נשות הרעלה
ברחוב מתנכלים להן. הממסד החרדי רואה בהן מטורפות. הבעלים מאיימים בגירושים. עשרות חרדיות החליטו לקחת את ציווי הצניעות עד הקצה: בעידודה של רבנית כריזמטית ומסתורית הן מתעטפות בשכבות על שכבות של בגדים כהים, עוטות על גופן מטפחות וגרביים ומכסות את הפנים ברעלה. שרי מקובר-בליקוב העבירה שבוע עם פמיניסטיות מסוג חדש
קור עז שרר בבית, אבל הרבנית קרן נעזרה במאוורר גדול שהשיב לה רוח. יד צצה מתוך השכבות הרבות והזמינה אותי להתיישב. היד גם שאלה אותי, בעוד תנועה אילמת, אם ארצה לשתות. גוש הבגדים זע אחת ופעמיים, ומבין אינספור המטפחות, מתוך הרעלה, הבריק זוג עיניים טובות, חיוניות מאוד.
הרבנית לא מדברת עם גברים. גם עם נשים היא בקושי משוחחת. רוב שעות היום היא שרויה בתענית דיבור ועסוקה בתפילה. "תופסת מלאכים", נאנחות תלמידותיה בהתפעלות. התקשורת איתה מתנהלת באמצעות כתיבה. קרן רושמת על דף וחסידותיה מפרשות. קרן מתנהלת בתנועות ידיים, וילדתה הקטנה מוציאה אל הפועל. לילדי נשות הרעלה תפקיד מרכזי. חלקן ויתרו אפילו על חורי העיניים, והן מגששות ברחובות כסומא כשילדיהן הקטנים מובילים אותן.
הבית דל. כמה תמונות עם פסוקי תפילה. חנוכייה ופמוטי שבת. ארון ספרים גדול, תקרה לא מסוידת ומחיצת בד שמסתירה את הבעל הטורח במטבח. אחת לשבוע מתכנסות הנשים בסלון ומדברות בשבח הצניעות. הרבנית מזרזת אותן למחוק את מתארו של הגוף באמצעות שכבות בגדים רבות ככל האפשר. אלו שעדיין לא הרהיבו עוז לכסות גם את הפנים ולכפות על עצמן משמעת רעלה, מלקטות בשיעור השבועי ברכות והבטחות לצעד הגדול. אם רק יעיזו, הקדוש ברוך הוא יביא בזכותן את המשיח.
"מורה צדקנית באה לבית הספר עם שאל על הראש בנוסף למטפחת והכובע", אומרת לי הרבנית ונותנת מבט רב משמעות בפני הגלויות. "שאלו אותה למה היא צנועה כל כך, והיא סיפרה שרב גדול אמר לה,'בתי, כשתראי ברחוב נשים מכוסות מכף רגל ועד ראש, תדעי שהמשיח בפתח'".
הנשים מגיעות אליה לאט. שתיים, שלוש, עוד חמש. כולן עטופות שכבות אחדות, על גופן גלימות עבות ומהראש יורד השאל, מכסה פנים מתרוננות וגוף צעיר ונערי. כמה מהן יפות כל כך, שהלב נצבט.
כולן מתקהלות סביב השולחן הגדול. מפטפטות כלהקת פינגווינים עליזה. בשום פנים אינן מזכירות את הטאליבן, כפי שמכנים אותן ברשעות ברחובות העיר. הן מחליפות חוויות מחיי היומיום ומשמיעות סיפורים של רוח. מערבות בין קודש לחול. הרבנית מסתובבת ביניהן, מחבקת ומנשקת על העיניים, המצח וכף היד. אוושת עשרות עטיפותיה הולכת אחריה כהד.
יומיים לפני כן באו לקצם שבועות ארוכים של נסיונות לא מוצלחים לראיין אותה. תלמידותיה, ששיתפו פעולה בהרחבה, מסרו לי את מספר הטלפון שלה. ילדה קטנה השיבה בשמה. "את אישה?", שאלה . בטח, נעלבתי. והרבנית הסבירה שאין לה עניין בעיתוני חול.
מעולם לא דיברה, אפילו בעיתוני קודש. טוב לה באלמוניותה ובקהילת "הנשים המתוקות" שלה. שעה ארוכה הפצרתי בה. לבסוף השיבה בכתב, בעזרת תלמידה קרובה: "את מוזמנת לביתי כיהודייה, לא כעיתונאית. לכן לא תוכלי לרשום כלום. ואחר כך מה שתזכרי - תכתבי".
