פעם ראשונה, פעם שנייה..נמכר!!
מי שילם את המליון על "הפטרת יונה", מי קנה עלייה לתורה ב 2 שקלים וארבעים, ומי מקבל כסף כדי לבוא לתפילה. בתי כנסת ששברו שיאי מכירות בימים הנוראים. פרוייקט מיוחד
כמו כל מוסד ציבורי, גם בית הכנסת צריך להתקיים ממשהו, הוא צורך חשמל, מים, משלם מיסים וזקוק לעיתים קרובות לתיקונים שוטפים. מדובר בהוצאות כבדות ובמשך שנים רבות, הגבאים היו עומדים אל מול קופה ריקה.
במשך שנים, היו שתי שיטות סטנדרטיות למימון ההוצאות: מכירת מקומות ישיבה לימים הנוראים, מקומות שישמשו את המתפללים לאורך השנה כולה. ותרומות חד פעמיות של המתפללים, שניתנו על בסיס של רצון טוב.
אולם, נראה כי שתי שיטות הגיוס הללו לא הספיקו, והיה צורך לאתר מקור מימון נוסף.
לא ידוע מי המציא את המכירה הפומבית בבתי הכנסת, ומתי, עובדה. זה עובד. בעונה החמה ביותר, הימים הנוראים, יכולה מכירת העליות לתורה, והכיבודים השונים להכניס לקופת בית הכנסת, כמות נכבדה ביותר של מזומנים.
בימים הנוראים הסגולה המדוברת ביותר היא "הפתיחה של הפרנסה" - פתיחת ארון הקודש, המבוצעת לקראת סיום התפילה. במהלך התפילה, ההיכל נפתח בתדירות גבוהה מאוד אולם רק פתיחות ספורות, הן "הפתיחה של הפרנסה".
בבתי הכנסת של בני עדות המזרח נוספת למזמור תפילת "יהי רצון", המבקשת פרנסה בריווח בשנה שתבוא.
אגדות רבות נרקמו סביב ה"פתיחה של הפרנסה", בתפילת הימים הנוראים. בעיר דרומית בארץ, נודע סיפורו
לעומתו, באי בית הכנסת הפנימו במהירות את העניין, והחלו להתמודד איתו על הפתיחה באופן פיקטיבי, ולהעלות את סכום הפדיון. כך, הקצב מצא את עצמו משלם במכירה הפומבית סכום של 10,000 ₪ על פתיחת ההיכל.
בקרב עדות אשכנז, גולת הכותרת של כל המכירות היא העלייה האחרונה לתורה, בתפילת מנחה של יום הכיפורים. קריאת ההפטרה הזו הידועה בשם "מפטיר יונה" ("מפטיר יוינה" בהברה אשכנזית) נחשבת לעלייה המכובדת ביותר בשנה כולה.
בשרשור "כמה שילמו אצלכם עבור מפטיר יונה", טען אחד מגולשי הפורום "חדרי חרדים", הגדוש סיפורי מכירות, כי אחד מבתי הכנסת בניו יורק, העמיד את עליית "מפטיר יונה" למכירה באתר המכירות הפומביות "Ebay".
לטענת הגולש המכירה נסגרה בלא פחות מהסכום האסטרונומי של מליון, שלוש מאות אלף דולר! וחמישים ושניים סנט, תבין ותקילין.
לעומתו, הגולש "קו 400" טוען כי השיא המפורסם ביותר עבור "מפטיר יונה", נקבע בחסידות ויז'ניץ. לטענתו, יצחק קסירר, המיליונר האגדי לבית ויז'ניץ, שילם שישה מיליון דולר (!) לעלייה זו. הכסף נועד לבניית בית המדרש של החסידות בקריית ויז'ניץ בבני ברק. "קו 400" מספר, כי לאחר מכן, הוסיף קסירר עוד כמה מיליונים להשלמת כל הקומפלקס.
המיליארדר היהודי-אמריקני, איירה רענערט, ידוע כבעל לב רחב במיוחד, הוא אחד התעשיינים הגדולים בארה"ב ובין יתר עסקיו, נמצא המפעל המייצר את ג'יפ ההאמר. רענערט תורם מיליוני דולרים לצדקה, מדי שנה.
