך לעמוד בסתירה למעמדה המשפחתי החדש. "חברים קרובים שלי חשבו שעם הגירושים אני אשבור את כל המסגרות", היא מסכמת. "ואני אמרתי להם שאני לא מבינה אותם. לא נעשיתי דתייה לכבוד הנישואים, ואין סיבה שאפסיק עם סיומם".
נא להמתין לטעינת התגובות
