כי תצא
במשך רוב חייו ניסה חיים אלבום להילחם בנטיותיו המיניות. הוא הקפיד יותר במצוות, הלך לטיפול פסיכולוגי ועינה את גופו. סרט הגמר המרעיש שעשה בבית הספר הדתי לקולנוע מעלה הכריח אותו לצאת מהארון, אבל הוא לרגע לא שקל לעזוב את היהדות. כעת הוא מקווה שגם החברה הדתית תבין שאפשר לאהוב גברים וגם את אלוהים
"הבנתי שיש לי שתי ברירות: או שאני עוזב את הקולנוע או שאני נשאר, עושה את'ואהבת' ויוצא מהארון", הוא משחזר. "כבר הבנתי מה עשיית סרט כוללת, את הכוח של זה, וגם כמה קשה לעשות סרט. ידעתי שזה מצריך המון אנרגיות פנימיות, ושאני לא אצליח לגייס את כל האנרגיות האלו שוב כדי לעשות סרט על משהו רחוק ממני, שהוא לא ממש מהלב. משהו שבאמת בוער בי. ומה שבער בי זו הנטייה המינית".
ביום ראשון לפני שבועיים, עלה אלבום על הבמה בירושלים לקבל את פרס הסרט העלילתי הטוב ביותר מבציר 2007 של בוגרי מעלה. "ואהבת" שלו, שמביא את סיפורו של תלמיד ישיבת הסדר שנקרע בין הזהות המינית שלו ובין אהבתו לאלוהים, גרף את אהדת השופטים ואת תדהמת הקהל, שנפעם לא רק מהאומץ האישי של אלבום לחשוף את סיפורו הפרטי מול פורום שהומוסקסואליות היא לא בדיוק מנה קבועה בתפריט האמנותי שלו, אלא גם מהאופן שבו הוביל את הצופים בשדה המוקשים, והוציא אותם כשהם קלועים בתוך הפלונטר הבלתי נמנע של גיבור הסרט.
אפילו הנהלת מעלה, שכבר נכנסה לכוננות ספיגה, הופתעה מהאופן שבו התקבל "ואהבת". "זהו סרט צעיר", אומרת נטע אריאל, מנהלת בית הספר, "ראו אותו בינתיים אולי 400 איש. אבל אף אחד מאלה שצפו בו לא העביר ביקורת על הפקתו בבית הספר. נכון, הגיעו אלינו טלפונים וראיתי טוקבקים מכל מיני אנשים שלא צפו בסרט ואמרו שלא היינו צריכים להתעסק בנושא, שחבל שאנחנו נותנים לגיטימציה. אבל מי שראה הגיב אחרת".
וזה לא מפני ש"ואהבת" הוא מוצר חמדמד, שנזהר מלעצבן מישהו. בכלל לא. זהו סרט מטלטל שיש בו לא רק אתגר חברתי, אלא בעיקר אמירה דתית אמיצה. כזו שמציבה רף גבוה בפני החברה הציונית - דתית, שבשנים האחרונות, כשעוד ועוד הומואים ולסביות דתיים דפקו על דלתה ודרשו תשובות, העדיפה להפנות את הראש הצדה.
מה יקרה אחרי ש"ואהבת" יגיע בקיץ הקרוב להקרנות ביישובים דתיים? קשה לדעת. אלבום לא בונה על מהפכה מחרתיים. "אנשים לא משתנים בן רגע", הוא יודע. "אבל משהו זז. אפילו קטן. משמח אותי שאנשים יוצאים מהסרט בהרגשה שזו לא סתם פרובוקציה, אלא משהו כן וכואב שצריך לחשוב עליו. זו היתה המטרה שלי".