הקהילה של הרבנית ברוריה התחילה בקטן אבל התפשטה במהירות מפתיעה, וכיום היא מונה כ-50 נשים בבית שמש, כ-70 נשים בשכונת גאולה בירושלים ועוד עשרות נשים בצפת, ביתר עילית והקריה החרדית אלעד. הן "מדברות אל השם" מדי לילה בחדר השינה, מרבות באמירת פרקי תהילים, מקפידות על תזונה בריאה וממעטות לצאת מהבית.
רובן מלבישות לבנותיהן הקטנות רדידים וגלימות. רק נשים נשואות מכסות פנים. הן שותקות בקרבת גברים, מתנהלות בינן לבין עצמן ומתקשרות עם העולם החיצוני בעזרת הבעל. ביתה של הרבנית קרן הוא מקום המפגש השבועי שלהן. בכל פעם מתכנסת קבוצת נשים אחרת. אבל בערבי ראש חודש ובמועדים מיוחדים הן סועדות יחד ועורכות ערבי תפילה.
הנה באה מישהי חדשה, "טרייה טרייה". רק לפני שבוע אזרה אומץ והתעטפה בגלימות וברעלה. הנשים עטות עליה בחיבוקים ולטיפות, מכרכרות סביבה באושר גדול. "אשרייך, אשרייך, תבורכי", הן מנשקות אותה. אבל היא מספרת שקשה לה. הבעל מסרב לקבל את המראה החדש. השכנים מצביעים עליה ומעליבים אותה. ברחוב היא מתביישת.
יום אחד יצאה לקניות עם ילדה הקטן וגבר חרדי צעק לה "חילול השם גדול" וזרק עליה קלמנטינה. בנה נבהל ופרץ בבכי. ממקום מסתורו בתוך הגלימה, גילה שמדובר במורה שלו מהתלמוד תורה.
הנשים מחבקות את המספרת ומוחות את דמעותיה. תחושה מעיקה של שותפות גורל משתיקה אותן.
לבעל של אישה אחת חתכו את צמיגי האוטו. לשנייה השכנים כתבו על תיבת הדואר "סלקו את הטאליבן". אישה צעירה מספרת שפנו אליה בערבית. "אבל השם יתברך, מחזק את החזקים". אתמול בלילה שמעה באוזניה פעמוני משיח.
הרבנית קרן, אם לעשרה ילדים, עוסקת לפרנסתה ברפואה אלטרנטיבית. חלק גדול מנשות הקהילה מתפרנסות ממכירת מזון אורגני ותוספי תזונה. "החיבור בין תזונה בריאה וצניעות הוא הדוק ומתבקש", מסבירה אחת מהן. "כי נשים צנועות נקיות מבפנים ומבחוץ". אחרת תספר שהרבנית הצילה לה את הילד. כבר היה מחובר למשאבת חמצן, אבל כששתה את תמצית עשבי הבריאות שרקחה לו, מיד חזר לנשום בכוחות עצמו.
"אני מדברת עם אלוקים, ואלוקים נותן לי כוחות לעזור לאחרים", מסבירה לי הרבנית. "פעם מסרתי הרצאה באולם קטן. היו שם כמה נשים שלבשו פאה נוכרית במקום מטפחת. הפסקתי לדבר וביקשתי בלב מהשם שייתן לי כוח להחזיר אותן בתשובה. התחלתי לדבר בשבח כיסוי הראש והפנים. השם עזר וקמה מהומה באולם. נשים זינקו מהכיסאות, בכו וזרקו את הפאות. אישה אחת הביאה את הפאה שלה בתיק ושרפה אותה לעיני כולן. נשים עטפו את גופן בעוד גלימה ובעוד שאל".
למה צריך להתעטף בכל כך הרבה שכבות?
"האמהות הקדושות ונשות ירושלים עטפו את גופן והסתירו את פניהן. אפילו בתורה כתוב שתמר לא ראתה את פני יהודה כי היתה מכוסה. התורה לא משתנה. צריך להסתיר את הגוף כדי שלא יראו את הצורה שלו. כי פנים וצורת גוף של אישה עלולים להכשיל גברים. ככל שיש יותר שכבות בגדים, כך הצניעות של האישה נחשבת יותר".
הטלפון מצלצל. הרבנית עוצרת מדיבורה. אולי זה גבר, היא מסבירה לי, איני רוצה להכשיל אותו בשמיעת קול אישה. כשאישה אחרת מספרת מנפלאותיו של רבי נחמן מברסלב, נפתחת הדלת ובעלה של הרבנית יוצא ונכנס. קרן מהסה את הדוברת ושקט משתרר עד שהבעל מסתגר בחדר הסמוך.
