שינוי כיוון 12
עפר שלח סבור שביום בו יתפרסם דוח וינוגרד עלולה ישראל להיות בעיצומו של מבצע נרחב בעזה . אם זה יקרה, יהיו שורשיו של המהלך דומים לאלה של 60 שעות הלחימה האחרונות בלבנון: מדיניות הנגזרת ממזלם של האירועים ולא מניתוח אינטרסים
הוא עושה הכל כדי לשכנע את חברי הוועדה שלא בלב קל החליט על המבצע הזה. חברי הוועדה, על פי הנוסח המצונזר, לא אמרו הרבה. פרופ' רות גביזון ענתה תשובה אירונית לאחת מאמירותיו הנמלצות יותר של אולמרט. מנחם עינן אמר: "לא שוכנעתי למה לא אותו דבר שבוע, שבועיים קודם" ( "כי הצבא לא ביקש" ענה אולמרט, צמוד לקו ההגנה שלפיו תפקידו כראש הממשלה היה בעיקר לתת לצבא לעבוד). כמעט אין יותר מזה.
אם שאלו חברי הוועדה על הישגיו המדיניים של המהלך-מה באמת השתנה בעקבותיו בהחלטת האו"ם 1701 (שחבר הוועדה פרופ' יחזקאל דרור מסכים עם אולמרט שהיא הישג גדול), מה אפשר היה לעשות ב-60 השעות שקצב אולמרט לרמטכ"ל דן חלוץ, מה היתה ההשפעה של הוויכוח בדעת הקהל בתקשורת אם לסיים את המלחמה או להיכנס למבצע גדול-אם משהו מכל זה קרה, אנחנו לא זכינו לראות.
ועדת וינוגרד לא רצתה שהעדויות בפניה יפורסמו בציבור. היא צנזרה מהנוסח הפומבי לא רק דברים שנגעו לביטחון המדינה. לכן איש לא יוכל לשפוט קודם ל-30 בינואר את הבסיס שעליו ייצקו חבריה את הדוח. לרוב האזרחים זה גם נראה לא חשוב: העובדות על מלחמת לבנון השנייה ידועות, המסקנות המערכתיות של הוועדה לא מעניינות את הציבור ולא ייושמו על ידי הממשלה. הדבר היחיד שמעניין הוא אם הוועדה תספק מספיק חומר נפץ לאלה הדורשים שאולמרט ילך הביתה.
אבל גם בתפיסה הצרה הזו יש משמעות עצומה לקטעים שנמחקו. הנה לכם תסריט ודאי: בהנחה שוועדת וינוגרד תתקוף את אולמרט בחריפות בדוח המסכם שלה, דבר שנראה סגור ומוגמר לאור מה שאמרה עליו בדוח החלקי, תתחיל המלחמה על הקטעים המצונזרים. היא תהיה גרסת הנגטיב של 17 הדקות המפורסמות שהיו חסרות בסלילי ההקלטה שמסר ריצ'רד ניקסון בעל כורחו לחוקר המיוחד בפרשת ווטרגייט. הפעם ראש הממשלה הוא שידרוש לפרסם הכל, והחוקרים הם שיתנגדו.
אולמרט יצא מרוצה מאוד מעדותו בפני הוועדה. היה לו רושם שהם הקשיבו לו, שהם שותפים להערכתו את הישגי המלחמה ואת תרומתו שלו לעיצובה של החלטה 1701, בין השאר על ידי אישור "שינוי כיוון 11". אוזניו שמעו, כך אמר למקורבים, דברי שבח של יותר מחבר ועדה אחד למבצע עצמו ולהחלטה שלו לצאת אליו, והסתייגויות רק ברמה של השאלה של עינן, למה לא שבוע קודם. אבל ראה זה פלא: הדברים אינם מופיעים בעדות שפורסמה, ובוודאי אינם משתקפים במה שאמרו עליו חברי הוועדה חודשיים אחר כך בדוח החלקי.
אחרי שפורסם דוח וינוגרד הראשון היו בקרבתו של אולמרט לא מעט שהציעו לו לתקוף את הוועדה חזיתית ועובדתית. הם טענו שאישים - שרת החוץ ציפי לבני היא דוגמה בולטת - אמרו בוועדה דברים שאינם נכונים, ומצאו קטעים נוספים שבהם לא עלתה האווירה בעדותו של אולמרט עם הדברים שנכתבו.
אולמרט בחר אחרת.