בדירת הרווקים הירושלמית הקפואה שלו, על גבול השכונות החרדיות, מתחיל אלבום לקלוט עד כמה קיומו נחשוני: האורתודוקס בוגר ישיבת ההסדר, שיצא מהארון ומהחדר ומהבית, ועכשיו חטף את הזרקור הפומבי לפנים. הוא מפסיק פתאום לדבר ושואל אם אפשר להדליק את מפזר החום הסטודנטיאלי שלו. אני שמה לב שהוא רועד. הוא מחזיק ידיים ומחכה שהרעד יעבור, נבוך ממה שהגוף מגלה. אחרי דקה הוא מסביר: "כל פעם שאני מספר למישהו, הגוף שלי מתחיל לרעוד. זה כאילו שהגוף רגיל כבר לשקר, וקשה לו לומר אמת".
עלילת "ואהבת", כך מתעקש אלבום, היא סיפור אהבה בין בן אדם לאלוהיו. גיבור הסרט, אוהד, הוא בחור מיוסר, כהן על פי מוצאו (וזה פרט חיוני לעלילה), שנאבק עד התשה בנטייתו המינית. הוא חוזר וקורא ב"תיקון הכללי",
גם כשאלבום, 27, הגיע לישיבת ההסדר הוא ידע שהוא שונה מחבריו.
"כשהייתי בן עשר הלכתי פעם לגינה עם הבן החרדי של רב בית הכנסת שלנו, והיה שם מוסף'סופשבוע' במקרה, ועל השער היתה תמונה של בחורה. החבר ההוא נורא הזדעזע מזה והעיף את העיתון, ואני לא הצלחתי להבין למה. הוא ממש ברח. את יודעת איך חרדים מגיבים בדרמטיות. ואני רץ אחריו עם העיתון ומנסה להבין מה הבעיה. מה נורא או מה מושך בתמונה הזו? אז התחלתי להבין את השונות שלי".
אפילו כשניסה לזמן קצר ללכת לבני עקיבא, סניף רמת גן, הוא לא הרגיש שייך. אבל התחושות קיבלו שם רק לקראת גיל 16-17, כשלמד בישיבה התיכונית בעיר. "זה לא שאמרתי:'וואללה, אני הומו, איך אני מתמודד עם זה?', אלא יותר:'יש לי בעיה וצריך לטפל בה'".
איך ?
"בעיקר להתפלל לה', לבכות בלילות שהדבר הזה ייפסק".
אחרי התיכון, בשנת לימודיו הראשונה בישיבת ההסדר, נפטר אביו מסרטן, ואלבום נכנס לתהליך של התחזקות דתית. "התחזקתי גם בהקשר הפטירה של אבא שלי, וגם בהקשר של הניסיון שלי להשתנות. התחזקתי בלימוד ובמצוות, עליתי במעלות התורה", הוא משחזר לרגע את השפה שלו באותם ימים. "אלא שככל שאתה מתחזק אתה מבין עד כמה הבעיה שלך היא בעייתית, ואז אתה מנסה להתחזק עוד יותר כדי שהבעיה תשתנה. ואז הגיעה התקופה הקשה, כי כל מה שרציתי זה להתקרב לקב"ה, וככל שהתקרבתי לקב"ה הבנתי כמה אני רחוק ממנו. עד כמה המהות שלי, כמי שנמשך לגברים, היא של חוטא".
למרות שבשלב הזה זה רק היה בתאוריה.
"נכון. אתה מבין שאתה חוטא ברמת המהות, לא ברמת העשייה. מאוד קשה לנפש להתמודד עם דבר כזה. זה סוחט, זה שורט ומתיש".
גם היית מוקף בגברים כל הזמן.
"נכון. אין לאן לברוח. אתה יושב בבית מדרש ומנסה ללמוד תורה ונכנס גבר ומפריע. אז אתה הולך לחדר ושם מישהו מחליף בגדים. זה גם נמצא בסרט. כדי להיטהר אתה הולך לטבול במקווה ונתקל בגברים עירומים. אז מצאתי כל מיני פתרונות. קמתי מוקדם בבוקר לפני כולם כדי ללכת למקווה. למדתי לבד בחדר בשעות שאנשים לא נמצאים".