הדרשה של הרבנית קולחת. מתובלת בסיפורי צדיקים המובאים בכישרון רב. קולה חי ומתרונן, ניגוד משווע לחזותה המוזרה. הנשים מרותקות. זו להן שעה של התעלות נפש, סוג של בריחה מקשיי יומן. בחצות הרבנית מתבוננת בשעון ואומרת בפסקנות: "בנות יקרות, הביתה. אתן יודעות שאיני מסכימה שתסתובבו ברחובות בשעות מאוחרות. זה לא צנוע". אבל הנשים מפצירות בה להמשיך. עוד עשר דקות, הרבנית. הן אומרות לה. והיא, רכה וחייכנית, נעתרת.
כשהבן שלה נכנס באקראי, היא משלחת אותו בקריאה "לא להסתובב ליד נשים! ". כשחוט הטלפון מסתלסל על הסידור, היא שולחת יד ומסירה אותו שלא יחלל את ספר הקודש.
עיניה שמאחורי הרעלה חדות, מבחינות בכל. אישה אחת צלבה אצבעות ידיה והרבנית הכתה עליהן בחיבה להפרידן כי "זו תנועה שמעוררת את המזיקים".
לסיום מחלקת הרבנית מים קדושים מתוך צנצנת. נוזלים ששמרה אצלה ממצוות הפרשת חלה. הנשים עטות על המים, רבות על כל טיפה. אבל הרבנית מצווה להעביר את המים לגברים.
"זו סגולה ללימוד תורה", היא אומרת ויוצקת כמה טיפות לבקבוקו של תינוק שהצטרף לאמו. "נשים לא חייבות ללמוד תורה. נשים חייבות צניעות".
אפשר שיראו בהן מטורפות. יש שיסבירו את התופעה במשיכה לגבולות מסוכנים של קיצוניות יתר. אפילו הקהילה החרדית, המקדשת צניעות ואמונה בעצמה על סגנון לבוש שונה, מרחיקה את נשות הרעלה של הרבנית, מנדה אותן ומלגלגת עליהן.
אבל אני פגשתי נשים משכילות ונעימות. אחת מהן בוגרת תואר ראשון בקרימנולוגיה ופילוסופיה יהודית. שנייה החלה ללמוד פסיכולוגיה לפני שחזרה בתשובה. ביתן נקי, ילדיהן מטופחים. מוחן עירני ולבן פתוח. הריחוק מהעולם החרדי מכאיב להן. הבוז והלגלוג שהן סופגות מבית ומחוץ מביישים ומייסרים אותן.
מרים חזרה בתשובה לפני 12 שנים. בת 32, אם לשישה, חסידת ברסלב. לעת עתה היא עטופה בחמש חצאיות, שתי גלימות ושבעה צעיפים. את פניה היא מכסה ברעלה הסגורה באלכסון ומסתירה עין אחת. בעין האחרת, המבצבצת יחידה, היא משתמשת כדי לראות קדימה, כי השימוש בילדים כבכלבי נחייה מאוס עליה.
לרבנית ברוריה התוודעה לפני שנתיים. "באתי לבית של חברה לשמוע מפיה שיעור", היא מספרת. "היו לה המון עטיפות ושכבות, והכל נפוח כזה, בצבע כחול, כי הרבנית אומרת שכחול זה צבע של ענווה. חשבתי שהיא כלה בכחול. אחר כך שמעתי את השיעור שלה והדברים ריתקו אותי. כשהרבנית סיימה, היא לקחה רשת בד צפופה, וסגרה על הפנים בסיכת ביטחון, כאילו זהו, נגמרה התוכנית.
"ליווינו אותה לביתה, ובדרך אמרתי בצחוק שבעלי היה דווקא מבסוט אם הייתי מתלבשת כמו הרבנית. היא הסתכלה עלי. בגלל הרעלה, היא יכולה לראות אותנו, אנחנו לא יכולות לראות אותה. אחר כך עשתה תנועה כזו של שמחה עם הידיים.
