מבצע יונתן
הוא היה ילד פלא מוזיקלי, ניגן עם שלמה ארצי, עברי לידר ואחרים, למד בישיבה, הפך לרועה צאן בסוסיא, הופיע בפני הקהילות היהודיות הכי נידחות בעולם, פיתח קריירה עולמית כמנצח והספיק גם להקים משפחה בישראל. אבל רק עכשיו, 12 שנה אחרי שהחליט להוציא אלבום בכורה, יונתן רזאל משיק סוף-סוף את התוצר המוגמר
קאט. כמעט 12 שנים חלפו מאז, ומעולמו ההוא של יונתן רזאל כמעט לא נותר זכר. כמעט. הנער שהוגדר ככישרון מוזיקלי נדיר והפיק אלבום ללהקה המשפחתית כבר בגיל 15, הספיק בינתיים לבחור סופית בצד הדתי; להתחתן ולהפוך לאב לשתי בנות; ללמוד בישיבה; לשתף פעולה עם שלמה ארצי, אביתר בנאי, דוד ד'אור, עברי לידר ואחרים; לחלוק במה אחת עם סטיבי וונדר; לוותר על הכול באמצע החיים כדי להפוך לרועה צאן; לבנות קריירה כמורה וכשליח; וגם לצאת למסע חובק עולם כדי לנגן ליהודים בודדים ונטולי זיקה. רק דבר אחד לא השתנה. הוא עדיין עומד בפני אותו אלבום בכורה, שאמור היה לצאת כבר כל כך הרבה פעמים, ונדחה שוב ושוב. הפעם, לשם שינוי, שום דבר כבר לא יעצור אותו. השם שנבחר לאלבום, "סך הכול", מספר את הסיפור כולו.
במקביל, רזאל עדיין מוצא את עצמו בצמתים חשובים של התרבות הישראלית, תוך שהוא מנסה לגשר, ללא הרף, בין החלקים השונים באורגניזם המכונה עם יהודי בארץ ישראל. כך היה למשל באמצע שנות ה-80, כשיונתן הילד גילה כי בקרבת בית הספר שוכן מעונו של ראש הממשלה דאז, שמעון פרס. "ניגשתי לשומרים בבית ראש הממשלה ואמרתי להם שאני מעוניין לכתוב למר פרס שיר", הוא נזכר. "השומרים הבטיחו לשאול אותו, וכשחזרתי כעבור שבוע הם אמרו לי שפרס מוכן לקבל אותי".
והמפגש אכן נערך?
"חזרתי ביום שישי לאחר שבוע, וכתבתי לו שיר שנקרא 'מלחמה באינפלציה', כי זה בדיוק מה שהטריד את כולם באותם שבועות. ניצבתי שם מול פרס וסוניה, עם עוגות ועניינים, ושרתי להם".
בשנים שחלפו התנדנד רזאל בין העולם הדתי לחילוני, מנסה להרגיש שייך כאן וגם שם. למרות הפריחה הכמעט בלתי נתפסת של המוזיקה הדתית לחילונים, כמו גם התעוררותו של הז'אנר הרוחני בכלל, רזאל עדיין מרגיש חריג בנוף. "תמיד הייתי חילוני בין דתיים", הוא אומר בפליטת פה פרוידיאנית, ומיד מתקן את עצמו. "אני רואה את עצמי כתוצר של החיבור הזה, אבל גם כשליח".
וזה מה שניסית ליצור באלבום?
"היה ניסיון ליצור כאן יהודי חדש. אמנם יש עדיין מקומות שיש בהם פער נוראי, כשלחילוני אין מושג מה זה להיות דתי ולהפך. אבל אנשים כמו עובדיה חממה, אהוד ואביתר בנאי, או אפילו ארקדי דוכין שלוקח קורסים בקבלה, יוצרים תהליך של היפתחות. באיזשהו מקום, אני רוצה לומר באלבום הזה שאפשר להיות אדם כואב ומוזיקאי מחפש, ועדיין להישאר אדם דתי ומאמין. אפשר ללכת עד הסוף עם הדת, ובמקביל גם עם האמנות".
ובעבר זה היה בלתי אפשרי?