חששת שאולי דווקא החיים בחברה גברית הם שהכניסו אותך למין מלכוד הומו- ארוטי?
"עם השנים העליתי כל כך הרבה סיבות ללמה אני כזה, וגם זו היתה אחת מהם: אם רק לא הייתי בישיבה תיכונית עם בנים בלבד, ואם רק הייתי נשאר בבני עקיבא עם הבנות. אתה מנסה למצוא סיבות ולהאשים. להיאחז באיזשהו הסבר".
בכל התקופה הזו אלבום לא דיבר על מצבו עם אף אחד. "היה לילה אחד, שכמו הרבה לילות ישבתי ובכיתי, אבל בלילה הזה פחדתי שאני בוכה כל כך חזק שאני עלול להעיר מישהו. אז קמתי מהמיטה ויצאתי החוצה. ירדתי לכביש ורציתי למות. שמכונית תיכנס בי. להתאבד. אני לא זוכר מה קרה בדיוק שגרם לי לעלות בחזרה למדרכה. אולי החינוך שקבלתי בבית. חינוך בהשראת אהרון הכהן ושלמה קרליבך, עם אהבת שלום ואהבת אדם ועם אמונה בכך שאלוהים ברא הכל".
כשהוא מתנדנד על פי תהום, פנה אליו ראש הישיבה ואמר לו שהוא יודע מה הבעיה שלו. "הוא איש מיוחד, והוא כנראה הבחין בהתנהגות שלי. הוא שאל אם אני רוצה שהוא יגיד לי מה הבעיה. מתתי מפחד, אז אמרתי שלא. אז הוא שאל אם אני רוצה שהוא יכתוב על פתק, ואמרתי שכן. הוא כתב משהו על פתק, קיפל ונתן לי.
"לקחתי את הפתק, יצאתי מהחדר ורצתי הכי רחוק שיכולתי מהישיבה. פתחתי את הפתק ובפנים היה כתוב'בעיה בזהות המינית'. פרצתי בבכי על המדרכה. זה היה נורא קשה. זה היה גם בכי של התפרקות, של גילוי סוד, זה קיבל הגדרה, גושפנקה שהבעיה פה. אבל מצד שני, שמחתי שסוף סוף יש מישהו שיודע.
"עברו כמה ימים עד שהצלחתי להסתכל לו בעיניים ולהגיד לו שזה נכון. היתה לנו שיחה ארוכה שבה הוא בעיקר שאל והתעניין מה אני מרגיש וממתי, והוא שאל אם אני רוצה שיפנה אותי לפסיכולוג, אז התחלתי ללכת לטיפול".
כשכותרת הטיפול היא להשתנות?
"כן, אבל זו כותרת שאני נתתי. זה מה שאמרתי שאני רוצה. הרב אף פעם לא אמר לי:'לך לטיפול ותשתנה'. הוא תמיד אמר:'בוא נבדוק'. הוא אדם מאוד חכם, רגיש ופתוח. באיזשהו מובן הוא היה דמות אבא בשבילי".
אלבום עבר בין כמה מטפלים וכל מיני שיטות. "פסיכולוגיה רגילה, היפנוזה, טיפול התנהגותי, אבל שום דבר לא השתנה. לא זז מילימטר". בינתיים הוא גם התגייס לצבא, שם שירת כמש"ק דת. "בבית שלי ברמת גן תלויה תעודת ההצטיינות שלי מהרבנות הראשית", הוא מחייך. "הייתי ממש טוב בזה". כדי לשרוד את הבדידות וההתמודדות, התחיל, בעידודו של הרב, לכתוב שירים, להלחין ולשיר. "זו היתה דרך להפנות את הכוחות ליצירה".
למה הרב קיווה?
"שאשאר בחיים. יש משהו ביצירה שגורם לך להרגיש שיש לך ערך. שיש לך מקום בעולם. שאתה מצליח לשמח אנשים".