"אישה משכה אישה, וקבוצה גדולה של חברות שלי התחילה לבוא אל הרבנית באופן קבוע. והיא דיברה איתנו בשבח הצניעות. כולנו התחזקנו. בהתחלה הלכתי עם שאל קצר, אחר כך בינוני, ובגלל שהרגשתי מרוממת, קניתי שאל ארוך. אחר כך הוספתי גלימות, וחצאית, ומטפחות עם קשירה מקדימה ומאחור. בכל שיעור הרבנית שמה לב לשינויים בלבוש שלי. היתה אומרת, יופי, רדיד יותר ארוך, ברוך השם. כל שכבת בגד היא אור. ואני הרגשתי את קרבת השם. ממש התרגשות פנימית. הבנתי שאני זוכה להתקרב אליו בזכות הצניעות ואחרי כמה חודשים כיסיתי גם את הפנים".
לא עצרת לחשוב שזה מוזר מדי?
"בהתחלה הייתי לבושה כמו הרבנית, ומוותרת. מורידה את העטיפות. זה היה קשה. הרגשתי כאילו גמרתי עם העולם הזה. כל החיים שלי גדלתי עם אהבה ליופי. אפילו לפני השינה התאפרתי. ופתאום להתכסות ככה, להיעלם. כאילו די, נגמר הסיפור שלך. הרגשתי שאני נראית כמו הר. שאני שמנה ולא יפה.
"בפעם הראשונה הורדתי את השכבות אחרי שבוע. תקופה מסוימת לא הלכתי לרבנית. ואז היא שלחה תלמידה לקרוא לי. אמרה, אנחנו מתגעגעות אלייך. באתי, והיא עודדה אותי להמשיך. אמרה, צריך לחיות, לא רק למות על קידוש השם. ועדיין התנגדתי. אמרתי, למה אני חייבת להגזים? מה חטאתי ומה פשעתי? אני יכולה להיות צנועה גם בלי כל השכבות ובלי הרעלה על הפנים. אמרתי לרבנית, אני נראית כמו פטימה. והיא אמרה, מה זה משנה איך את נראית? יש את הרצון שלך ויש את הרצון של השם. ורצון השם הוא הקובע, לא רצונך.
"הרבנית סיפרה לי שכשהיא התחילה להתלבש ככה בפעם הראשונה, היא הרגישה זוועה וסבלה מאוד. כמעט נשברה מכל הבושות והבזיונות שהיו לה. פעם אחת ניגשו אליה שוטרים ברחוב ופיזרו לה את השקיות. הם עצרו את התנועה וכל האנשים הסתכלו. הרבנית חזרה הביתה, וכל הדרך בכתה. אמרה, זהו, נגמר. אני לא צריכה להיות כל כך בולטת ולמשוך תשומת לב. בבית היא פתחה בספר קודש, ובדיוק בעמוד שהיא פתחה היה כתוב "מעלים בקודש ולא מורידים".
גם את פתחת ספר?
"לא. אני הגעתי למסקנה שאם הפנים שלי יפות וחמודות, אני יכולה להכשיל אפילו יותר מנשים חשופות. בגלל שאני מושכת תשומת לב. אנשים מסתכלים עלי, רואים את הפנים ואומרים לעצמם, איזה פנים נאות, יש לה חיוך יפה. לכן חזרתי אל הרבנית ברוריה והתחלתי לכסות את הפנים".
לא חם לך?
"חם לי. מאוד. בקיץ זה ממש סיוט. נורא כבד לי ואני מזיעה. לפעמים אין לי אוויר. אבל אז אני נזכרת שהרבנית ברוריה סובלת מאסתמה ובכל זאת מסתובבת כל היום עם הרעלה וערימות בגדים. הרבנית פשוט קברה את עצמה בחיים. היא אומרת שיש לנו אחריות. שאם אנחנו לובשות רעלה, אנחנו מזכות 300 נשים. כשבכיתי שקשה לי וחם, ושאני לא רוצה לעשות מעצמי צחוק, היא היתה אומרת לי,'אם תורידי את הרעלה, תחטיאי 300 נשים'".
מה אומר בעלך?
"בתחילה היה לו קשה. הוא ביקש שאשים מטפחת פשוטה על הראש. הוא אמר, את יכולה להיות צנועה גם בלי תחפושת. אבל הרבנית ברוריה אומרת שכשאישה רוצה משהו מהבעל, היא תהפוך את העולם ותשיג אותו. לאט לאט שכנעתי אותו. סיפרתי לו שאמהותינו זכו לבנים כוהנים גדולים בגלל הצניעות. בלילה הייתי קושרת את המטפחת מקדימה, ובאה אליו כדי שיתרגל למראה. בשלב מסוים הוא זרם איתי ולא עמד בדרכי".
איך הסביבה מגיבה?
