הטוקבקיסט כבר לא שולטתתת
ברור שהטוקבקים הם זירת התגוששות פרועה, המקדשת פגיעה בלשון הרע. ברור גם שהחוק החדש שיזם חבר הכנסת ישראל חסון (ועבר בקריאה ראשונה), ושנועד לפתור את הבעיה, אינו ישים ואינו הגיוני. אז מה כן? שלי יחימוביץ' בעד המצב הקיים. "דמוקרטיה אמיתית", כלשונה . אישיות בכירה בעולם האינטרנט הישראלי ממליצה על נוהל של "הודעה והסרה". ורוגל אלפר מציע לחייב את הטוקבקיסטים להזדהות
זכות היסוד הישראלית לכבוד אינה עומדת למושאי הטוקבקים. לאדם שמותקף בטוקבק אין שום הגנה מפני הפגיעה המוטחת בו על ידי אנשים שמסתתרים מאחורי מסך אנונימיות וממאנים, כנורמה של התדיינות ציבורית ופומבית, לקחת אחריות על דבריהם הקשים. לעתים קרובות אין אמת בפרסום. אין שום תוקף לדברים. ובכל זאת הם מתפרסמים. במובן הזה, טוקבק דיבתי הוא כל מה שתקשורת לא אמורה להיות: אינטרסנטי, לא ענייני, לא מנומק, חסר שחר, ניצול לרעה של במה פומבית, ללא שמץ אחריות ציבורית.
כל הכללים המקצועיים והאתיים שחלים על עיתונאים לא חלים על טוקבקיסטים. לא זו בלבד שהם לא חייבים להיחשף. הם פשוט לא חייבים שום דבר. החובות המקצועיות והאתיות חלות על העורכים שמנהלים את תעבורת הטוקבקים באתרים. ואמנם, אתרי האינטרנט הגדולים בישראל מפעילים מנגנון שמסנן טוקבקים. ובכל זאת, נותרת בעינה העובדה הבלתי מעורערת שטוקבקיסטים הם יצרני תוכן משמעותיים בתקשורת הישראלית.
מדובר בתוכן חשוב. תוכן שמשקף ומעצב הלוך רוח ציבורי. והתוכן הזה מיוצר ומתפרסם מחוץ לגבולות חופש הביטוי של תקשורת מקצוענית וממוסדת. לא חלים עליו הסייגים שחלים על תוכן של יצרני תוכן שעיתונות היא משלח ידם ומקור פרנסתם. לטוקבקיסטים מותר לבצע לינץ' ציבורי, לדרדר את הדיון הציבורי לרמה של התפרצות זעם של המון נבער. והשאלה היא למה. והאם צריך לתקן את המצב. ואם כן, איך.
כלומר, השאלה היא מה זה בכלל אינטרנט. "מיד ינסו מההפקה להשיג את האחראי על האינטרנט", הכריז ב-1996 שדרן גלי צה"ל רזי ברקאי, בדיון על סכנות הגלישה באינטרנט. האמירה האומללה הזאת נחשבת עד היום להתגלמות חוסר ההבנה של התקשורת הישנה את רוחו של המדיום החדש.
שהרי אינטרנט הוא חופש, בלי גבולות, ושמישהו ינסה לעצור אותו, לחנך אותו, לאלף אותו או למשמע אותו. הוא לא כפוף לאיש. כך זה פשוט עובד. וכך רוצה חברת הכנסת שלי יחימוביץ' שזה ימשיך לעבוד. כלומר, היא בטוחה שכך זה ימשיך לעבוד, כי את האינטרנט, מעצם טבעו, אי אפשר להסדיר באמצעות רגולציה. ליתר ביטחון, היא הייתה, נוסף לח"כ גדעון סער, המתנגדת היחידה במליאת הכנסת לחוק הטוקבקים החדש של חבר הכנסת ישראל חסון, שעבר ברוב מוחץ בקריאה טרומית.
