טיול שורשים
אביו של הדיפלומט הבדואי הישראלי הראשון בארה"ב הגיע לבקרו, אלפי קילומטרים מהכפר חוואלד שבגליל. לקהל האמריקני הוא מספר את סיפור חייו והמדינה
חאלדי האב הוא כבר בן 66, אך כפי שהוא מספר בהתרגשות זמן קצר לאחר תחילת הפגישה, זוהי חופשתו הראשונה. בבתי מלון הוא מעולם לא ישן, וגם בשדה התעופה לא דרכה כף רגלו. מאז שהיה בן 15 עבד, כמעט בפרך, תחילה לפרנס את אמו ואחיו, אחר כך כדי לספק את צרכיהם של אשתו וילדיו. רק עכשיו הגיע יומו הגדול. ביקור בארצות-הברית, אצל בנו הקונסול.
"לא להאמין מה שקורה פה", הוא אומר בהתרגשות. "הכל ירוק, גדול ונקי כל כך, בדיוק כמו שחלמנו כל השנים כשסיפרו לנו על ארצות?הברית". אלא שגם כשהוא מתאר בהתפעלות את התרשמותו הגדולה, קשה לא להבחין כי משהו מציק לו.
"תגיד לי, עוד מעט הוא בן 36, לא הגיע הזמן שיתחתן כבר?!", הוא שואל בדאגה וטופח על גב סגן הקונסול בתנועה אבהית. "אולי תגיד לו שיפסיק כבר עם השטויות וימצא כלה", הוא מנסה להפציר בי, "כל האחים שלו התחתנו כבר, למה הוא מחכה?". איסמאעיל מחייך חיוך נבוך. "ידעתי שזה ירדוף אותי גם כאן, אבל לא שיערתי שהדבר הראשון שהם ירצו לדבר עליו תהיה החתונה", הוא מנסה להסביר את פשר המבוכה. "בהתחלה עוד ניסיתי לשנות נושא, אמרתי להם: עזבו אתכם מכלה, קודם כל באתם ליהנות, לנפוש, לא ללחוץ. אבל כלום לא עזר".
אני משער שלא הופתעת מזה.
"לא, אבל היה שלב שהרגשתי שזה מתחיל לעבור את הגבול, שבכל פעם שהכרתי להם אנשים חדשים, הדבר הראשון שהם דיברו עליו היה מתי אני אתחתן כבר. באותו שלב לא היתה לי ברירה ואמרתי להם שאני לא רוצה שהם יעלו את הנושא הזה יותר. בסופו של דבר אחרי שבועיים זה נרגע מעט".
אלא שכפי ששניהם יודעים היטב, אין זו רק החתונה אשר עומדת על הפרק, כי אם קודם כל התהום העמוקה שנפערה בין השניים מאז עזב איסמאעיל את הארץ. אתרי התיירות והפאר והשפע שנגלים בפניו אינם שובים את לבו של מוחמד, ונראה שהוא מוטרד מההשתלבות המלאה של בנו בחיי התרבות המערבית. השפה האנגלית הרהוטה של איסמאעיל, לבושו המודרני, החברים המקומיים ושני הטלפונים הניידים שהוא מחזיק באופן קבוע מטרידים את האב, שעדיין לא זכה לקבל חיבור חוקי מטעם חברת החשמל.
"תאמין לי", אומר
איסמאעיל לא אדיש לחששות אביו, אבל מבקש להרגיע. "כל הזמן הדגשתי בפני אבא שזה שאני בארצות-הברית לא אומר שאני לא שייך למסגרת, לתרבות, למסורת ולמדינה שאני מייצג", הוא מסביר. "אמרתי לו שישראל זה הבית היחיד שלי ושאליו אני גם אחזור עם תום התפקיד. היה לי חשוב כל הזמן שהוא יידע שאני לא מתכוון לוותר על הזהות, על המורשת ועל הערכים שעליהם הם גידלו אותי".
חוטיו של הקשר המיוחד שנרקם בין מוחמד לבין החברה האמריקנית נטוו שנים רבות לפני שמונה אסמאעיל לתפקיד היוקרתי בקונסוליה הישראלית בסן-פרנסיסקו. ראשיתו של הקשר בפנייה מקרית של חבר משפחה, מרצה באוניברסיטת חיפה, שביקש להפגיש בין משפחת חאלדי לבין קבוצה של תיירים אמריקנים שהגיעו לביקור ראשון בישראל. מוחמד, שכבר עזב אז את האוהל לטובת דירת שלושה חדרים, שמח על ההזדמנות להציג בפני הצעירים פן נוסף בחייה התרבותיים והדתיים של מדינת ישראל, וקיבל אותם בחום, לפי כל כללי האירוח והכנסת האורחים המפורסמת של העדה הבדואית.