"בשכונה שלנו התקבלתי יפה. ברמת בית שמש יש הרבה נשים שמתלבשות כמו הרבנית ברוריה. אבל כשאני יוצאת מהשכונה, אנשים מסתכלים. גם חילונים, גם חרדים. אני אומרת להם, זה בסדר, גם בעין אחת אני רואה אתכם. לפעמים יש לי ייסורי מצפון שאני לא מסתירה גם את העין השנייה. אבל כשהולכים ברחוב עם עין אחת, ממילא לא רואים כל כך טוב, ולכן ממהרים לאן שצריך ולא נעצרים.
"אנשים אומרים עלי, מי זאת? מוסלמית? ערבייה? או סתם מגחכים. ילד קטן אמר לי, את נראית כמו מכשפה. לפעמים עוצרות אותי נשים צדקניות, חסידות מנטורי קרתא בירושלים. הן אומרות לי, אשרייך. ויש נשים חרדיות שמספרות שהיו רוצות בעצמן ללכת כמונו, אבל לא מעיזות כי המשפחה מתנגדת, הבעל לא מוכן, החמות תקבל דפיקות בלב. הן אומרות לי,'אתן הכי קרובות לאלוקים'. אבל יש אנשים בציבור החרדי שמעליבים אותנו וזה הכי פוגע. כי רק אדם חרדי יודע איזה עלבון הוא לאישה שאומרים עליה שהיא נוצרייה או ערבייה.
"לפני כמה שבועות נסעתי לקבר רחל. עמדתי באוטובוס צפוף ואישה אחת, ברסלבית, עמדה לידי. מולי ישבו שני אברכים חרדים ואחד מהם אמר לשני, הנה הנח-נח-נחמנית באה להגיד שלום לערבייה. כבר לא יכולתי להתאפק. אמרתי להם בקול, שכל האוטובוס ישמע: 'אני לא מדברת עם גברים, אבל שרה אמנו היתה לבושה כמוני, ורחל אמנו גם, ואפשר לפחות להעריך את זה ולא לבזות'. אמרתי להם, 'יותר טוב הפאות של הנשים שלכן, נכון? יותר טוב פריצות, נכון?', אז הם שתקו".
דווקא מהאוכלוסייה החרדית מצפות נשות הרעלה לקצת יותר חמלה. אלו שספגו בעצמם עלבונות על כובעי השיער (שטריימל) וגרבונים עבים בקיץ, יכולים לפחות להבין, אם לא לקבל, את ההקצנה בהופעה החיצונית.
אבל דעתו של הרב שמואל אליהו, רבה של העיר צפת, חדה והחלטית. "ראיתי כמה מהן בצפת, ואני חושב שהן מטורפות", הוא אומר. "הקיצוניות שלהן מחפה על קלקול אחר. כל דבר קיצוני לא בריא".
הנשים טוענות שהצניעות המופרזת היא ציווי מן התורה.
"אין שום צו בתורה לכסות את הפנים ברעלה וללבוש עשרות שכבות בגדים. ואת זה אני אומר בכובעי הרבני".
"הבעיה שלנו עם הרבנית ברוריה וחסידותיה היא לא לגלוג או חוסר הבנה אלא בעיקר פחד", אומרת נ', אישה חרדית, תושבת שכונת גאולה בירושלים.
"אנחנו מפחדות שההקצנה שלהן תחייב, לאורך זמן, גם אותנו. לפני עשר שנים שום אישה לא גרבה לילדים שלה גרביונים. רק בנות מעל גיל 12 כיסו את הרגליים. כשכמה נשים צנועות התחילו להלביש לילדות הקטנות גרביים בשיא החום, ראינו בהן משוגעות וריחמנו על הילדים. והנה עכשיו כל הילדות החרדיות לובשות גרביונים מגיל שנתיים. אם מישהי תתנגד, הילדים שלה יורחקו מהקהילה".
מאיה חזרה בתשובה לפני שמונה שנים. לפני כן סיימה תואר ראשון בקרימינולוגיה ופילוסופיה יהודית באוניברסיטת בר-אילן. היום היא נשואה לחסיד ברסלב ואם לארבעה ילדים. דלת ביתה מכוסה במדבקות עם כתבי רבי נחמן, ובבית פנימה תמונות יצירת יד עם פסוקים מתורתו, שירת העשבים וצרור בלונים צבעוני שתלוי במרכז הסלון.
