פסיקה רומסת חקיקה
רוני רימון סבור כי השופטת עדנה ארבל נהגה כמי שדעתה הפרטית חשובה יותר מהחוק המפורש
היועץ המשפטי לממשלה לא ערער על קביעה זו ובכך הפך את פסק הדין לסופי. מה אם כן יש לבג"ץ לדון בעניין, אלא אם כן רצה להראות שהוא השליט, שהוא עומד מעל הממשלה, מעל הכנסת, כמו שטוענים כלפיו מבקריו מזה זמן רב. ואכן, שופטי בג"ץ לא התאפקו. במקום להשליך את העותרים מכל המדרגות - בנימוק פשוט והגיוני האומר במשפט אחד: על חיים רמון לא הוטל קלון. לכן הוא זכאי לכהן בכל תפקיד בממשלה. נקודה.
אבל שופטי בג"ץ לא יוותרו בקלות על הזדמנות פז שנקרתה בדרכם. הם יראו לכל העולם שהם העליונים. הגדילה לעשות שופטת המיעוט בהרכב העליון, השופטת עדנה ארבל, שסברה כי יש למנוע את מינויו של רמון. ארבל חיפשה דרך איך ליישב בין ההיגיון הפשוט של "אין קלון - ולכן אין דרך לפסול את המינוי", לבין דעתה הפרטית מאוד, לפיה "חומרת העבירה" (לטעמה) צריכה היתה למנוע את המינוי.
השופטת ארבל ליהטטה ונהגה כז'נגלר המחזיק את כל הכדורים באוויר. היא הדגישה כי הכללים הקבועים בחוק והמציינים במפורש מתי אדם לא יכול לכהן כשר הם "תנאי מינימום". בעברית פשוטה: המשמעות של קביעת ביהמ"ש כי העבירה של חיים רמון אין בה קלון - אינה מספקת. לדעתה של השופטת ארבל, יש לבחון את הסבירות של החלטת ראש הממשלה ושל הכנסת במינוי.
יומני עדנה ארבל
כאן חוצה השופטת ארבל את הגבולות. כאן אומרת השופטת ארבל דברים המסכנים את הדמוקרטיה. הכנסת אישרה ברוב גדול את מינויו של רמון לשר. אבל, השופטת ארבל שמה עצמה מעל ראש הממשלה ומעל הכנסת. נדמה כאילו אומרת השופטת ארבל לעצמה: "מי הוא ראש הממשלה ומי היא הכנסת שיחליטו שאדם, שאמנם נקבע שאין במעשיו קלון - יהיה שר בממשלה; כאשר אני, עדנה ארבל, סבורה שאין מקום למינוי".
הסכנה לדמוקרטיה גדולה מאוד, שהרי דעתה הפרטית של השופטת ארבל מקומה בסלונים של יום ו', ולא
בפסק דין רמון המחיש בג"ץ את הסכנה העצומה שיש בחופש הבלתי מרוסן שנוטל לעצמו ביהמ"ש העליון להוות סמכות מחוקקת בפני עצמה, תוך נפנוף מזלזל הצידה של חוקי מדינת ישראל. יש לעצור את הסכנה הזו של השתלטות שופטי העליון על המדינה וערעור היסודות הדמוקרטיים שלה.
הכותב הוא יועץ אסטרטגי
נא להמתין לטעינת התגובות
