פרשת רפול חיה וקיימת

פרשת רפול מ- 1996 ממחישה את הצורך לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לשניים-לתובע כללי וליועץ משפטי, כמקובל בכל המדינות הדמוקרטיות

אמנון רובינשטיין | 18/8/2007 16:27

כדי להבין את הצורך ברפורמה מקפת במשרד המשפטים, צריך לחזור אחורה בזמן: המקרה של רפאל איתן ז"ל התרחש לפני יותר מעשר שנים, ביוני 1996, אך לקחיו אקטואליים ומחייבים הסקת מסקנות היום.

הסיפור של רפול החל, כמקובל, בהדלפות לעיתונות. כותרות רועשות בישרו לציבור שהמשטרה המליצה להעמיד לדין את הרמטכ"ל לשעבר בשל שימוש אסור במסמך צבאי. מקץ ארבע שנים של דיונים במשרד המשפטים החליט היועץ המשפטי להעמידו לדין. למזלו של רפול הובא עניינו בפני שלושה שופטים שלא כיהנו לפני כן כקטגורים. התוצאה היתה סנסציונית: לא רק שההגנה לא התבקשה להעיד, אלא הוחלט שלא לשמוע גם את ראיות התביעה. עוד לפני שמיעת העדויות לא מצאו השופטים שכתב האישום מגלה עבירה.

העובדות: בצומת, מפלגתו של רפול, היו שני מועמדים לתפקיד המנכ"ל. אחד המועמדים השיג פלט מחשב שלפיו המועמד האחר היה עריק מצה"ל, ובניגוד להצהרתו, חסר השכלה אקדמית. רפול העתיק את הפרטים וזימן את שני המתמודדים לשיחה בשש עיניים. יודגש: רפול לא היה שותף להוצאת פלט המחשב ולא פרסם את הנאמר בו. הוא ביקש לוודא אם הנאמר בו אמת, וכאשר נתברר לו כי אכן המועמד ערק מצה"ל, הודיע לו שלא יסכים שאיש כזה יהיה מנכ"ל צומת. הפגישה הסתיימה בכך שהמועמד הניח את תעודת החבר בצומת על השולחן, עזב ו. . . הגיש תלונה נגד רפול על פגיעה בפרטיותו.

כל אזרח בר-דעת היה זורק תלונה זו לפח, שהרי פרטיותו לא נפגעה. להפך: הגשת התלונה היא שחשפה ברבים את הפרשה. אך בפרקליטות המדינה ובמשטרה סברו אחרת, ומיד החלו הספינים התקשורתיים, והעיתונים מלאו בכותרות שמהן ניתן היה להבין כי רפול גנב מסמך צבאי סודי.

בית המשפט קיבל את טענות עורך הדין יעקב וינרוט וזיכה את רפול, בלי ששמע כלל את גיבוב השטויות של הפרקליטות. בית המשפט גם שיבח את רפול על התנהגותו. הזיכוי כמעט ולא זכה לפרסום תקשורתי. היועץ המשפטי לממשלה לא ערער.

ראוי לזכור כי ליועץ יש סמכות לא להאשים אדם אם אין אינטרס ציבורי בהעמדתו לדין. כאן לא רק שלא היה אינטרס, לא היתה אשמה. היה זה ממש נלעג להעמיד לדין רמטכ"ל, שהיה שותף לסודות הכמוסים ביותר במדינה, על העתקת עובדות לא סודיות.

לרפול לא הוצעה התנצלות ולא הוצעו פיצויים על הנזק הכספי שנגרם לו. היועץ המשפטי לא נתבע על ידי הכנסת להסביר מה הוביל אותו למסקנתו השרירותית.

זה לא הסוף: האישום הוגש בעת שנתניהו הרכיב את ממשלתו, והיועץ המשפטי לממשלה היה לא רק תובע כללי אלא גם, כשמו, יועץ לממשלה. כך, בכובע אחד, האשים את רפול בקשקוש המדומיין, ובכובע האחר קבע שלא יוכל לכהן כשר במשרד שיש לו נגיעה למאגרי מידע, שהרי היה חשד שאם ימונה יסתער רפול על מאגרי המידע וישדדם.

כך נפסל רפול לתפקידי השר לביטחון פנים או שר המשפטים, לאחר שבנסיבות דומות נפסל גם יעקב נאמן לתפקיד שר הביטחון או האוצר. רפול זוכה, אך זה כבר היה מאוחר מדי: הממשלה הוקמה, וכל התיקים הללו היו תפוסים. כך נענש רפול למרות העובדה שזוכה.

מה הלקח היום? הפרשה ממחישה את הצורך לפצל את תפקיד היועץ המשפטי לשניים-לתובע כללי וליועץ משפטי, כמקובל בכל המדינות הדמוקרטיות.

רפול טען שהעמדתו לדין היא התנכלות פוליטית, שתכליתה לסלקו מהממשלה. ייתכן שהכוונה לא היתה לפגוע בו אישית, אלא להוכיח שכל נבחר ציבור יכול לשמש מטרה לחיסול משפטי. העיקר הוא זה: הקטגור לא רק האשים, אלא גם העניש ללא משפט. היש ניגוד עניינים גדול יותר מאשר זה שבין היועץ המשפטי כתובע לבין אותו אדם שמטיל עונש?

אני יכול להבטיח לקוראי "מעריב" שסיפור זה לא ייתכן בדמוקרטיה מערבית אחרת. שם תובע היה זקוק לאישור שיפוטי כדי להעמיד לדין, לא יכול היה לפסול את הנאשם מחברות בממשלה בטרם הורשע, ולאחר הזיכוי היה מתפטר מתפקידו, ואם לא, ראש הממשלה היה מפטרו. ובכל מקרה, הפרלמנט היה מקיים חקירה כיצד נגרם העוול הזה; היועץ המשפטי הבא היה מתנצל בפני רפול, והחוק היה מחייב לפצותו על הנזק שנגרם לו.

אבל בעולם הדמוקרטי לא יודעים מה זה "שלטון חוק". רק בישראל יודעים.