את הרבנית ברוריה הכירה לפני חמש שנים. "זה היה בשלבים", היא מספרת. "התחלתי ללכת לשיעורים שלה שעסקו בצניעות ושמירת הלשון. קראתי את הספר 'עולמות של טוהר' של הרב אורי סופר, ולמדתי ממנו על נשים שכיסו את גופן ואת פניהן מפני הצניעות. זה עשה עלי רושם.
"בהתחלה לבשתי רק שלוש חצאיות וגלימה. אחר כך קראתי שהרבנית קנייבסקי, דמות מאוד ידועה בציבור החרדי, היתה מכסה את שורש כף היד בחתיכת בד, כי זה אזור מאוד נשי. ואני הסתכלתי על המקום שבו מתחילות האצבעות של היד שלי, וראיתי שזה באמת נשי מאוד. חבל שגברים יסתכלו עליו וייכשלו. לכן גזרתי את הצד הסגור של הגרביים ואני לובשת אותן על היד, שיכסו את השורש, עד האצבעות. פעם הייתי הולכת עם הגרביים רק בחוץ. בבית זה הפריע לי. לאט לאט הכנסתי אותם הביתה, והיום אני הולכת לישון עם הגרביים וגם עם צווארון גבוה. כשמקבלים אור, מקבלים קדושה".
לא קצת מוגזם?
"ככל שאישה מכסה את החיצוניות שלה, יש יותר מקום לפנימיות שלה. אני באה מהעולם החילוני, ויודעת שהנשים עסוקות בלמשוך גברים עם היופי והחיצוניות. אם אישה היתה יודעת מה עובר לגבר בראש כשהוא רואה אותה ברחוב ושומע את הקול שלה ומתחכך בה, היתה יורדת למחתרת מרוב בושה. כשאני יוצאת החוצה עטופה לגמרי, אני מרגישה בת מלך. למרות שאני לא מכסה את הפנים - אני עדיין מרגישה שזה אור גדול מדי. אבל אני לובשת כמה שכבות של שאלים וגם מוכרת אותם לנשים. אני תופרת אותם מבדים עדינים. בצבעים בהירים, יפים, לא מאיימים, כי לבעלי חשוב שאלך בצניעות, אבל שאהיה נאה.
"לפני שנתיים בערך התחלתי ללבוש מטפחות על הראש ולקשור מקדימה. זה היה קצת קשה. הרגשתי כמו סבתא תימנייה. הרבנית לימדה אותנו שהקשירה היחידה שמכסה את כל השיער היא מקדימה. אם קושרים מטפחת מאחור, תמיד יהיו שערות שיציצו החוצה, גם אם הן מגולחות, השורש של השיער יציץ. המטפחת הקשורה מקדימה גם מסתירה את העורף. כי עורף של אישה הוא אזור מאוד נשי.
"אני רואה הרבה נשים חרדיות שמסתובבות בבית בחלוק ואפילו יוצאות איתו החוצה, השם ירחם. אצל חרדיות שמסתובבות בחלוק, הכל הפוך. הבעל שלהן רואה אותן בחלוק, אבל כשהן יוצאות החוצה, לרופא השיניים, הן מתלבשות הכי יפה. גם בבית החלוק צמוד ונצמד, שקוף לפעמים. אישה צריכה לקום בבוקר לעבודת השם, לנהל בית של שמחה, לעטוף את עצמה בבגדים רחבים, לא שקופים, ולא לחטוא בחלוק. בספר 'עולמות של טוהר' יש תמונות של נשים צדקניות שלבשו שאל ואוהלים. ואף אחת לא החטיאה את הציבור בפאה נוכרית".
למה צריך כל כך הרבה חצאיות?
"כדי שהבגד לא ייצמד ברוח ולא יראה את צורת הגוף והרגליים".
אז למה בבית?
"כי גבר זר יכול לדפוק או להיכנס. וגם כדי להרגיל את בני הבית לצניעות".
עם כל כך הרבה עטיפות על הראש והגוף, למה צריך גם שאל?
"כי השאל מטשטש את צורת הכתפיים. וזה נעים לי. כמו טלית. יש שאל של בית, שהוא פחות אטום ויותר אוורירי. ויש שאל של חוץ, עבה וצנוע יותר".
מה אומר בעלך?
