העיתונאי האחרון
אתה שלימדת אותי לשאול את השאלות הקשות, הפכת אותי ומאות אחרים לעיתונאים טובים יותר וחשוב מכך, לאנשים טובים יותר. בעולם התקשורתי של היום, עם כל כך הרבה אנשי תוכן וכל כך מעט תוכן, היית עיתונאי מסוג שלא מייצרים יותר. רוני קובן נפרד מישראל סגל
והיתה הפעם ההיא כשנסענו באחת העליות לירושלים, העיר שלך, בפקק הארוך הפנית ראשך להר הזיתים ואמרת: "אתה לא יכול לתאר לעצמך כמה אני מצטער שלא יקברו אותי כאן, בירושלים, כמה הייתי רוצה להתפורר באדמה הזאת, כמה כואב לי שאין כאן קבורה חילונית". או כשישבנו עמוק לתוך הלילה בבית הקפה שאהבנו בכיכר רבין, שאלתי אותך מה משאיר אחריו העיתונאי בלכתו ואתה גיחכת וענית "שום דבר, עוד כמה ניירות לעטוף בהם דגים". מי כמוך יודע, אתה הרי עטפת לא מעט קרפיונים ומושטים אז, כשהיית ילד, בחנות הדגים של אבא. כשסיימנו פעם יום צילום בתיאטרון הבימה, בדרך לחנייה פגשת את יעקב אגמון ואחרי שהתחבקתם והחלפתם כמה משפטים אמרת לי: "אתה רואה רוני, האנשים. זאת המתנה הגדולה שהמקצוע הזה מביא אתו, לא פרסום ולא כסף, רק האנשים שיוצא לך לפגוש בדרך". ולי היתה הזכות הגדולה לפגוש אותך.
זה קרה בתוכנית שלך, "סגל יוצא לתרבות". הגעתי לראיון עוד במדים, ואתה שקראת תמיד לפחות שמונה ספרים במקביל שאלת אותי איזה ספר אני קורא עכשיו. זה כל מה ששאלת אותי, סגל יקר, ואחרי 10 דקות צלצלת להגיד לי שהתקבלתי כתחקירן. העבודה הראשונה שלי בטלוויזיה. בשנים שאחרי יצא לי ללוות אותך בכמה ממערכות החדשות המרכזיות במדינה. אתה בתפקיד העורך המיתולוגי, האיש שמאחורי 'יומן' ו'משעל חם' ואני בתפקיד העיתונאי הצעיר המתלהב. יצא לי לראות מהצד איך אתה מביט בתימהון ובצער בעיתונות הישראלית שמשתנה לך בין הידיים. איך הצורה הולכת ותופסת את מקום התוכן, איך הכותרות הגדולות משמינות על חשבון הטקסט, איך הסיפור הטלוויזיוני מתקצר לשישים שניות דהויות. "תסתכל על האנשים האלה", אמרת לי פעם בכאב, "בכלל לא מעניינת אותם האמת, נותנים לציבור מה שהוא רוצה לשמוע, לא חדשות הם מייצרים כאן אלא בועות סבון, ממש בית חרושת לשמפו".
לפעמים חשבתי שהגזמת, נכנסת חזק מדי לדמות של זקן השבט, אבל היום, בעולם תקשורתי שבו יש כל כך הרבה מנהלי תוכן ומפתחי תוכן ואנשי תוכן וכל כך מעט תוכן, נדמה לי לפעמים שאתה היית, אולי, העיתונאי האחרון.
בחצי השנה שעברה מאז שמתת וקמת לתחייה כמעט ולא נפגשנו, ועל כך אני מצטער. אולי זה קרה בגלל ששנינו שאהבנו כל כך לנתח ספרים וטקסטים, להעביר ביקורת ידידותית איש על מילות רעהו, נקלענו פתאום למצב שבו כל המילים שבמילון נעמדו חיוורות וחפויות ראש לנוכח המציאות.
אתה, כדוקומנטריסט משופשף, תמיד חיכית לרגע הזה שבו המציאות מתעלה על כל דמיון ולמצלמה נשאר רק להיות זבוב על הקיר. אבל מה עושים כשהמציאות המטורפת היא מה שקורה לשנינו ואין שום מצלמה בסביבה?
כשאני עומד ליד מיטתך, בין מכונות ההחייאה והאינפוזיות, מנסה להעיר אותך מתרדמת ובחוץ גברים בשטריימלים ומגבהות שחורות מתגנבים בשקט בחזרה לטריטוריה שלך, מנסים לחדש את הקרב על נשמתך? מה עושים כשהספר החדש שלך שעוד לא פורסם, ספר מרתק ומפלח לב, מהבהב בארכיון האי מיילים שלי, יתום, ויותר לא נוכל לשבת שעות ולתהות על קנקנה של כל מילה ומילה?
ומה יהיה עלי, העיתונאי הצעיר שטיפחת הוא כבר ילד גדול עכשיו, לפני שעתיים הודיעו לי ב-SMS שמתת ואני רץ לכתוב עליך הספד לעיתון, מקווה שהכתיבה תדחה את רגשות האשם והגעגוע ופתאום, כמו שחזית, אני מבין כמה תחסר לי, כמה אהבתי אותך, כמה אני מצטער שלא באתי לבקר אותך יותר.
הנצח שהעסיק אותך לא פעם, ישראל, יחכה לך בספרים החד פעמיים שכתבת, בזיכרונות של רעייתך לאה וילדייך אורי ונעה; הנצח יחכה לך בלבבות של כל העיתונאים שעוצבו תחת ידיך הנאמנות. כי חוץ מעיתונאי מחונן וכותב הומני וחד, היית גם מורה של פעם בחיים, כזה שיודע למהול כל ביקורת בכמות לא מבוטלת של אהבה.
מאות פובליציסטים, שדרנים וכתבי טלוויזיה שיושבים עכשיו מול המחשב בבית או מול המוניטורים בחדרי העריכה מקדישים לך דקת דומייה פרטית, אינטימית, שכולה צער והכרת תודה. אתה הפכת את כולנו לעיתונאים טובים יותר, אבל חשוב יותר, אתה עשית אותנו לאנשים טובים יותר, כאלה שזוכרים, כמו שתמיד אמרת, שבסופו של יום אדם מתייצב בעצמו, רק עם עצמו, מול המראה.
לעולם לא אשכח איך ביום השנה הראשון למותו של אבי, כשהייתי שבור ונסער, התקשרת לשאול אם אני בסדר, וכשעניתי לך 'לא', באת אליי ושתקנו ביחד כמה שעות טובות. תודה על האהבה והחוכמה שהרעפת עליי, על כולנו.
נא להמתין לטעינת התגובות