בסופו של דבר אחרי כמה שנים של התקוטטות פנימית משהו הבשיל בו. "התחלתי להאמין שלא יכול להיות שאלוהים רוצה שאני אמות. לפני כן האמנתי בנוסחה לפיה: אלוהים ברא אותך הומו, ואלוהים שונא הומואים. אז המסקנה היא שאין לי מקום בעולם. אבל משהו בנוסחה הזו לא הרגיש נכון, וזה מה שמנע ממני להתאבד. אז התחלתי לברר את הנוסחה: או שה' לא ברא הומואים, או שהוא לא שונא אותם. וכך פיתחתי לי השקפת עולם אחרת: אלוהים ברא הומואים, ואלוהים לא שונא אותם.
יש להם מקום בעולם, וצריך להתמודד עם זה. החיים הם לא שחור ולבן, כמו שמנסים לחנך אותנו בישיבות. זה לא לחיות או למות. יש אפשרות שלישית, אפורה. שזה לחיות ולהישאר הומו. זה הבגרות, זה הטיפול שלא שינה את המציאות, זו ההבנה שזה חלק ממך, ושבסופו של דבר זו אהבה. אתה לא פוגע באף אחד. לא גונב. לא פושע. אתה בסך הכל אוהב מישהו, שבמקרה הוא גבר".
עם סיום הלימודים בהסדר, עבר אלבום לירושלים והתחיל ללמוד במעלה. זה גם היה האות להתחיל לצאת עם גברים, אבל בסתר. "לא ידעתי מה הלימודים ידרשו ממני. הייתי תמים לחשוב שאוכל לעשות סרט על הומואים, בלי שאף אחד יידע עלי".
למה דווקא מעלה? הרי היית יכול להקטין את הקושי אם היית בוחר מסגרת חילונית כמו סם שפיגל?
"זה מאוד פשוט: אני אדם דתי, ורציתי להתעסק בתכנים יהודיים ודתיים, ורק מעלה מכריז על עצמו כמקום שרוצה לעסוק בזה. ושם גם יש יותר הקפדה על צניעות, שכאדם דתי אני מעדיף לשמור עליה. חוץ מזה, כשהלכתי למעלה לא חשבתי על נטייה מינית, לא עשיתי חשבון איפה יהיה יותר קל לעשות את הסרט הזה. גם בסוף שנה שנייה, כשחשבתי לעזוב הכל, אופציית סם שפיגל לא עלתה".
למה ?
"כי עשיית הסרט הזה באה ממקום נורא דתי ואמוני, ואני חושב שבתי ספר חילוניים לא היו מבינים מה אני רוצה בתסריט. אני כיוונתי לסיפור אהבה בין אדם לאלוהיו, כשהאדם הוא הומו. הגיבור נורא אוהב את אלוהים ורוצה להיות קרוב אליו, אבל הוא הומו. הגיבור רוצה לשנות את הנטייה המינית שלו רק כי הוא רוצה להיות דתי יותר טוב, להישאר בישיבה. היה לו יותר קל לקום וללכת, אבל זה מישהו שנאבק על הקשר שלו עם אלוהים. מעלה הוא המקום היחיד שבו יכולתי לעשות את הסרט הזה".
לקראת סוף הסרט, שאורכו 28 דקות, מתוודה אוהד בפני ניר, מתוך זעקת כאב ובקשה נואשת להפסיק להעמיד פנים כל הזמן, אבל ניר המבוהל בורח. הם נפגשים שוב ליד כיור נטילת הידיים. אוהד הכהן מושיט את ידיו, וניר, שאמור לצקת עליהן מים, מתחמק ומטיח בו את הגועל והרתיעה שהוא מרגיש, וקורא לו לעזוב את הישיבה. אוהד כמעט מתפתה ללכת, אבל ברגע האחרון מתחרט, וככה, כמו שהוא, נכנס לבית הכנסת, חולץ נעליים ומצטרף לחבריו על הדוכן בברכת כהנים.
