שמות השוטרים לא יפורסמו
ביהמ"ש העליון דחה עתירתו של העבריין מיכאל מור לפרסם שמות השוטרים מנהריה שניסו לפגוע בו
השוטרים הנאשמים בפרשה. צילום ארכיון: מקס ילינסון
"החשש לחיי הנאשמים גובר על זכות הציבור לדעת", פסק רובינשטיין, אך הוסיף וציין כי צו איסור הפרסום לא יישאר כנראה "עד קץ הימים", וכי מן הסתם הנושא יעסיק שוב את בית המשפט כשהנסיבות ישתנו.
העותרים טענו כי איסור הפרסום יוצר מצב אנומלי, בו פרטי הנאשמים חסויים בעוד שמותיהם של מור ואחרים מוקעים ברבים כעבריינים. בנוסף לכך, הם דחו את הטענה כי הפרסום יסכן את חיי השוטרים והאזרח, משום שלדבריהם פרטי הנאשמים ידועים ברבים.
כמו כן, ביקשו העותרים שלא לייחס חשיבות רבה מדי לחומר המודיעיני המשטרתי בעניין הסכנה לשוטרים, וזאת משום שמקורו, לטענתם, בחבריהם השוטרים של הנאשמים. לבסוף, טענו כי חשיפת פרטי השוטרים והאזרח תאפשר לנפגעים פוטנציאליים אחרים לברר אם אכן הנאשמים פעלו נגדם.
המדינה השיבה לטענות אלו בטענה כי הסיכון הנשקף לחיי הנאשמים ומשפחותיהם ממשי ומצדיק את איסור הפרסום, גם אם השמות ידועים. נציגי המדינה גם האשימו כי המניע האמיתי של מור ובני משפחתו אינו הדאגה לציבור, אלא נקמנות לשמה. סניגורי השוטרים הצטרפו לעמדת המדינה וטענו כי קדושת חיי אדם גוברת במקרה זה על זכות הציבור לדעת.
"חשש משמעותי לביטחון הנאשמים"
לאחר שעיין בחומר מודיעיני חסוי, השתכנע רובינשטיין מעמדת המדינה וקבע כי בשלב זה אין מקום להתיר פרסום השמות.
"החומר שהוצג לעיוני מעלה חשש משמעותי לביטחון הנאשמים ואין להקל ראש בכך", קבע, ועם זאת הוסיף כי במציאות הישראלית דברים מתפרסמים בסופו של דבר ויש אינטרסים כלליים המצדדים בפרסום כזה.
רובינשטיין הדגיש כי אין בחומר המודיעיני "ביסוס קונקרטי" לטענה שחשיפת השמות תתרום למסוכנות, הקיימת ממילא, ואולם בגלל הספק
ובגלל החשש לפיקוח נפש, יש בשלב זה לנקוט גישה מחמירה ולא להתיר חשיפה פומבית רשמית.
ביחס לטענת מור, כי יש לחשוף את השמות כדי לברר אם השוטרים ביצעו עבירות אחרות, אמר רובינשטיין כי אינו מקל ראש באינטרס זה, אך לדעתו הפרסום הרב של הפרשה איפשר למי שייתכן שנפגעו לברר אם אכן כך.
לבסוף, דחה רובינשטיין את הטענה כי מקור החומר המודיעיני הוא בחבריהם של הנאשמים וציין וכי "טענה זו מטילה דופי במערכת אכיפת החוק כולה".
נא להמתין לטעינת התגובות