מן המפגש נולדה מסורת, ועשרות קבוצות התארחו מאז בביתו של מוחמד, שהיה בעיניהם נציגה של העדה הבדואית כולה בישראל. קשרי ידידות וחברות אישית נרקמו בין מוחמד לבין כמה מהמדריכים ששבו לביתו פעם אחר פעם ונהנו מהאירוח הלבבי. אלה הפצירו בו לגמול להם בביקור בארצות-הברית, אך הוא, שממעט לעזוב את תחומי הכפר, דחה את בקשתם בנימוס. רק לאחר שבנו קיבל משרה דיפלומטית הסכים להיענות להזמנה.
לאחר שעשה את הצעד הראשון וטס אל מעבר לים, היה הצעד השני קל יותר. חבריו החליטו לנצל את הביקור כדי לחשוף את סיפורו של מוחמד, כמו גם את סיפורה של העדה הבדואית כולה, בפני קהל אמריקני. הניסיון שרכש בהרצאות בפני קהל המבקרים בכפרו בגליל וקשריו הרבים של בנו הכשירו את הקרקע להרצאות בפני הציבור האמריקני על כל גווניו.
החל בשיחות עם ראשי הקהילה היהודית, דרך הקהל בבתי כנסת מקומיים ונשות "הדסה", וכלה במפגשים אישיים עם חברי קונגרס וסנאטורים אמריקנים, ביניהם חברי המפלגה הדמוקרטית בוב קייסי מפנסילבניה ואיימי בולובוצ'אר ממינסוטה-כולם האזינו בקשב רב למי שסיפור חייו המרתק שזור בסיפורה של ישראל עוד מימי המנדט הבריטי. "היה לי חשוב להציג את הפן הבדואי של מדינת ישראל, להיות גשר בין החברה המוסלמית בארץ למדינות העולם", מסביר מוחמד. "רציתי שאנשים יידעו שישראל היא מדינה פתוחה שמשלבת בתוכה עדות, דתות, שפות ותרבויות שונות זו מזו".
וכל זה בשעה שגם 30 שנה אחרי שבנית את ביתך עדיין לא זכית לקבל חשמל באופן חוקי?
"הסיבה שאין לי חיבור חוקי לחשמל לא קשורה למדינה, אלא לנקמנות אישית של ראש המועצה. השכנים שלי מחוברים לחשמל זה זמן רב. זמן קצר אחרי הבחירות המקומיות, ואחרי שעזרתי לו להיבחר בכך ששכנעתי אנשים מהיישוב להצביע עבורו, ראיתי שהוא לא מקיים את מה שהבטיח לי לפני הבחירות. באחת הפגישות בינינו טענתי בפניו שהוא מתנהג כמו ראש כנופיה. מאז הוא מתנקם בי באופן אישי".
ומה לגבי המפגש עם הקהילה היהודית? כיצד הם קיבלו אותך?
"אמנם מדובר בקהילה היהודית שקשורה קשר עמוק למדינת ישראל, אבל צריך לזכור שמדובר באנשים שלא תמיד מכירים באמת את מדינת ישראל, ועבור רבים מהם אם אתה לא יהודי אין לך זכות לחיות בישראל. היה חשוב לי להציג להם את המציאות כמו שאני רואה אותה, מציאות אחרת ממה שהם מדמיינים. שיידעו שבדואים רבים שירתו בצבא ונלחמו לצד חיילים יהודים. היה חשוב לי להציג את הקשרים העמוקים שמתקיימים בין שני העמים, ובעיקר את היחסים הטובים שיש לבדואים עם בני הקיבוצים בצפון".
כשמוחמד מדבר על הקיבוצים עיניו בורקות מאושר, כאילו היה בעצמו אחד המייסדים. הקשר, כפי שאני לומד מיד, החל עוד בשנות ילדותו ונמשך עד לימים אלה. לאחר ששרד גם את המלחמות השונות עם מדינות ערב, הוא מסמל עבור מוחמד את השתלבותה של הקהילה הבדואית במדינת ישראל. "התחלתי לעבוד בקיבוץ כפר-המכבי (השוכן ליד קריית-אתא, והוקם בשנת 1936 צ"י) בגיל צעיר, אחרי שלוש שנים בלבד בבית הספר", מספר מוחמד. "אחרי שאבא שלי נפטר אני והאחים שלי היינו צריכים לעזור בפרנסת הבית. בהתחלה עבדתי בפרדסים, אחר כך המשכתי ברפת, בבריכות הדגים ובשאר עבודות הקיבוץ. עד היום יש לי קשרים מצוינים עם כמה מראשי הקיבוץ שעדיין גרים שם".