"הוא שמח. הוא מרגיש שיש לו זכות גדולה בשמים. אצלנו האישה מרגילה את בעלה לאט. בתחילה שאל קצר, ואחר כך גלימה ארוכה. הרבנית ברוריה אומרת שאם אישה מתלבשת בצניעות ובעלה כועס עליה, היא צריכה לדעת שזו אשמתה. היא צריכה להתפלל להשם שירחיק את כל ההתנגדויות. לא תמיד הבעלים צדיקים. לפעמים אכפת להם מהחברה. מה יגידו אנשים בבית הכנסת. מה יגידו אנשים ברחוב. השם יעזור שאכפת להם יותר מה החברה תגיד, ושהאישה תהיה יפה ולא צנועה".
מה אומרים הילדים?
"הילדים שלי נולדו לתוך הסיטואציה. אם אני שוכחת את השאל, הבן הקטן שלי מביא לי אותו, ברוך השם. כשאני יוצאת עם הילד לטייל, אם עובר מולי גבר, אני מורידה את הראש. אם יש גברים במכולת, לא אכנס. אם באים אלי לקנות, אני שומרת עיניים. לא מסתכלת על הגבר. מסתכלת על הרצפה. אתמול עברתי ליד גבר חרדי שראה אותי והוריד את הראש. אמרתי לילד, בנות ישראל הן בנות מלך, לא ראוי שיסתכלו עליהן. הן לא עגבנייה רקובה שכל מי שעובר ברחוב צריך לראות מה יש לה ומה אין לה".
איזה תגובות את מקבלת?
"חלק מהתגובות אוהדות. נשים אומרות לי, איזה קידוש השם, איזו אצילות. איפה קנית את הבדים היפים האלה? הלוואי שגם אני אזכה. אבל יש גם תגובות אחרות. מישהי אמרה לי, ככה הגויות הולכות. ופעם שוטר עצר אותי ורצה תעודת זהות. הראיתי לו את הילד. אמרתי, יש לו פאות וציצית. ויש לי חברה שרצתה להוציא דרכון כדי לנסוע לאומן, והפקידה ביקשה ממנה שתוריד את כל העטיפות ואת הרעלה כדי שתצטלם".
איך אפשר להצטלם עם רעלה?
"ביקשו ממנה להסיר את כל העטיפות, והיא סירבה, כי הצלם היה גבר. מסכנה, באה במונית במיוחד לירושלים, והפקידה דיברה אליה לא יפה. אמרה לה, את משוגעת. למה את הולכת ככה".
יש עוד מנהגים מיוחדים?
"אני עורכת התבודדות יומית. כשהילדים שלי הולכים לישון, אני מדברת עם השם. לא שווה לי כל היום אם לא דיברתי עם השם. הגעתי לאבא. למקום הכי שמח, הכי מוכר. ופעם בשבוע אני הולכת לשיעור של הרבנית ברוריה. לקבל ממנה מנה של יראת שמים".
איך התרשמת ממנה?
"לרבנית ברוריה יש הרבה ביטחון והמון ידע. היא לא חוזרת בתשובה. היא שייכת לזרם הליטאי האשכנזי. היא אישה מאוד חמה וטובת לב. פעם הבן שלי שבר אצלה תבנית ביצים, והיא בשום אופן לא הסכימה שאביא לה אחרת. היא מאוד מכבדת. מאוד אוהבת ילדים. לא כל כך אכפת לה מה קורה מסביב, נופל לא נופל. לוקחים לא לוקחים. מלוכלך לא מלוכלך. היא פרושה מענייני העולם הזה".
איך היא מצליחה להסתובב עם הרעלה האטומה?
"היא לא יוצאת הרבה מהבית, וכשהיא כבר יוצאת, בגלל שהיא נראית כמו אוהל, מסיעים אותה. היא רואה למטה. עושה קצת רווח מהבד על הפנים. כולנו מעריצות אותה. כולנו חברות טובות. הרבה מאיתנו קשורות לרבי נחמן מברסלב ומחפשות את האמת. ולכן, כשהרבנית מגיעה לכנס של תשובה, קוראים לנו שנבוא כמה יחד. כי כשרואים הרבה נשים בגלימה ורעלה, זה מחזק".
הבית חשוף וריק. מעט רהיטים הכרחיים וצעצועי ילדים. שולחן ארוך ומפה פרושה. תפוחים אחדים. בקבוק של מיץ טבעי.
לחיות בפשטות, זו גם הוראה של הרבנית ברוריה?
"הדברים שלי למעלה".
איפה , בקומה השנייה?
"למעלה, בעולם הבא".
