כניסת השבת - זכות השבעה
מותו של ישראל סגל עורר סוגיה חרדית מייסרת: האם להתאבל על חוזרים בשאלה, שמבחינת הדת מעמדם גרוע בהרבה מזה של החילונים. בעבור אלפי המשפחות שבניהן נטשו את הדת מדובר בחבית של חומר נפץ
האח שנטש את הדת והלך לעולמו לא הוזכר. מקורבי הרב הסבירו כי על פי ההלכה לא מתאבלים בחול המועד ומצוות "ושמחת בחגך" אינה מתבטלת, כך שהאירוע היה מתקיים בכל מקרה. עוד הדגישו כי הרב דון "לא היה זקוק לפסיקתו של פוסק הדור", מנהיג הציבור הליטאי הרב אלישיב, כי אסור לו לשבת שבעה על אחיו. לדבריהם, ברור היה שמבחינה הלכתית אין היתר לשבת שבעה על ישראל סגל. עם זאת, מספר ימים לפני הפטירה ביקש הרב דון, ששמע כי אחיו העניק שני ראיונות לתקשורת, לקבל תמלילים שלהם כדי לחפש בין השורות אולי לאחיו היו הרהורי תשובה.
הוא לא אהב את מה שקרא, אך בכל זאת החליט לשלוח שאלה לרב אלישיב: האם אפשר לו לחשוש כי אצל אחיו התעוררו הרהורי תשובה בימיו האחרונים, ולכן אולי בכל זאת נדרש ממנו (או אולי התכוון: מותר לו? ) לשבת עליו שבעה? הרב אלישיב פסק כי אם לא נאמר שום דבר ברור אין לשבת שבעה, שכן ישראל סגל נותר במעמדו ההלכתי והחברתי כמי ש"שנה ופירש". וזה , יש לדעת, הרבה יותר גרוע מ"תינוק שנשבה".
העת החדשה והפצעתו של החידוש ההיסטורי הגדול "היהודי החילוני", העמידו את הרבנים במצוקה קשה בשל היחס ההלכתי הנוקשה הנדרש כלפי אלה שאינם שומרי מצוות. הפתרון ההלכתי לסיטואציה ההמונית המתפתחת נמצא בהגדרתם של החילונים כ"תינוקות שנשבו", כלומר אנשים שמילדותם לא התחנכו בדרך התורה, ולכן אין להם מושג ואינם אשמים בכך שהם עוברים עבירות.
הפסיקה האחרונה בנושא מי ש"שנה ופירש" נגעה בפצע פתוח נוסף שהעידן המודרני העצים. תהייה-שהודחקה משהו כי לכולם היה נוח להתייחס אל כל החילונים באשר הם, ישנים כחדשים, כתינוקות שנשבו-צפה ועלתה בבום מפחיד: מאחר שערימות החוזרים בשאלה והדתל"שים (דתיים לשעבר) לא יכולים להיחשב כתינוקות שנשבו, האם הם כולם עונים על ההגדרה "שנה ופירש"-כלומר למד ועזב את הדת ופרש ממנה? האם אסור לבני משפחותיהם לשבת עליהם שבעה? אם אמנם זו עמדתו ההלכתית של הרב אלישיב, מדובר בחומר נפץ מרסק משפחות שנוגע לאחד מכל שני בתים דתיים (ולאחד מכל כמה מאות בתים חרדיים, שם תופעת החזרה בשאלה זניחה הרבה יותר).
חרדים רבים ידעו לצטט את פסיקת הרמב"ם החד?משמעית האוסרת להתאבל על מי ש"?שנה ופירש": "כל הפורשין מדרכי ציבור והם האנשים שפרקו עול המצוות מעל צווארן. .
רב חשוב, המקורב מאוד לרב אלישיב, הסכים להסביר, אחרי שהטעים כי באופן אישי אינו יודע אם הרב אלישיב אכן נשאל והשיב בנושא הספציפי של ישראל סגל. הוא ביקש להדגיש שדברי הרמב"ם לא חלים על כל החוזרים בשאלה "שפרקו עול המצוות מעל צווארם" באשר הם.
לא על כל פורק עול אסור לשבת שבעה, הסביר, אלא רק על מי שעונים על שלושה קריטריונים נוספים שמציין שם הרמב"ם: "ואין נכללין בכלל ישראל בעשיית המצוות ובכבוד המועדות וישיבת בתי כנסיות ובתי מדרשות". כלומר, מדובר רק בחוזרים בשאלה שגם לא מקיימים מצוות, גם לא מכבדים את חגי ישראל ומועדיו וגם לא מגיעים לבתי כנסת ולבתי מדרש. לפיכך חוזר בשאלה שאפילו רק צם ביום כיפור או מקפיד לקפוץ לבית כנסת מעת לעת, מוציא עצמו מהקריטריונים של מי שאסור להתאבל עליו.
כשיהודי נפטר בחול המועד סוכות, ימי ישיבת השבעה של בני משפחתו נדחים לסוף החג, למוצאי שמחת תורה, שחל אתמול. כמו שזה נראה, אחיו הגדול של ישראל סגל לא התחיל להתאבל אמש.