אבל ב-31 בינואר כל ההנחות הקודמות בטלות. זהו קרב חייו של ראש הממשלה, והוא יירה בכל הכלים. הוא יתבע את פרסום הקטעים החסרים. הוא יעמוד על קוצו של כל יו"ד בעדויות שמסרו הוא ואחרים. הוא יתקוף את קביעות הוועדה, את היסודיות של עבודתה, את הפערים (הקיימים גם בדוח החלקי) בין הבסיס העובדתי שעליו היא מסתמכת לבין המסקנות שתכתוב. יכול להיות שחברי ועדת וינוגרד עוד יצטערו על מה שאמרו, אם לא על מה שיכתבו.
מהצד האחר תעמוד תנועת מחאה. נכון לסוף השבוע הזה היא מקרטעת, מפוצלת, מתקשה לגבש את הגרעינים הקשים המרכיבים אותה - משפחות שכולות, מילואימניקים, אייקוני מחאה מפעם - לראש חץ אחד. זה לא אומר בהכרח שמה שמצפה לאולמרט אחרי וינוגרד יהיה קל או בלתי משמעותי. המוחים מדברים אלה עם אלה.
תומר בוהדנה, המ"פ שהניף שתי אצבעות מן האלונקה, נועד השבוע עם ליאורה חסון ממושב נעמה, אמו של גיא ז"ל. גרעין המשפחות השכולות מתארגן לפעולות: היום אמורה להיות הפגנת מחאה של "נשים באדום", בשבוע הבא יהיו כמה פגישות לטכס עצה. הם מקבלים מהציבור המון מכתבים שעולה מהם זעם אדיר יחד עם תחושת חידלון ביחס ליכולת להביא אותו לביטוי פוליטי אפקטיבי.
"היו פה לכולנו", כתבה אם אחת לחיים צמח, שבנו עוז ז"ל נפל ב"שינוי כיוון 11", " כי לצערנו, במקום של לב אטום ואוזניים ערלות, אולי את קולכם ישמעו, אולי לכם יקשיבו". זה בדיוק מה שמתסכל את מי שמבקש שהמחאה תצליח: התקשורת (לפחות חלקה, כי הקמפיין של אולמרט בקרב עיתונאים בהחלט גייס כמה תומכים) תעזור, הסימפטיה תהיה מקסימלית, אבל רוב האנשים פשוט חושבים שהם לא מסוגלים לשנות.
רבים מהמוחים נושאים פניהם אל דויד גרוסמן. הסופר הדגול, שנדם אחרי נאומו בכיכר רבין, עוד לא החליט אם ישמיע קול לאחר הוועדה. גם אורי גרוסמן ז"ל נהרג ב"שינוי כיוון 11", גם לאביו אין ספק מה הניע את אולמרט לצאת למהלך האחרון ומה ראש הממשלה צריך לעשות עכשיו. אולי הוא יוציא את האנשים לרחובות, אולי גם זה לא.
השבוע יגישו ההורים השכולים את "דוח המלחמה" שלהם. לא יהיו בו גילויים חדשים, אבל העובדות הרי לא משנות. מה שיהיה בו הוא תביעה חד-משמעית מאולמרט ללכת הביתה, "לקחת אחריות" בז'רגון הישראלי העקום (שהרי פרץ, חלוץ, אדם והירש לא לקחו אחריות אף על פי שהלכו הביתה). אבל הפגישה שלהם השבוע עם שר הביטחון יכלה ללמד אותם מה מצפה להם: אמפתיה, מילים כמו חול, ושום דבר קונקרטי.
"אני יודע הרבה מאוד על המלחמה, אבל לא הכל", אמר אהוד ברק להורים השכולים. כאילו יש עוד מה לדעת, כאילו יש איזה פרט נסתר שיהפוך את התמונה. "יכול להיות שהוועדה יודעת יותר. ראוי שאקרא את הדוח ואחר כך אביע את עמדתי", אמר , וקינח בקלישאה המשמשת אותו כבר עשור: "מנהיגות צריכה להיות עם מצפן ולא עם שבשבת".
מה עוד יש לברק ללמוד? הפרוטוקולים של הישיבות כבר פורסמו, העדים העיקריים אמרו את שלהם, תחקירי הצבא מונחים לפניו. הוא לא יידע יותר משידע ביום פרסומו של הדוח הראשון, אם לא לפני כן. כל מה שעשתה ועדת וינוגרד הוא למשוך את הזמן כמעט שנה וחצי-בדיוק מה שאולמרט חיכה לו-ולהותיר לברק ודומיו פתח מילוט.