"פעם כשאנשים היו חוזרים בתשובה, הם היו מוותרים על אמא, על אבא, על ספריית הדיסקים. מחקו את כל מה שהיה. היום זה אחרת. לא חייבים למחוק את כל המושגים מן העבר. אפשר לראות את זה גם ביכולת לומר משפט כמו 'אני אוהב אותך'. זה תהליך דו כיווני, זה לא רק שהחילונים פתוחים לעובדיה חממה, גם החרדים נפתחים לאט לאט".
ועדיין , יהיה להם קשה מאוד לקנות את האלבום שלך, למשל.
"נכון, אבל מצד שני כשיצאו שני הסינגלים הקודמים, הם התקשרו ושאלו מתי יוציאו גם סינגלים עבורם, מכיוון שאת'סך הכול' ואת'ציון' הם לא יכולים להשמיע".
הסיפור האישי של רזאל מכיל אלמנטים שיכולים להחזיק בשקט טלנובלה מוזיקלית ישראלית בפריים-טיים. הוא נולד בניו יורק לאב הולנדי ולאם אמריקנית, שניהם פסיכולוגים חינוכיים. כשהיה בן שנה וחצי עלה עם הוריו ועם אחיו הפעוט אהרון לישראל. יחד הם התיישבו בשכונה הירושלמית נחלאות, ולאט לאט החל תהליך משפחתי של חזרה בתשובה, שאותו הוביל יונתן. "זה התחיל כשחזרנו זמנית לארצות הברית, והלכתי לבית ספר יהודי", הוא נזכר. "כשחזרנו לארץ כבר היינו קצת יותר עם אוריינטציה יהודית, אם כי הסליחות והפיוטים של יום שישי עדיין השתלבו עם שירים של אלביס פרסלי בשבת".
הדחיפה העצומה שקיבל מההורים לכיוון המוזיקלי הביאה אותו ואת אהרון להקים עם אחיהם יהודה וריקה את ההרכב המשפחתי הדתי הראשון בהיסטוריה המקומית. במקביל הוא החל ללמוד עם אחיו באקדמיה למוזיקה בירושלים, ולאחר שסיים התגייס לצה"ל כמוזיקאי מצטיין ובהמשך כמעבד של הלהקות הצבאיות, בתקופתם של עידן
"פתאום הרגשתי צורך לומר 'עד כאן'", הוא מסביר. "בדיעבד קשה לי לענות על השאלה למה זה קרה. אני אדם עוצמתי מאוד מבחינה רגשית, והייתי במסלול כמעט ברור של קריירה בינלאומית ודוקטורט בחו"ל. פתאום לא הייתי סגור על עצמי איפה אני עומד מבחינה דתית ובכלל, והחלטתי לצאת להודו שלי".
הודו של רזאל הוא היישוב סוסיא בדרום הר חברון, שם הוא חי בחווה במשך כחצי שנה. "רעיתי קצת צאן, עזרתי לאנשים בחווה ולמדתי את צורת החיים הזאת שהשפיעה עליי מאוד", הוא נזכר. "עדר זה הדבר הכי לא נאמן בעולם. אתה יכול לכלכל אותו 15 שנה, לתת הכול, ובלילה אחד יבוא מישהו וישרוק, וכל העדר ילך אחריו".
יונתן בדרכם של משה רבנו ודוד המלך.
"למדתי מזה המון על ניצוח. כמו אצלנו, נאמנות בין העם למנהיג זה משהו שפשוט לא קיים".
במקביל להתנתקות בחווה התחיל רזאל ללמוד פסיכולוגיה ומחשבת ישראל, ולטפל בילדים באמצעות מוזיקה. אחרי שנתיים הגיע הקאמבק, באירוע שאמור היה לסמן עבור רזאל עוד פסגה - השתתפות במופע המחווה של התזמורת הפילהרמונית ליוני רכטר. אלא שגם הפעם משהו קצת השתבש. "זה היה בסוף תקופת ההודו שלי", נזכר רזאל. "יוני רכטר התקשר אליי כי הוא שמע דברים שעשיתי לפני כן, והוא רצה שאעשה את 'עטור מצחך' עם אביתר בנאי, ועוד שיר עם אסתר עופרים. שלחו לי בדיסק את אביתר שר את 'עטור מצחך', וחשבתי שאני מת (מדגים על הפסנתר). לא האמנתי שיש דבר כזה, וישר החלטתי שלמרות שהפכתי לסרבן, את זה אני חייב לעשות".