לפי חוק הטוקבקים של חסון - כותבי טוקבקים, עורכי אתרים ומפעילי אתרים שיש בהם יותר מ-50 אלף כניסות בממוצע ליום יישאו באחריות אזרחית ופלילית לתוכנם של טוקבקים. רבים ממתנגדי החוקנתלו בתירוץ שקשה להגדיר במדויק את מספר הכניסות לאתר. זהו מעקש טכני, בר פתרון, שמסיט את הדיון מהעיקר.
אם החוק של חסון יאושר ואם אפשר יהיה לאוכפו, הוא עשוי לחולל מהפכה בתחום הטוקבקים. בתביעות דיבה ימסרו מפעילי אתרים את כתובות ספקי האינטרנט של הטוקבקיסטים הפוגעניים. האנונימיות לא תהיה מה שהייתה פעם. גם החופש לא. הטוקבק כתגובת בטן ספונטנית יחטוף מכה קשה, אולי אנושה.
"אני יודעת מה זה טוקבק שקרי, פסיכי ולא נעים", אומרת יחימוביץ', "ואני מוכנה לספוג את האי נעימות. החוק החדש הוא איוולת ופגיעה בדמוקרטיה".
למה איוולת?
"כי למחוקק לא יכולה להיות דריסת רגל כאן, זה חוסר הבנה במדיה".
נניח שאת צודקת. למה הרצון להגן על אנשים מפני לשון הרע ודיבה הוא פגיעה בדמוקרטיה?
"כי התקשורת נשלטת יותר ויותר על ידי בעלי הון והיא פחות ופחות דמוקרטית. האינטרנט הוא הדמוקרטיה האמיתית. הוא מעניק מקום וביטוי גם לעמדות שחורגות מהמיינסטרים. אם נקים משטרת אינטרנט שתתפקד כצנזור נאבד את יעילות החופש שהאינטרנט מאפשר. אי אפשר להחיל את הנורמות של תקשורת ישנה על האינטרנט".
כלומר, הטוקבק הוא מבצרו של החלש בחברה?
"בדיוק. ממילא הגשת תביעת דיבה עולה המון כסף. לא החלש תובע על לשון הרע. זה העשיר שתובע. לעתים קרובות זה כלי בידו לצמצם את חופש הביטוי. יתרה מזאת, אנו חיים בעידן שבו 'האח הגדול' איננו המשטר אלא המעסיק הגדול. אנו חיים בעידן של חוסר ביטחון תעסוקתי, של משטר פחד במקומות עבודה
תפיסתה של יחימוביץ' את הטוקבקיסט הממוצע כלוחם חופש דפוק ומדוכא, נתין של משטר כלכלי עריץ, היא קצת רומנטית כמובן, פופוליסטית לא פחות מדמוקרטית, אבל היא מביאה כדוגמה סיפור שחשפה בזמנו בגילוי דעת ב"אולפן שישי" בערוץ 2, על עובד בחברת דפי זהב שכתב אימייל ציני למנהל, שבו הלין על מתנת חג מעליבה ופוטר. יחימוביץ' הגיעה לסיפור באמצעות טוקבק אנונימי שאותו בדקה. בעקבות הופעתה בטלוויזיה הודח מנכ"ל דפי זהב.
מעבר לרטוריקה הסוציאליסטית משהו, יחימוביץ' רואה בטוקבק מקור מידע חיוני לתפקודו של משטר דמוקרטי: זמין, רב תפוצה, אנונימי. יקום של גרונות עמוקים שעלולים להשתתק בעקבות חוק הטוקבקים החדש, אף שמקורות אנונימיים שבפיהם מידע חיוני ומרעיש התקיימו גם לפני הקמת האינטרנט. תמיד אפשר לשלוח מכתב, לשגר פקס, להרים טלפון או להיפגש בחניון חשוך באישון לילה.
בכל זאת, יש משהו בדבריה. הטוקבקיסט חש מוגן לגמרי. החופש שלו הוא בעל ערך. במילים פשוטות, הוא חסר תקדים. הטוקבקיסט בתור דיסידנט חשוב במיוחד ליחימוביץ' בעת הזאת כי היא סבורה שחוק הטוקבקים החדש הוא תסמין קלאסי של היחלשות המשטר בארץ.