מקורבי הרב ניסו לדלות כל בדל מידע אפשרי על מהלך הלוויה החילונית, שאליה לא הגיע איש מבני משפחתו החרדים. הם התפלאו לשמוע שבנו אורי דווקא אמר עליו קדיש, גם אם בלי כיפה, וכי בלוויה נאמרה תפילת "אל מלא רחמים". הם אפילו התקשו להבין: "למה מתעקשים לקרוא לזה לוויה חילונית?".
הם התעניינו גם בדברי המספידים, שהנכיחו את עברו החרדי, כמו איש ערוץ 1 לשעבר דודו גלבוע, שאמר על סגל "חריף מחשבה מבית פוניבז', ידען , איש תרבות וספרות", ואדם שוב, שספד: "מדף הספרים שהשארת אחריך יהיה גלעד ומופת של כישרון, דמיון ויצירתיות, שרק השילוב של בחור ישיבה ופילוסוף חילוני יכול לייצר".
אבל יותר מכל דקדקו בפרטי עדותו המרגשת של חברו הקרוב נסים משעל על השעות האחרונות לפני אשפוזו האחרון של סגל, אז התארח עם אשתו לאה אצל משעל בליל שבת לפני שלושה שבועות. סגל שר ברגש את פיוט הימים הנוראים "ונתנה תוקף". כשסיים אמר לו משעל: "ישראל, אתה עוד תחזור בתשובה". סגל השיב: "מי יודע אם נשאר לי עוד זמן". באותו לילה הובהל לבית החולים, ומאז מצבו הידרדר עד לפטירתו.
חרדים לא מעטים, בכלל זה חלק מבני משפחתו החרדים של סגל, עוד ניסו בראשית השבוע להיאחז בציפורניים בתפילה האחרונה הזו ובמשפט האחרון הזה כמוצא להפי - אנד לדרמה האנושית העצובה, שהפכה להרבה יותר מסיפור משפחתי פרטי. גם אם מבחינה חרדית הפי - אנד מושלם ייתכן רק עם הודאה מושלמת של סגל בצדקת דרכם, נדמה כאילו סגל, הסופר והעיתונאי המזהיר, רודף הצדק הבלתי נלאה והלוחמני, סגר את קרב המוחות בינו לבין אחיו במהלך פייסני שיכול היה לאפשר לשניים לסיים את משחק השחמט רב השנים ביניהם בתיקו של השלמה הדדית.
כך או כך, החילוני הכי יהודי בסביבה הלך לעולמו והכתיב אחריו מהומת אלוקים מסעירת רגשות, מחדדת מוחות, מעמתת תפיסות יהודיות ואנושיות וחושפת את שורשי המחלוקות וההבחנות בין שלוש הקבוצות שמרכיבות בזמננו את העם היהודי: שומרי המצוות, התינוקות שכאילו נשבו, ואלה אשר שנו ופירשו. מהומה יהודית- ישראלית איכותית ומחייבת בירור שאי אפשר לרדת לעומקו ולהתפלפל עליו בלי סיגריית מרלבורו אדום. מהומה בדיוק מהסוג שישראל אהב כל כך.
"הכפירה של ישראל הייתה כפירה קלאסית" ספד הסופר אייל מגד לישראל סגל בלווייתו, "כפירה שנותנת כבוד עצום ליראת שמיים ולאמונה. אין כופרים כאלה בימינו. הכפירות שאנחנו מכירים הן במשקל נוצה לעומת הכפירה של ישראל. הוא היה כופר במשקל כבד, משקל שהעיק עליו ולבסוף הכריע אותו, באופן פרדוקסאלי ישראל הכופר מת על קידוש השם".
מדובר פחות או יותר בקונצנזוס: היום כמעט ואין כופרים משובחים ששנו ופרשו כמורשת אלישע בן אבויה וברוך שפינוזה, המנודים והמוחרמים ואנשי תנועת ההשכלה. החוזרים בשאלה דהיום מתויגים כמי שנטשו יותר בגלל התאוות החומריות ופחות בשל התשוקות האינטלקטואליות.
אפילו הסופה הגדולה שהחלה להתרגש ב-1939 עם רוץ מלחמת העולם השנייה, סופה של מצדיקי נטישת הדת ואובדן אמונה, או לפחות האמון באלוהים, בשל מוראות השואה, דיי חלפה עברה לה.
הנה סיפור כפירה נוקבת באמת, שמספר חוקר החסידות פרופ' דוד אסף על הסופר היידישאי חיים גראדה (1910 – 1982), מתלמידיו הקרובים של החזון איש, שנטש את עולם הישיבות עוד לפני השואה.
עשרות שנים אחר כך הזדמן גראדה החילוני לכנס אקדמי באוניברסיטת
הארוורד. זמן תפילת מנחה הגיע ותשעה יהודים שומרי מצוות במקום
הזדרזו לארגן מניין וחיפשו עשירי. גראדה חלף במקום והם קראו לעברו: "מנחה, מנחה. בא תשלים מניין", אך הוא התחמק: "אני כבר התפללתי ", ענה. "מתי?" שאלו בחוסר אמון וגראדה השיב: "בשנת " 1939".
נא להמתין לטעינת התגובות