במשך שבועות ארוכים עבדו רזאל ובנאי, אז עוד חילוני, על העיבוד והביצוע. ואז הגיע היום הגדול, כשחברי התזמורת קיבלו את הפרטיטורות עם התווים, והצמד הצעיר הגיע מלא עזוז וגיל לחזרה. שם, כפי שמסופר כעת בפעם הראשונה, התברר לשניים כי חברי התזמורת פשוט ערכו הצבעה חשאית והחליטו שהם לא מוכנים לבצע את השיר בעיבוד החדש. "זה היה שילוב של כמה דברים", מודה רזאל בדיעבד. "מעבר לזה שהתווים היו כתובים בצורה מסובכת לפילהרמונית, וששחטנו את השיר לגמרי מבחינת ההרמוניה והקצב, הייתה גם טעות בתיבות של הוויולה, וזה פשוט בלבל אותם. בנוסף, הם לא ידעו מי אני, ולא היו מוכנים 'להתגלח' על השיר שנחשב להכי יפה והכי אהוב בהיסטוריה של המוזיקה הישראלית".
איך הגבתם?
"הבנו, שלום וינשטין, אביתר ואני, שלא הולכים לבצע את זה. השעה הייתה עשר בלילה אחרי החזרה, והתיישבנו על הפסנתר בהיכל התרבות הריק, כדי להיפרד מהשיר באופן הכי פשוט שיש. התחלנו לבצע את השיר לעצמנו, ולאט לאט נכנסו עוד ועוד אנשים ששמעו את הצלילים, ובסופו של דבר כולם תמכו בזה שננגן את השיר ככה, נקי, בלי התזמורת. זה היה רגע חזק מאוד". מה שבכל זאת נותר מאז הוא שיתוף פעולה הדוק בין רזאל לאביתר בנאי. בין היתר, הם הופיעו יחד בערבי פיוטים בכל רחבי הארץ. ולמי שנהנה מסגירת מעגלים: בנאי היה גם זה שהפיק מוזיקלית את אלבום הבכורה של רזאל.
הפרויקט הבא של רזאל, אחרי הטראומה בהיכל התרבות, הייתה טיול כמעט פרטי מסביב לעולם, שבמסגרתו הוא נשלח עם הגיטרה והקלידים לקהילות יהודיות נידחות ברחבי העולם, כדי למצוא איזו נשמה בקרב התושבים. "מישהו בשם מוטי איזק הקים ארגון שמגיע לכל מיני קהילות שלא מטופלות על ידי שום ארגון", מסביר רזאל. "הוא היה שולח אותי בכל פעם למקום אחר, וזה התאים לי כי בדיוק חזרתי אז לעולם המוזיקה ורציתי לעשות משהו לטובת האומה. עשיתי בעצם טיולים מטורפים בחו"ל, כמו סוכן מוסד כזה. נוחת בקרואטיה, לוקח רכב ונוסע שמונה שעות לעיר בשם רייקה, שם הופעתי בפני 20 יהודים. למחרת המשכתי הלאה".
בכמה קהילות ביקרת בסך הכול?
"יצאתי לעשרה מסעות, ובכל אחד מהם היו שש או שבע הופעות. הייתי בדרום אפריקה, באיטליה, בכל מיני חורים בארצות הברית. מקומות שאף אחד לא שמע עליהם. בפילזן שבצ'כיה, למשל, הופעתי בפני 11 אנשים בדיוק. באחד הטיולים מצאתי בלב הקהילה בקבוקי יין שעליהם תמונות של היטלר. בפעם אחרת נסעתי ברכבת למערב וירג'יניה, עשר שעות נסיעה, כשסביבי רק איימישים. לדעתי הייתי היהודי הראשון בקו הזה של הרכבת מאז שחצבו את המסילה. באחד הקרונות היה אזור שתייה כזה, והיו שם חבר'ה שחזרו מחופשת סמסטר, כשביניהם בלט בחור אחד מגודל כזה שנראה כמו שחקן פוטבול. בשלב מסוים, אחרי שהם שתו הרבה מאוד וירדו, הוא נשאר לבד, ופתאום הגיע לשבת לידי. הוא הסתכל עליי ושאל מה אני קורא. הייתי בטוח שהוא רוצה לוודא שאני יהודי, רגע לפני השחיטה. כשעניתי לו שאני יהודי, הוא השתתק לרגע, ואז פתאום שאל:'מאן, וואט דה הל דה גאד וואנטס פרום מי'. זה היה מרגש".