ואיך קיבלו ביישוב הבדואי שבו גדלת את הבחירה שלך לעבוד בקיבוץ יהודי ולא בעבודות מסורתיות כמו מרעה צאן?
"באותה תקופה זה היה דבר מקובל, ולא רק אני עשיתי את זה, אלא גם כמה מהשכנים שלי, שהיו זקוקים לכסף. בכלל, לראשי הקהילה הבדואית בצפון היו קשרים מצוינים עם הקיבוצים באזור. אני זוכר שבזמן מבצע קדש עבדתי בכפר המכבי, וחברי הקיבוץ, שחששו שינסו לפגוע בנו בדרך חזרה מהעבודה, שמרו עלינו יותר ממה ששמרו על התושבים היהודים של הקיבוץ. בסוף כל יום עבודה הם התעקשו להסיע אותנו הביתה ולוודא שאיש לא יפגע בנו בדרך".
בכלל, נראה שדווקא הביקור בארץ שונה כל כך מהכפר בגליל, מחזיר את מוחמד לשנות ילדותו הרחוקות. כשהוא ניצב בלב ניו-יורק, מסוחרר לחלוטין למראה הבניינים הגבוהים והתנועה הבלתי פוסקת, הוא נזכר פתאום בימיו כנער מתבגר, בעת ששמע לראשונה את הבשורה על הסרט הערבי הראשון שמוצג באולם קולנוע בחיפה.
מוחמד, נער צעיר בעל סקרנות גדולה ויצר נעורים פורח, החליט לעשות כל שביכולתו על מנת לחזות בתופעה המסקרנת. לא פחות מ-20 קילומטר דיווש מהכפר חוואלד לקריית-אתא, שם קשר את אופניו ועלה לאוטובוס הראשון לאולם הקולנוע שבעיר הגדולה. אורות האולם סנוורו אותו. השילוב שבין השפה הערבית של הסרט לטכנולוגיה המערבית קסמו לו, וגם היום כשהוא נזכר בהתפעלות הראשונית שאחזה בו באותו יום, קשה לו להסיר את החיוך הגדול מפניו. עם תום הסרט עשה את דרכו חזרה לאוהל המרוחק שבו התגורר עם אמו וחמשת אחיו.
אלא שהחשיפה הגדולה לטכנולוגיה המערבית והביקורים הרבים בעיר הגדולה לא שינו את מוחמד, שנותר בדואי גאה, מחובר בכל נימי נפשו לתרבות ולמנהגים של שבטו, ובעיקר ליישוב הארעי והבלתי מוכר שבגליל המערבי שבו חיו אבותיו ואבות אבותיו.
ומה לגבי המעבר למגורי קבע, האם לא מדובר בעצם בחריגה מן המסורת הבדואית הנוודית?
"לצערי, לאורך השנים המסורת הבדואית נמסה כמו מרגרינה. הרי המילה בדואי לקוחה מהמילה 'בידאא', שפירושה בערבית מדבר. פעם הבדואים היו נוהגים לנדוד במדבריות ולהתיישב כל פעם בסמוך למקור מים. היום, כתוצאה מההכנסות מן הנפט, הפכו מדינות המפרץ, כמו סעודיה, כוויית ואחרות, למדינות שתושביהן, שפעם היו בדואים, חיים ברמת חיים מערבית, ושליטיהן חיים כמו מלכים. הרי עד לפני זמן לא רב הם היו בדואים בעצמם".
אז מה מבדיל את הבדואים בעצם משאר המוסלמים?
"אני חושב שבסופו של דבר הערכים הבסיסים שמאפיינים את הבדואים נשמרו גם היום, כשהתנאים הפיזיים השתנו. הכנסת האורחים הלבבית, הפתיחות הגדולה וכיבוד בני האדם מאפיינים את הבדואים יותר מאשר כל עם מוסלמי אחר. היום, גם כשרבים מאיתנו גרים בבתי אבן, עדיין אם אדם זר ידפוק על דלתנו, אנחנו נכניס אותו פנימה ונארח אותו בכבוד כמו שהמסורת מחייבת".
נא להמתין לטעינת התגובות
