האימה וארוחת הערב
פרופ' רוני אבירם על ''הרוע הבאנלי'', הצדקות שווא, אתיקה וארוחות ערב. תגובה לפרסומים על ההתעללות בקופים במכון וייצמן
אין דבר טבעי ואנושי מהרוע הבנאלי. אין בו – על פניו – כל אספקט שנראה מפלצתי. לכן הוא הנורא, המפלצתי מכל. כל אחד מאתנו נגוע בו.
למשל כל מי עובר על פני שיכור חסר בית, שאם היינו מקדישים שבוע מחיינו (ולפעמים אפילו יום או שעה) לשיקומו יתכן שהיינו מצילים אותו מניוון ומוות ומאפשרים לו עשרות שנים של חיים טובים.
אלא שזה מאמץ גדול מידי – אנחנו הרי נוסעים למחרת לחו"ל לפגישת עסקים ועדיין לא הכנו את המצגת, או פשוט צריכים להספיק לעבודה, או סתם שקועים בעיכול ארוחת הערב.
מובן שאין דינם של מי שיוזמים את מעשי הרוע כדינם של מי שמבצעים אותם, ודינם של האחרונים אינו דומה לדינם של מי שמאפשרים אותם ודינם של אלו אינו זהה לדינם של מי שחולפים לידם ואינם מונעים אותם.
אבל המעבר מתחנה אחת של רוע לתחנה האחרת הפחותה ממנה הוא מעבר של כמות, לא של איכות. הקרום העבה המתפתח על הנפש עשוי מאותם סוגי תאים. רק עוביו הוא שמשתנה ככל שעולים בסולם הרוע.
במקרה של המדענים מייצרי הסבל והאימה של הקופים הנתונים לניסויים במכון וייצמן, מדובר ביזמי הרוע, מבצעיו ומאשריו – שלוש התחנות העליונות במעלות הרוע.
זהו בעיקרו רוע בנאלי (להבדיל מרוע סדיסטי, שגם הוא אינו נדיר במקומותינו). הם אינם רוצים להרע. הם מרעים מכוחו של הרגל שמתאפשר על ידי הקרום שהתעבה מסביב לנשמה.
מעבר להרגל ולקרום שהוא יוצר מסביב לנשמה, הרוע הבנאלי נשען לעיתים קרובות על הצדקות לכאורה – במקרה הנידון הסיסמאות של "הצלת חיים אנושיים באמצעות המדע" או "קידום המדע". אולם מדובר בסיסמאות ריקות.
"קידום הידע המדעי" אינו ערך עליון והוא בודאי אינו ערך בלעדי. חלק מהניסויים בבני אדם שנעשו במחנות ההשמדה או במתקנים צבאיים או "בריאותיים" שונים (ללא הסכמת הנוגעים בדבר) קידם את הידע המדעי.
עובדה זאת אינה מונעת מהמחקרים הללו להיות רעים. הם רעים משום שהם סותרים ערכים אחרים חשובים יותר, ובעיקר את ערך קידוש כבודו של כל יצור מרגיש בעל פוטנציאל לאהבה, לשמחה ולאושר באשר הוא
גם "הצלת חיי אדם" – בהחלט ערך עליון אך לא בלעדי – משמש סיסמה שלעיתים קרובות קידשה ומקדשת רוע בנאלי. כל מי שמנסה להצדיק עינוי מתמשך של קופים (או כלבים, או שפנים, ובוודאי בני אדם) באמצעות המשפט הזה, חלה עליו החובה להוכיח בין היתר כי אין בשום אופן כל דרך אלטרנטיבית שאינה מענה או קטלנית להשגת התוצאה, וכי אין כל סיכוי שיתפתחו דרכים כאלו בטווח הנראה לעין.
יש סיבות טובות מאוד להניח כי הסבל שנגרם לקופים – או ליצורים מרגישים אחרים – "קטן במידתו" (איך מודדים זאת?) מהסבל שיגרם לבני האדם שינצלו או ירפאו בזכותו.
אם אינו קטן יותר, יש סיבות טובות מאוד להניח שסבלם של קופים שקול פחות מסבלם של בני אדם.
האם יש מי מיוזמי ומבצעי מעשי הרוע לכאורה הללו (ומי שאשר אותן) שביסס אפילו לכאורה את כל הטענות הללו? האם יש מישהו מהעושים במלאכה שיש לו הכישורים לקיים את דיון האתי הזה? שאין לחשוד בו בחוסר נגיעה בדבר? מדובר בשאלות רטוריות, בודאי ביחס לגבי שתי הטענות האחרונות האתיות.
אין למעשים הללו הצדקה, אבל יש להם הסבר פשוט: מה שמאפשר לעושים במלאכת האימה לעכל בנחת את ארוחת הערב הוא ההרגל והאינרציה שבמשך אלפי שנים אפשרו לבני האדם לבסס את הקיום האנושי, על סבלם המתמשך של יצורים מרגישים ומודעים אחרים, בעלי יכולת מפותחת לשמחה, אושר, אהבה, לחיים טובים – רק משום שמתוך התנשאות הם תפסו ותופסים את היצורים המעונים כנחותים.
זוהי אותה תפיסה שאיפשרה את שעבוד העבדים מאז שחר האנושות ואת שעבוד הנשים והילדים על ידי הגברים בחברות רבות (בד"כ גם משחר האנושות), והיא גם זאת שאפשרה לנאצים לטבוח או לנצל יהודים, צוענים הומוסקסואלים או נכים.
האם העובדה שהשעבוד, וברוב המקרים גם ההתעללות השיטתית, נעשו כמובן מאליו מכוחו של הרגל – בחסות העמדה המתנשאת – היה בה כדי להצדיק אותו?
התשובה לשאלה הזאת כמובן שלילית. בכל המקרים הללו מדובר ברוע – בד"כ בנאלי. ובכל המקרים הללו מדובר בהצדקת שווא שלו.
"שווא" הן משום שהטענות לנחיתות אתית היו תמיד שקריות – אין כל מעבר אוטומטי מהנחת הבדלים ביולוגיים או פסיכולוגיים להנחת נחיתות אתית – והן משום שגם אם היו אמיתיות, לא הייתה יכולה לנבוע מהם ההצדקה לעוול ולאימה.
ברוב המקרים הללו (אלו שאינם נעשים מתוך סדיזם, שגם הם נחלת האנושות מראשיתה) ניתן להסביר את הרוע הבנאלי בקלות כמתאפשר על ידי הקרום הגס, שחוצץ בין המבצעים והאימה שהם מיצרים. הקרום הזה מתבסס מצידו על ההרגל והלגיטימציה החברתיים.
זהו קרום שבלעדיו לא היו יכולים המבצעים לנשק את ילדיהם בערבו של יום ולעכל את ארוחות הערב שלהם בנחת מבלי להתייסר גם הם בכאב, בהשפלה, בחרדה, ובאימה המתמשכת של יצורים חיים בעלי פוטנציאל לאהבה, שמחה ואושר שהותירו מאחריהם כשכיבו את האור במעבדה והלכו לאכול את ארוחת הערב.
כמו בכל המקרים של רוע בנאלי, גם במקרה של עינוי קופים יש לפעול בהתמדה להבקעתו של הקרום ולקעקוע שיטתי ומושכל של עשיותיו: הסיסמאות, ההרגל וההתנשאות האתית.
הכותב הנו ראש המרכז לעתידנות בחינוך באוניברסיטת בן-גוריון.
נא להמתין לטעינת התגובות