"אחרי שנתיים במעלה הגעתי לצומת. כבר היו לי קשרים, חברים שהסתרתי מהמשפחה. יש משהו קשה בלהסתיר מהמשפחה את המצוקה, אבל גם יש משהו קשה בלהסתיר מהמשפחה את הרגעים הטובים. את השמחה שלך. כשהאחיות שלי שאלו אותי אם יש לי חברה, כי אני נראה נורא מאושר, הייתי צריך לשקר, וזה לא פחות קשה. אני אדם שאוהב לבחור. קשה לי גם וגם. ורציתי לבחור", הוא עוצר רגע ואז מוסיף: "רק שלא ישתמע מזה שבחרתי להיות הומו.
"כשהתחלתי לצאת עם גברים והתוודעתי לקהילת ההומואים הדתיים, ראיתי שיש שם חבר'ה מבוגרים שממשיכים לחיות בשקר, חלקם יוצאים עם בנות כדי שהחברה לא תדע, אחרים מתרחקים מההורים ולא מספרים להם כלום. לא יכולתי לסבול את המחשבה שככה אני אחיה כל החיים שלי. שאני לא אחיה באמת. אז החלטתי לבחור. לבחור להיות מי שאני, לבחור לחיות את חיי, ולצאת מהארון כדי שאוכל להמשיך ליצור".
זה היה תהליך הדרגתי. "בהתחלה סיפרתי לכיתה שלי. יצאנו לשלושה ימי גיבוש מחוץ לבית הספר, עם כל מיני סדנאות. החלטתי שזה הזמן והמקום, כי כל אחד מאיתנו היה צריך להודיע על מה סרט הגמר שלו. ביום האחרון עשו סבב, ואני הייתי האחרון. הכנתי נאום שבו דיברתי על זה שבמהלך הלימודים אנחנו לומדים להוציא החוצה, ושיצירה באה ממקום פנימי, והגיע הזמן שאני אספר להם שאני הומו.
"היתה דממה. התעקשתי עם עצמי להגיד את המילה'הומו'. לא'אני לא סטרייט' או'נמשך לגברים'. כדי שאם כבר, שתהיה יציאה. ואז אחד מהכיתה קם וחיבק אותי, והתחיל סבב שבו כולם הגיבו למה שאמרתי. חלק בכו".
בכו ? למה?
"לא יודע איך להגיד את זה מבלי שזה יישמע רע".
כי אתה כבר לא אופציה לחתונה? יצאת מהשוק?
אלבום צוחק במבוכה ומאשר. "היתה רק אחת שאמרה שהיא לא מאמינה לי, ושהיא לא מוכנה לקבל את זה. כולם היו זקוקים לכמה ימים לעבד את זה, לשאול שאלות. ביקשתי מהם שלא יספרו לאף אחד עד שאספר למשפחה שלי: אמא, שתי אחיות ואח, כולם מבוגרים ממני ונשואים".
לפני שסיפר לאמא שלו התאמן אלבום על אחותו. "המשפט הראשון שלה היה:'איך זה יכול להיות, אתה כזה בן אדם טוב?'. אחרי יומיים היא ביקשה להיפגש שוב וסיפרה לי שמאז שסיפרתי לה היא לא ישנה ולא הפסיקה לבכות. היא הלכה לרבנית שנתנה לה עבורי ספר תהילים עם הקדשה, והרבנית אמרה שאבוא לישיבה של בעלה לתקופה מסוימת. זה מצב נורא מסובך. כשאתה יוצא מהארון, כבר עברת כל כך הרבה, ועומד מולך מישהו שרק עכשיו שמע על זה. לי היו 25 שנה, ולה יומיים. נורא קשה להגיד לה:'אני לא אנסה להשתנות, כי כבר ניסיתי'.