"אנחנו עדים להצפה בחקיקה שתכליתה איסורים, וזה היה לי לזרא. הנורמות מתמוטטות. המשטר נחלש. והמצב מוליד מבול של הצעות חוק לכאורה טובות. איסור על עישון. איסור על טוקבקים. המחוקק מנסה בכל כוחו להגביל את האזרח. כל הצעה בנפרד היא אולי בעלת ערך, אבל התופעה היא מסוכנת".
אבל האם הטוקבק הוא אכן הדמוקרטיה הטהורה, מבצרו של החלש, זירה תקשורתית פלורליסטית שמשוחררת מכבלי האינטרסים של בעלי ההון השולטים בתקשורת הממוסדת? זה אולי תקף במקרה של אתרים קטנים, אך החוק של ישראל חסון מתייחס לאתרים גדולים. למשל, YNET. האתר השייך לנוני מוזס לא בדיוק מגשים את חזון התקשורת האנטי תאגידית של יחימוביץ'. גם אתר וואלה ו-MSN לא .
אם יחימוביץ' סבורה שהמחט מצדיקה את ערימת השחת, הרי שאישיות בכירה מאוד בעולם האינטרנט הישראלי, שהמעדיפה לעת עתה לא לעצבן עוד יותר את ישראל חסון, מסיבות שיפורטו להלן, סבורה שערימת השחת של הטוקבקים היא המסר, ולא משום שמסתתרים בה מחטים.
"בפעם הראשונה בתולדות התקשורת יש קול לאדם הקטן", היא אומרת, "ואת הקול הזה חסון רוצה לשלול. הוא וחברי הכנסת שהצביעו בעד הצעת החוק שלו רוצים לפגוע בזכות הביטוי של הציבור, כי כל אחד מהם נפגע פעם מאיזה טוקבק. הם מעוניינים רק בזכות הביטוי של עצמם".
בכל זאת, יש עוד זכויות שצריך לקחת בחשבון. טוקבקים רוויים בלשון הרע.
"אין ספק שטוקבקים תורמים לאלימות השיח המילולי בישראל. אבל חייבים להבחין בין תוכן גולשים לתוכן מערכתי. תוכן גולשים מחייב קני מידה אחרים לגמרי. מה זה טוקבק? זה כמו שיחה ברחוב, כמו שיחה בסאונה. פלוני פוגש את אלמוני בקרן רחוב ואומר לו שמשה זוכמיר הוא דפקט. זה לשון הרע?".
שיחה ברחוב לא מתפרסמת, טוקבק מתפרסם.
"שוב, צריך להבחין בין פרסום תוכן מערכתי באינטרנט לתוכן גולשים. העולם הווירטואלי חופף לגמרי לעולם הפיזי. קרן הרחוב נבלעה באינטרנט ומתקיימת שם באמצעים אחרים. אי אפשר להתמודד עם האשד של כל הבלוגים והרשתות החברתיות. זה כמו לנסות לצנזר את העולם. מה יקרה אם יצונזרו טוקבקים באתרים גדולים? יקומו אתרי טוקבקים. פייסבוק, יוטיוב, מייספייס - אי אפשר לבלום את אתרי התוכן. טוקבק זה כבר כלום. זו גרסה פרימיטיבית מאוד של כל תופעת התוכן גולשים, הווב 2.".
למה להתעקש שעורך אתר אינטרנט לא נושא באותה אחריות של עורך עיתון?
"אי אפשר לעשות את ההשוואה הזאת. עורך עיתון צריך לבלום זרזיף של תגובות קוראים. עורך באינטרנט לא יכול לבלום אשד של תוכן גולשים. למרבה האירוניה, חוץ מההצעה של חסון הוגשה בימים האחרונים הצעת חוק מסחר אלקטרוני של משרד המשפטים, שגם היא מתייחסת לתוכני אינטרנט. ובין שתי ההצעות יש סתירה מוחלטת.
