עיטור העוז לחייל הבודד
אנטון סמיון נפצע ושוחרר מצה"ל אך התעקש להיות לוחם. במלחמה שוב נפצע אך לא עזב את פקודיו
-מצדיעים להם - ערוץ מיוחד ב-nrg מעריב
אנטון סמיון עלה ארצה בשנת 2002 מקזחסטן והוכר על ידי צה"ל כחייל בודד לאחר שהתנדב לחטיבת הצנחנים והחל מסלול לוחמים בגדוד 890. במהלך ההכשרה אירעה לו תאונה מצערת. תוך כדי הצניחה, ריסק את שתי רגליו ונפצע באורח קשה.
לאחר סדרת טיפולים שוחרר מצה"ל בשל הורדת פרופיל. אך סמיון בן ה-22 לא הרים ידיים ונאבק לחזור לשרת בצה"ל כלוחם. וועדות, מכתבים, ותחינות בפני מפקדים רבים בחיל הרפואה, היו רק חלק ממאבקו עד להחלטה לאפשר לו , אחרי 4 חודשים באזרחות, להעלות פרופיל, להתנדב מחדש לצנחנים ולסיים מסלול כלוחם. מאוחר יותר יצא לקורס מפקדי כיתות ולקורס קצינים ושובץ כמפקד צוות בפלוגת החוד של גדוד 890.
שבוע לפני סיום המלחמה קיבלה הפלוגה של סמיון משימה: נכנסים לבית ג'בל. "סרקנו שלושה בתים בעיירה בזה אחר זה. את כולם טיהרנו בבית הרביעי נתקלנו במחבלים", סיפר סמיון אשר נמצא כיום בפעילות מבצעית באיו"ש, "היו מחבלים שניסו לברוח והיו כאלו שהתבצרו בתוך הבית".
סמיון פקד על לוחמיו לכתר את הבית, והורה למספר לוחמים להיכנס אחריו "לטיהור" הבית. "לפתע נפתחה לעברנו אש מאחד החדרים. מפקד הכיתה, סמ"ר מלקו אמבהו, נפגע מצרור יריות. לא ידעתי שהוא נהרג במקום. צעדתי אחור והתכוננתי שוב להיכנס פנימה. תוך שניות חיפו עליי בירי מעל הראש ופרצתי שוב בשכיבה".
תחת עשן רב שבקע מהבית, וחילופי אש ממרחק של מטרים ספורים, זחל סמיון לתוך הבית ומשך בכוח את מלקו אחורה תוך כדי שהוא משליך רימון רסס לעבר המחבל. תוך כדי היציאה נורה סמיון בגבו אך האפוד הציל את חייו ובלם את הקליע.
"הבית היה חשוך מאוד. כל הוילונות היו מוגפים. חמש לפנות בוקר התחלתי לעבור חדר חדר. פתאום ראיתי מחבל עם קנה שלוף לעברי, יריתי בו וקיבלתי צרור בחזרה. קליע אחד פגע לי באצבעות וחטפתי רסיסים בעיניים ובכתף. לא יצאנו מהבית עד שלא סיימנו את המשימה".
בתום קרב פנים מול פנים נהרגו ארבעה מחבלים בתוך הבית, ומחוצה לו עוד שמונה מחבלים. סמיון פקד על הכוחות לעזוב את הבית, תחת חילופי אש כבדים עם מחבלי החיזבאללה, ולעבור לבית אחר בו התמקמו רופאים שקבעו סופית את מותו של מלקו ז"ל. "לא התמקדתי בפציעות שלי, אלא רק במשימה", סיפר סמיון שאיבד את אחת מאצבעותיו בקרב, "אני המפקד והמוביל של המשימה. אם אני לא הייתי מוביל את הלוחמים מי היה עושה את זה?".
במשך יומיים נותר סמיון בשטח כדי לפקד על לוחמיו ולא יצא מהשטח עד שהמחלקה לא קיבלה הנחייה לעזוב את השטח. "לא עשיתי שום דבר יוצא דופן. מבחינתי עשיתי את המוטל עלי, יחד עם הלוחמים הגיבורים שלחמו איתי. בשביל מה אנחנו מתאמנים אם לא למקרים מהסוג הזה? עשיתי את מה שהיה צריך לעשות. הביטחון בידיים שלנו. אני לא יודע אם אני יכול לשפוט את הסרבנים והמשתמטים, אבל בהחלט הייתי מצפה מכל אחד לתרום אפילו כמה שעות ביום לצה"ל - כל אחד חייב לתרום גם כוכבים וגם ספורטאים".
סמיון טוען כי הרבה תחנות בחייו השפיעו עליו וסייעו לו במסלול הלחימה המפרך, אך יותר מכל הוא רוצה להודות למפקד המחלקה מהטירונות, סג"מ רועי צוויג, שתמך בו גם כשפשט את המדים וסייע לו לחזור לשירות צבאי מלא. ביום ראשון יעלה סמיון לבימה ויקבל מהרמטכ"ל את עיטור העוז, העיטור השני בחשיבותו בצה"ל, באופן אישי מידי הרמטכ"ל עצמו, רא"ל גבי אשכנזי.
נא להמתין לטעינת התגובות