" ואז סיפרתי לאמא שלי. הייתי אצלה בשבת וחיכיתי למוצאי שבת. הושבתי אותה בסלון, והכנתי ערימת טישו, כי אמא שלי מאוד רגישה ובוכה בקלות. וסיפרתי לה. אבל היא לא בכתה. היא אמרה לי שאמהות יודעות דברים כאלו אבל הן מדחיקות. ושהיא הלכה איתי ברחוב וראתה שאני לא מסתכל על אף אחת. היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי. הקושי נחת עליה אחר כך, כשהיא הפנימה שאני לא אביא לה כלה.
"היציאה מהארון שינתה את כל היחסים במשפחה. קודם לכן, כשהייתי בא לבקר את האחיות או האח שלי, הייתי בורח לשחק עם האחיינים, כדי להתחמק משיחות אישיות. פתאום השיחות בינינו הפכו לאמיתיות. יכולתי לספר להם מה עובר עלי. הכל קיבל עומק גדול יותר".
הם ביקשו ממך לא לספר לעוד אנשים?
"הם מאוד ניסו להבין את הצורך שלי לספר. מרגע שסיפרתי להם ועד עכשיו, הם גם נכנסו לתוך ארון, כי אם שאלו אותם אם אני יוצא עם מישהי, הם לא אמרו את האמת. היה ברור שאני עובד על הסרט, וכשהסרט ייצא, כולם כבר יידעו".
שנה שלמה לקח לאלבום לכתוב את התסריט. "גם בשלב הזה הייתי בשיחה עם הקב"ה, וכל פעם שעברתי שלב והתגברתי על מכשול, הרגשתי את ההשגחה של הקב"ה". הנהלת בית הספר תמכה בו לאורך כל הדרך. "כשחיים בא וסיפר לי שהוא הומוסקסואל, באותה נשימה הוא אמר שהוא רוצה לעשות על זה סרט", מספרת אריאל. "מאז שאני בבית הספר, כבר 12 שנה, ידעתי שיום אחד סרט כזה יגיע. קיוויתי שכשזה יקרה, זה יהיה סרט מספיק טוב, ושזה ייעשה נכון למעלה, ולא ייצור משבר.
"מכיוון שחיים פנה אלינו בשנה ג', והכרנו אותו, אז מיד אמרנו:'לך על זה'. אבל עדיין חששתי, ואמרתי לו שיעשה את זה הכי עדין, כדי שלצופים לא יהיה תירוץ להתנער. כי פעמים רבות, כשלאנשים קשה להתמודד הם פוסלים סרט על הסיבה הכי שטותית. אבל סמכתי על חיים". ובאמת מדובר בסרט "נקי" במונחים דתיים. "היה אפשר לצלם חלקים ממנו בצורה בוטה יותר", מודה אלבום, "נגיד את הטבילה במקווה. אלא שזה לא הטעם שלי. אני לא אדם כזה".
אלא שהפתיחות שהפגין בית הספר לא זלגה החוצה. "הבנו שאנחנו צריכים לצלם בישיבה, ולתומנו פנינו לישיבות ושאלנו אם אפשר לצלם בבין הזמנים. הם שאלו על מה הסרט ואמרתי להם. בשלב הזה ניתקו לי את הטלפון. אז נאלצנו לבנות הכל לבד, שזה מהלך תקציבי לא כל כך הגיוני לסרט סטודנטים. הוצאתי את כל חסכונותי ולקחתי הלוואות. הסרט עלה בסוף 70 אלף שקל, שבשביל מעלה זה הרבה".
גם הליהוק לא עבר בקלות. "ראינו שחקנים חילונים, מוכרים, ואתה אומר להם:'זה הומו דתי, מיוסר'. והם מביאים במשחק שלהם איזשהו קונפליקט, אבל זה לא זה. עשינו המון אודישנים, ובסופו של דבר רק שחקנים דתיים או דתיים לשעבר הצליחו להבין את הקונפליקט. הגיבור, אורי לחמי, הוא מבית דתי, ולמרות שהוא לא נראה כמו שדמיינתי, התאמתי את עצמי אליו".