רוב המחאה תופנה אל ברק, לא כי הוא אשם אלא כי פרישתו מהממשלה היא הצעד שהמוחים מחכים לו. חלק גדול מהשמאל הפוליטי דווקא מצפה ממנו לאתרג את אולמרט: זו היתה האווירה אצל רבים מהמשתתפים בכנס "הסכם תוך שנה", שערך השבוע מטה יוזמת ז'נבה. ההיסטוריה באמת אירונית: האיש ש"חשף את הרצון הפלשתיני" מתבקש עכשיו על ידי אחרוני המאמינים בהסכם להגן על ראש ממשלה שכשל במלחמה, והכל בשמו של מאמץ מדיני שגם להם יש ספק אם אולמרט מתכוון לו ברצינות. לא פלא שהמוחים מבולבלים, לא פלא שהייאוש משתלט.
ההיסטוריה של "שינוי כיוון 11" אינה מתחילה ביום שישי בבוקר, אז - טוענים אנשי אולמרט - התברר שההחלטה באו"ם סוטה מהמתווה שהובטח לישראל על ידי האמריקנים בלילה הקודם, אלא בישיבת הקבינט של 9 באוגוסט, אחד האירועים השחורים בתולדות השלטון בישראל. הסיפור כבר סופר; מה שעולה ממנו הוא תמונה של ממשלה וראש ממשלה המתפרקים לגמרי מאחריותם, צבא המחליט מה יעלה על שולחן הקבינט, רוב מוחלט של שרים המצביעים בניגוד לעמדתם. הישיבה הזו לבדה מספיקה כדי לתבוע מאולמרט, ולא רק ממנו, אחריות החייבת להתבטא במעשה.
ב-31 בינואר עלולה ישראל להיות באמצעו של מבצע רחב, עוד יותר ממה שהיא עושה עכשיו, ברצועת עזה. אם כך יהיה, יהיו שורשיו של המעשה - שברק התייחס אליו במילים שהן תמצית אי המדיניות הישראלית: "אני מקווה שלא נגיע למצב של אין ברירה וניאלץ לעשות את מה שכרגע איננו רוצים לעשות" - דומים מאוד לאלה של 9ו-11 באוגוסט 2006: מדיניות הנגזרת ממזלם של האירועים ולא מניתוח אינטרסים, ראייה חד-צדדית של השלכותיהן של הפעולות הצבאיות, דיון שטחי בממשלה המרימה ידה, לכאן או לכאן, לפי מה שמכתיבה לה מערכת הביטחון.
אין ועדה שתטען שישראל נכנסה לעזה ללא דיון מוקדם. אבל כל הדיונים האלה נראים אותו דבר ודומים במהותם לזה של 9 באוגוסט: הצבא מסביר, הצבא מציע, הפוליטיקאים מנידים בראשיהם. הצבא, נכון לעכשיו, לא שש להיכנס לעזה. הידיעה במעריב השבוע על תוצאותיו של התרגיל של גבעתי אינה מרמזת בהכרח על מה שיקרה בשטח: מפקד אוגדת עזה תת-אלוף משה (צ'יקו) תמיר הוביל את חטיבת גולני לערי הגדה במבצע "חומת מגן" במספר נפגעים קטן בהרבה מהתחזיות. היא בעיקר משקפת את חוסר התוחלת שרואה הפיקוד הבכיר בכיבוש הרצועה.
אבל המזל הולך ואוזל. פעולות צה"ל, שמטרתן העיקרית היא ליצור "רצועת ביטחון" שתמנע חדירה ולהקטין את כמות הירי ויעילותו, עושות מה שעושות הפעולות האלה בדרך כלל: מות בנו של מחמוד א-זהאר התיר את הרסן של חמאס, ומערב הנגב ספג 40 רקטות ביום אחד. בלבנון, כמו בעזה, הרי אין קשר בין המעשים שלנו לשלהם, ואין לנו מדיניות אלא בתגובה. אהוד אולמרט, שהטיעון העיקרי שלו מול וינוגרד יהיה שהוא, בניגוד לקודמיו, כבר הפיק לקחים ותיקן תיקונים, אינו שונה מהם בדרך הסטיכית שבה הוא מנהל את ישראל. וגם אם ילך הביתה, ספק אם משהו ישתנה.
נא להמתין לטעינת התגובות