כשנבנתה הקריה החדשה של עיריית ירושלים, בכיכר ספרא, היה מי שפנה אל רענערט, והציע לו לממן את הקמת בית הכנסת במקום. בתמורה, כך הובטח לרענערט, הוא יוכל לבחור, על שם מי ייקרא בית הכנסת.
רענערט הסכים כמובן, הוא בנה בית כנסת מפואר במיוחד, והקדיש אותו לזכרם של קרובי משפחתו שהלכו לעולמם. בימות החול, אכלוס בית הכנסת לא היווה בעיה, עובדי העירייה הדתיים היו מתפללים בו, אולם בשבתות, ההיכל המפואר נותר שומם. אבל לא איש כרענערט יוותר על הנצחת משפחתו. רענערט גייס נער בן 14 תושב הרובע היהודי, הסמוך לקריית העירייה, בכדי שיהיה גבאי בית הכנסת בשבתות.
באחריותו של הנער, היה לדאוג שבכל שבת יגיעו עשרה מתפללים, ובתוכם לפחות אחד שיהיה חזן ואחד שיכין את קריאת התורה. בתמורה, קיבל הנער אלף שקלים מדי שבוע, כדי לחלק למתפללים. כל אחד מהמתפללים יצא כשבכיסו, הרבה יותר משכר המצווה עצמה. כך, בזכותו של המיליארדר מאמריקה, ילדי הרובע היהודי, הפכו להוטים להשכים לתפילת השבת.
שמחת תורה תשס"ג, הייתה מיוחדת במינה, בבית הכנסת "לכו נרננה" בגבעת שמואל, הידוע כ"קרליבך". הקהילה המקומית, עמדה בדיוק בפני אירוע "הנחת אבן הפינה" למשכן הקבוע של בית הכנסת.
עלותו של מבנה בית כנסת, מסתכמת במיליוני שקלים, בפרט עבור קהילה מרובת מתפללים ומכניסת אורחים כ"קרליבך". הגבאים החליטו שהנחת האבן בתוך המלט, היא פעולה שאפשר למכור, ובכך, אולי להתקרב עוד קצת אל העלות האסטרונומית של המבנה.
הסכום ההתחלתי להנחת האבן היה 500 ש"ח, אבל הוא הגיע במהירות לעשרים אלף שקלים חדשים. מתוך צניעות אמיתית, חלק מהמתמודדים במכרז, העבירו את הצעותיהם לגבאי בתנועות מוסכמות. כאשר המכירה עמדה של שלושים אלף שקלים, על אף שהייתה דממה באולם, הגבאי הכריז "חמישים אלף פעם ראשונה".
קולותיהם של המציעים לא נשמעו, הרחש היחיד שהיה בבית הכנסת, היה קולות ההתפעלות של אלו מהמתפללים שמזמן יצאו מהמירוץ. הסכום המשיך לעלות. בסופו של יום, המכירה נסגרה על סכום של שבעים ושבעה אלף שקלים חדשים. למה דווקא הסכום הזה? כיוון שהגבאי שידל את המתפללים לעשות "הומאז'" למספר 770, כתובת ביתו של הרבי מלובאביץ'.
ברחוב הצפירה בשכונת קטמון הישנה בירושלים, ישנו בית כנסת קטן וצנוע. אוכלוסיית המתפללים, מבוגרת ולא במיוחד מבוססת כלכלית, אבל הגבאים הבינו, שכדי לחיות את המקום, עדיף לגייס אפילו סכומים קטנים, לפיכך החליטו למכור את העליות לתורה בשבתות ובימי החול.
כך נוצר מצב שעד סוף שנות התשעים, רוב המכירות הפומביות בבית הכנסת נסגרו על מחיר ממוצע של שקל אחד בלבד. בימי שני וחמישי, עם תום תפילת ה"תחנון", הגבאי הזקן היה קורא בקולו הרועם "עליית שלישי, עשרים אגורות". משם והלאה, היה המחיר מטפס במדרגות של עשר אגורות. באירועים חגיגיים במיוחד, המכירה הייתה נסגרת על שני שקלים וארבעים.
נא להמתין לטעינת התגובות
