מידת הרחמים
אייל גפן מתקשה לקבל את הנידוי של ישראל סגל ז"ל ע"י חרדים, גם אחרי מותו. בקשת מחילה ופרידה
פסיקת הרבנים שעל משפחתו החרדית של סגל לא לשבת שבעה עליו, כיוון שחזר בשאלה, מטילה הרבה חושך על קצת מאמץ שכולנו עושים כדי לחיות באיזו סוג של הבנה, ולהתקדם טיפה לכיוון האור.
אני מבקש להגיד לכל מי שמנהל את חייו האדוקים בחצרות האחוריים של הדת, ופוסק ככל העולה במוחו מתוך ספר הספרים, שבשבילי – בחור יהודי-חילוני - זה נשמע ונראה כמו פרסה מתוך סרט אימה. אני מובך עד עמקי נשמתי למשמע הפולמוס בין האח של ישראל סגל לבין הרב אלישיב.
אני לא מאמין שעל קוצו של יוד פסקו שם למעלה שלא יושבים שבעה ולא מכבדים את זכרו של מת יהודי, באשר הוא, ישראל או סגל.
זה נשמע הזוי וכל-כך לא אנושי ולא רחמני, אבל בעיקר זה נשמע נקמני. ואני, שכל מה שאני יודע מהתורה זה שבכל הזדמנות שיוצא לה היא מבקשת רחמים, מאזין לתוך דברי הרב אלישיב ונשנק עד עמקי נשמתי.
ישראל סגל זכרו לברכה, שהיה אחד מאנשי ההיגיון היותר מבריקים והיותר מבינים שקמו לנו, מת בכאב גדול. האיש שכל חייו ניסה לברר באופן אמיץ את הזהות האמיתית של עצמו ושלנו, לא בחל בשום אות כדי להגיד בצורה חד-משמעית מה הוא חושב ומרגיש.
הכנות שבה הוא היה מוכן להטיל את דבריו נחשבת לאמיצה מאין כמוה, כי אף פעם היא לא היתה רכילותית ומקניטה, היא היתה נוקבת ודעתנית וחסרת פשרות.
לא פעם דעתו עשתה לי המון שכל ושרטטה לי לא מעט פתרונות, בכל מיני סוגיות של חיים מול הדת וההתנהלות שהיא מבקשת להציע. לא פעם הוא היה מושיע בתוך התשבץ הזה, שכל-כך מייסר אותנו וכל-כך מפריד בינינו חילוניים ודתיים.
הוא כל-כך התייסר בכפירה, הוא עבד
ישראל סגל היה אחד מהאנשים הכי כנים והכי קרובים אל עצמם. היה תענוג צרוף להקשיב לו ולקרוא אותו במאמריו ובספריו. דבריו היו עוצמתיים בכל מה שקשור לתפר שמלווה אותנו, וכל-כך לא יודע להתאחות בין האמונה לחיים הרגילים.
ישראל סגל השאיר במותו ארון ספרים שיהפוך לאנדרטה של מופת ודעת. בארון הזה יש טקסטים שנכתבו ודברים שנאמרו, והדברים האלה יהפכו ביום קרוב לחיבור חשוב מאין כמוהו.
אז נכון שהתנהלה מלחמת עולם משפחתית ונכון שעפו חצים מבית המדרש שלו וחזרו לא פחות רעילים מבית המדרש של אחיו. אבל ראבק, הבן אדם נפטר בייסורים לא פשוטים, איפה קצת רחמנות שכל-כך מנסים להזכיר אותה בכל הזדמנות בדפי התפילה? לאן נעלמו הבקשות והתחינות לרחמים מצד הקדוש ברוך הוא? מתי מבקשים שם? רק כשנוח?
יותר מכך. ביום הקבורה, חגגו בבית אחיו את שמחת בית השואבה. זה מצמרר. יכול להיות שיש ביסוס הלכתי והכל מבחינת האדוקים חי וקיים ובסדר. אבל מה עם קצת סלחנות? מה עם קצת פיוס? מה עם להושיע את נפש האדם עוד בחייו, ובטח ובטח בגלגול הבא שמבחינתכם אין שום אופציה אחרת?
בתוך כל אחד מאיתנו, לפני הכיפה והתפילין והציציות, יש איזה חתיכת לב. איזה חתיכת מרכז רגש, מה שהמבדיל אותנו מהחיות. אני פונה בשיא הכבוד, ומבלי חס וחלילה לפגוע ומבקש מכם אנשים טובים: תפקחו את העיניים. אנחנו בני אדם שחיים במאה טיפה יותר נאורה.
שבת שלום,
אייל גפן
נא להמתין לטעינת התגובות