בסוף הצילומים, יצרו אלבום והעורכת שלו, תמר בן?ברוך, גרסת עריכה ראשונית והקרינו אותה בפני ועדה של בית הספר. האור נדלק ואף אחד לא דיבר. "ואז נטע המנהלת אמרה:'זה הסרט הכי דתי שנעשה במעלה. וזה כל כך שימח אותי, כי הבנתי שהצלחתי לעשות את מה שרציתי".
סצנת הסיום, כשאוהד עולה על הדוכן ומצטרף לברכת כהנים, מגלמת את ההשלמה שלך עם הדיסוננס שבו אתה חי?
"להגיד השלמה זה גדול. אולי הבנה של הדיסוננס. מוכנות לחיות איתו. כל הסרט מוביל לזה שהגיבור מבין שהוא לא יכול להשתנות, ולא יכול להפסיק להיות דתי, ואז החבר שלו מטיח בו את הדיסוננס, זורק לו כדור להנחתה, והוא צריך לבחור. ומה שהוא בוחר זה להפסיק להיאבק בזה שהוא הומו ודתי, להיכנס לבית מדרש ולעלות לברכת כהנים, במקום הכי קרוב לאלוהים. להיכנס ולהגיד: אני הומו ויש לי מקום בעולם של אלוהים".
מה היית רוצה שיקרה לצופים של הסרט?
"אני רוצה שזה ייגע באנשים כמו כל אמנות. חוץ מזה אני מקווה שהסרט יעורר דיון. שיעלה את הנושא למודעות. שאנשים יידעו שיש בחברה הדתית הומואים, ושרובם חיים בשקר או נאלצים לעזוב את הדת, בגלל שהחברה הדתית לא מדברת על זה. והייתי רוצה שהדיון יגרום לרבנים לתת את הדעת על זה, ולהתבטא בנושא. אני לא מבקש שישנו פסוקים בתורה, אבל אני כן מצפה שבשבת שבה קוראים את הפסוק שאוסר על משכב זכר, בדרשה של הרב, הוא יגיד שבסופו של דבר הומואים הם בני אדם ויש לכבד אותם".
לפני שלושה שבועות הוקרן "ואהבת" עם עוד שני סרטים קצרים בנושא בפני "מכון תורה ויצירה" של מעלה (על הקרנות לציבור אפשר לקבל מידע באתר הסרט: . www.shaltlove.com
זהו פורום רבנים שמתכ?נס כל מספר חודשים, צופה בסרטים ומתמודד עם השאלות שעולות מהם. "הדיון עבר לפסים הלכתיים", מספר אלבום, שהוא ועוד כמה נציגים של הקהילה ההומו?לסבית הדתית היו שם. "אבל חשוב לנו לדבר ולשמור על קשר עם רבנים, לוודא שרבנים ואנשי חינוך יידעו מה זה, שאם בא אליהם מישהו מהקהילה, שיבינו את המשמעות".
אל הרב מישיבת ההסדר שלך חזרת?
"מאז אותה שיחה שבה הוא שלח אותי לטיפול, המשכתי ללמוד בישיבה, אבל מעולם לא דיברנו על זה שוב. בשלב כתיבת התסריט, הרגשתי צורך לגשת ולדבר איתו. אמרתי לו שהייתי בטיפול, אבל דבר לא השתנה, והוא חייך.
סיפרתי לו שיצאתי מהארון ושאני הולך לעשות על זה סרט. הוא אמר שהוא העריך שהטיפול לא ישנה את הנטייה המינית שלי. הוא עשה את זה כי הוא הרגיש שאני זקוק לטיפול פסיכולוגי. הוא אמר שבקהילה שלו, כשהיה בלגן סביב מצעד הגאווה, הוא כבר התבטא נגד ההתלהמות ודיבר על הצורך לכבד. הוא גם סיפר על נשים נשואות לסביות שדיברו איתו. ובעיקר, הוא נתן לי את ברכתו".
נא להמתין לטעינת התגובות