הסיפור על הבחור המגודל והחיפוש הפרטי שלו אחר אלוהים מחזיר את רזאל אל הדת שלו, שאותה הוא משתדל לשמור לעצמו בלבד. "יש לי דעות ואמונות משלי, אבל כשאני יושב לידך אני לא ארצה או אנסה לגרום לך לשנות את מי שאתה", הוא מסביר. "אני מקבל כל אדם כפי שהוא. זה משהו בטבע שלי".
גם את השונים מאוד?
"יש לנו למשל קרובת משפחה שחיה עם אישה, והיא באה ושאלה אותי מה אני אומר עליה בתור דתי. אמרתי לה'את יודעת מה התורה אומרת על זה, אבל אני, בתור יונתן, לא מרגיש דחייה או שנאה'".
ואתה מרגיש שמקבלים אותך בחזרה?
"יעל (אשתו - י"ש) באה ממשפחה לא דתית, ולמרות זאת, אנחנו נמצאים במושב שבו היא גדלה בכל שבת שנייה. זה שהם לא שומרים שבת לא אומר שלא נגיע אליהם, וגם הם עושים את ההשתדלות שלהם".
והעובדה שהלחנת מחדש את "אדון הסליחות" ואת "דרור יקרא", לא גורמת לצד הדתי לחשוב שאתה יהיר?
"זה מעניין, כי דווקא ממש לא קיבלתי תגובות כאלה. העובדה היא שאח שלי הצליח להיכנס אפילו למגזר החרדי, והוא גם מלחין באותו אופן".
אהרון , יש לציין, מתגורר בסמוך מאוד לביתו של יונתן, וכך גם בני משפחתו של האח הנוסף, הרב יהודה רזאל, ושל האחות ריקה. "בגלל שגדלנו יחד ועשינו תמיד מוזיקה יחד, אנחנו כבר מכירים כל צליל ומחוברים מעולה", הוא מספר על ההופעות המשותפות, כולל באלבום הבכורה שלו. "אנחנו אפילו לא צריכים להתכונן, ישר יוצא לנו קונצרט משותף".
על אף שהכיוון של אהרון שונה לגמרי משלך, הוא סוג של סלב על במגזר.
"אהרון הפתיע את כולם. מי שהכיר אותו בתיכון לא יכול היה לחשוב שהוא יהיה כזה, כמעט מנהיג של דור מסוים. דווקא בזמן האחרון גם הוא קצת יותר מופנם, ונצמד לפסנתר ולשירה. באופן עקרוני אהרון תמיד היה קל יותר וזורם עם החיים. אני תמיד מרגיש ישר את הבעיות ואת הקושי".
ולכן לקח לך הרבה מאוד זמן להגיע לאלבום?
"אני בקושי עומד מאחורי 12 השירים . זה הקצב שלי. כתבתי עוד הרבה שירים במהלך השנים, אבל רק על אלה אני יכול לחתום".
רזאל נוטה לשתוק הרבה, לנסות למצוא את המילים הנכונות, להבהיר את עצמו באופן הכי ברור שיש. מדי פעם זה נראה שגם תוך כדי הריאיון הוא עדיין קצת מחפש את עצמו. כרגע הוא מבלה מחצית מהיום בישיבה, ואת החצי השני הוא מחלק בין המוזיקה לבין המשפחה. "זה דורש המון הקרבה מאשתי", הוא מודה. תוסיפו לזה את העובדה שיום או יומיים בשבוע הוא יורד לים המלח, לרכז את מגמת המוזיקה בבית הספר יפתח, המאגד תלמידים שנפלטו ממסגרות. גם שם, אגב, הוא מוצא את עצמו כשליח. "אני רואה בזה נתינה", הוא אומר. "אני פשוט נמצא איתם, מקליט איתם. זאת תרפיה גם בשבילי וגם בשבילם".
ובכל הבלגן הזה יש לך זמן בכלל להתייחס לאלבום שזה עתה הוצאת?
"האמת היא שלמרבה האבסורד, אחרי ציפייה כל כך ארוכה, דווקא בשבוע שבו האלבום יוצא אני בכלל ממריא לאוסטרליה עם המשפחה, לכמה הופעות בקהילות היהודיות שם".
נא להמתין לטעינת התגובות