"כל חריגה מנורמה, יש בה חשש", אומר דודי זילברשלג, מו"ל העיתון החרדי "בקהילה" ויושב ראש ארגון החסד "מאיר פנים". "אחרי שבננו מאירק'ה נפטר, אשתי רצתה להוריד את הפאה הנוכרית ולעבור למטפחת. אבל הרבי שלנו אמר שבגלל שכל הנשים בקהילה הולכות עם פאה, אם מישהי תעבור למטפחת, יסתכלו עליה יותר כי תהיה חריגה. לימים, הרבה נשים עברו למטפחת בגלל שגילו שחלק מהפאות הנוכריות עשויות שיער של עובדות אלילים מהודו, ואז גם אשתי הצטרפה. כלומר, תוספת צניעות, יש בה לפעמים מגרעת.
"אני יכול לומר, שבעולם האסוציאציות של גברים, לפעמים מראה מתחסד וצנוע לא מונע הרהורים רעים של גבר על אישה. לפעמים אפילו ההפך. אבל מכאן ועד לבוז למישהו שבחר לעשות את המהלך הזה ממקום טהור, הדרך רחוקה מאוד".
אף שנשות הרעלה מאוגדות סביב הרבנית ברוריה קרן, הן אינן רואות בעצמן סוג של כת. העובדה שמספר עטיפותיהן שונה מבדלת אותן, לטעמן, מחסידות שמשליטה הנהגות קבועות על כל הקהל. אישה לעצמה ולצניעותה.
"להגיד על הרבנית שהיא סוג של גורו, חס וחלילה, זה ממש עבירה", מתקוממת אן, גיורת שהתקרבה אל הרבנית קרן והפכה לתלמידתה הקרובה. "יש את הרבנית שהיתה פורצת דרך, ורובנו מקבלות על עצמנו מנהגים וממשיכות לבד. אנחנו נפגשות אמנם אצלה, אבל לא מתוך מנהיגות, אלא מתוך חברות. כל אדם הולך להתייעץ עם חכם ממנו".
למה היא שותקת רוב הזמן?
"הרבנית ראתה שרק דברים גרועים יכולים לבוא מהדיבור. חנפנות, ליצנות, רכילות ולשון הרע. אז היא גזרה על עצמה שתיקה. ככה גם קל לה יותר להתגבר על הכעס. והיא לימדה אותנו לא לדבר עם גברים, לא להעביר להם חפצים מיד ליד, לא לשבת לידם באוטובוס ולא לנסוע במונית שהנהג שלה גבר. לא להיות יותר מדי צבעונית. פעם אמרתי לרבנית, צבע כחול או שחור מרחיק נשים במקום לקרב אותן לצניעות. אז הרבנית אמרה, אני רוצה להתקרב לקדוש ברוך הוא, לא לנשים".
מה השלב הבא?
"שהגברים ידרשו את הגלימות והרעלה מהנשים שלהן. שזה יבוא מהם, לא מאיתנו. שבעוד כמה שנים כל הגברים בציבור החרדי יגלו את המתיקות שבשכבות הבגדים ואת הצניעות שמאחורי הרעלה. היו הרבה סיפורים לאחרונה על פריצות של נשים, על מעשי ניאוף, השם ירחם. נשים לבשו בגדים צמודים ולגברים יצאו העיניים. הרבנית ברוריה מאמינה שבקרוב מאוד הגבר יבוא אל האישה וידרוש ממנה לא לצאת מהבית בלי לכסות את הגוף ולהסתיר את הפנים.
"כבר עכשיו רואים את ההתחלה. אני עצמי הייתי צריכה להתפלל הרבה שבעלי יסכים שאלבש שלוש גלימות. אחר כך הוא לא היה מוכן שאכסה את פני ברעלה. היה לנו ריב גדול, כמעט הגענו לגט. אבל אני הלכתי אל הרבנית ברוריה והתחזקתי אצלה. התפללתי הרבה עד שבעלי קיבל את הגלימה ואת הרעלה. אפילו את השאל. יום אחד היתה לי חולשה. היצר הרע אמר לי, תפסיקי לעשות מעצמך צחוק. אפשר להיות צנועה גם עם מטפחת וחולצה וחצאית. אז החלטתי לצאת מזה. לבשתי וסט וחצאית יפה. שמתי קצת איפור על הפנים. ועגילים קטנים, עדינים. יצאתי מחדר השינה ועמדתי לפני בעלי. שאלתי אותו, איך אני נראית? והוא אמר לי,'חוסר צניעות! חוסר צניעות!', ולא זז משם עד שחזרתי לחדר השינה ללבוש את הגלימה ולהסתיר את הפנים".
נא להמתין לטעינת התגובות