בהצעה היסודית והמעמיקה של משרד המשפטים, להבדיל מהקפריזה הפופוליסטית של חסון, נקבע שאתרי אינטרנט לא יישאו באחריות לתוכן גולשים. כי הם לא כמו עיתון. הם רק צינור להעברת מידע. הם מחויבים רק לנוהל 'הודעה והסרה': מתקבלת תלונה על טוקבק דיבתי, היא נבדקת, והטוקבק מוסר. הכנסת תצטרך ליישב את הסתירה בין שני החוקים והיא תעשה זאת על ידי הטמעת הצעתו של חסון בתוך הצעת משרד המשפטים. מהאיוולת הזאת ייוותרו בסופו של דבר רק שיירים לא משמעותיים. אל תגלה לחסון".
חסון עצמו נותר בשלו. "על עורך אתר אינטרנט חלה אותה מערכת חוקים כמו על עורך עיתון", הוא מצהיר. "אינטרנט זה לא מדיום אחר והוא לא כפוף לחוקים אחרים. נכפה על עורכים באינטרנט לקחת אחריות ולהפסיק להסתתר. חוק איסור לשון הרע, כמו שהוא, יחול עליהם".
אומרים שאתה מנסה להשתיק את קולו של האדם הקטן.
"אני רוצה לעודד את הקול הזה, אבל על בסיס כללי התנהגות ואחריות. החוק שלי יקבע רף לתרבות הדיון ורף של אחריות". " צריך לספוג את הטינופת", מסכמת אישיות האינטרנט הבכירה מאוד.
לפני מעט יותר משנה הצעתי שעורכי אתרי האינטרנט הגדולים בארץ יאמצו מעין "אמנת טוקבקים" אשר תנהיג נורמה חדשה ולפיה על טוקבק להיות באורך של מאה מילה לפחות וטוקבקיסטים יחויבו להזדהות.
האנונימיות היא מקור האלימות המילולית המאפיינת את הטוקבקיסטים. לעתים קרובות הם דווקא מוגי לב ולא אמיצים כמו שיחימוביץ' מציגה אותם. אנונימיות מעודדת אכזריות והפטור מרמה מינימלית של הנמקה מחזק את הנטייה לבוטות פוגענית ומבזה נטולת כל ערך מוסף.
בעימות רדיופוני בגלי צה"ל, בהנחיית רזי ברקאי, טען אז עורך YNET, יון פדר, כי הצעתי אליטיסטית. רוב הטוקבקיסטים, הוא הסביר, לא מסוגלים לכתוב מאה מילה. דווקא זו נראית לי טענה אליטיסטית. אני סבור שהוא טועה. נורמות הטקבוק לא ניתנו בהר סיני. תוכן גולשים אמנם שייך לגולשים, אבל האתרים הגדולים והמשמעותיים לא שייכים לגולשים והם מופעלים על ידי מערכות עיתונאיות מקצועיות. מי שמתעקש שטינופת זה דמוקרטיה, שיקים אתר ויטנף עם חבריו כמה שהוא רוצה.
ברור שהצעת החוק של חסון פופוליסטית. היא לא ישימה. היא מתכחשת לאופיו הייחודי של האינטרנט. ממילא יש לשאוף לכמה שפחות התערבות של המחוקק בתקשורת. גם קידוש הטוקבק בשם הדמוקרטיה מדיף ניחוח פופוליסטי. ויכוחים על חופש הביטוי נוטים להתנהל סביב טינופת: פורנו, למשל, ולהבדיל - טוקבק מגעיל. חבל להפוך את הטוקבקיסט האלים לאביר חופש הביטוי. לפעמים חברה צריכה לשאול עצמה איזה מין פרצוף יש לה ושמא מומלץ לבצע בו ניתוחים קוסמטיים. לא כי הרגולטור אומר, אלא כי לא נעים לחיות בה.
צריך להיות אפשרי לשדרג את רמת הטקבוק באתרים הגדולים, ולקרב אותה מעט לרמה המקובלת בפורומים כמו TheMarker Cafe, בלי להשתיק את קולו של האדם הקטן. זה שהוא קטן לא אומר שצריך למחוא לו כפיים כשהוא מדבר כמו בהמה מטומטמת. ולקרוא לו "קטן" זה לא אליטיסטי?
נא להמתין לטעינת התגובות
