בין מציאות לזיוף
על מיכלאנג'לו, בקט, קזנובה ושאלה בוערת אחת: מהיכן יכה הברק?
בכל אופן, זפזפתי עצמי לדעת עד שעגנתי בבי.בי.סי (אני הרי טיפוס של אנדרסטייטמנט בריטי), תוכנית על אמנות, והתוודעתי למעשה הבא.
במאי 2003, לאחר שנים ארוכות שבהן בחן היסטוריון האמנות גונהאס רוהד פורטרט עצמי של ואן גוך בבעלות הגלריה הלאומית של נורווגיה-פורטרט המקובל כדיוקן העצמי היחידי של הצייר המשובש לאחר שגילח לעצמו את האוזן-הכריז רוהד כי העבודה היא זיוף. זיוף טוב מאוד. והתוצאות- מספר המבקרים בגלריה שולש.
המין האנושי לא מפתיע אף פעם. מאוחר יותר השתחלתי למיטה והקשבתי מבעד לחלון לרוח מייללת כמקהלה יוונית מבוסמת. לפתע נשמע רעם. באופן מוזר, הצליל נדמה באוזני ככזה המופק מניעור יריעת מתכת מאחורי הקלעים בזמן סצנת סערה במחזה עלום. אפילו הרעמים נשמעים כבר פלסטיק.
בנושא הזה ראוי להזכיר את טענת קזנובה, המאהב האיטלקי הנודע, על הפער המאכזב שבין המציאות לחיים, בספרו האוטוביוגרפי-Histoire de ma Vie " ההיסטוריה של חיי"-הבהיר קזנובה כי כל דבר בעולם שהוא מפורסם ויפהפה על פי תיאורו בכתבי סופרים ובציורי האמנים, מאבד מקסמו בשעה שאנו הולכים ובוחנים אותו מקרוב. מצאתי את דבריו נכונים חלקית, לפחות לגבי.
אם ניקח לדוגמה את יצירות מיכלאנג'לו, הרי מצאתי עצמי מעט מאוכזב לאחר שנקעתי את הצוואר בניסיון נואש להכיל לקרבי את הפרסקו "יום הדין" בקפלה הסיסטינית בוותיקן. שנים ציפיתי בכיליון עיניים לחזות בעבודתו הפלאית שאין מי שלא הפליג בשבחה. ציור תקרה שבשבילו שכב מיכלאנג'לו על הגב יותר זמן מהבחורות ברובע החלונות האדומים.
בטור התירוצים, אני יכול לקבוע כי קיימת אפשרות שחווייתי נפגמה לא רק בגלל הצפייה הנרגשת, אלא גם בשל התור העצום, הדוחק, והזמן הקצר עד שהסדרנים דרשו מאיתנו להתקפל. מצד שני, כקונטרה לקזנובה, פסל "דוד" של מיכלאנג'לו, ב"אקדמיה" בפירנצה, הותיר אותי חסר נשימה נוכח שגיבותו.
בכל מקרה, קזנובה עצמו, סיים את חייו באופן צנוע הרבה יותר. אמן הפיתוי בילה את 12 שנותיו האחרונות כספרן בספרייה של הרוזן ודלשטין מבוהמיה. ספרן. מציאות וזיוף אינם נחלת האמנות בלבד, מתברר שגם לדתות יש דיבור בנושא. במהדורת האינטרנט של ה"ניו יורק טיימס" קראתי כתבה מאירת עיניים על האופנה החדשה בקהיר. שילוב בין רוח ספורטיבית לאדיקות מוסלמית.
כידוע, המאמין המוסלמי מחויב בחמש תפילות ביום. בתפילה עליו לכרוע עד ליצירת מגע בין אפו ומצחו לאדמה. בחשבון כולל, כמה עשרות פעמים ביום. האדוקים שבין המוסלמים מצמידים את מצחם בכזו עוצמה לקרקע עד שיבלת צומחת על מצחם. יבלת המכונה בפיהם "צימוק". מתברר כי גברים רבים בקהיר, נוהגים לשפשף, ולא את מה שאתם חושבים, אלא את היבלת. ועוד בנייר זכוכית. זאת על מנת להדגישה ולציין בכך את דבקותם בקיום המצווה.
לפנות בוקר בשעה שנהגתי נקלעתי לסופה קטנה סמוך לנתב"ג. המגבים התקשו לתפקד תחת לחץ. מצאתי שהפעמים היחידות שהמגבים פועלים ביעילות הן בזמן שהם מחזיקים קנסות חניה. אני כותב את הדברים בשעה שהמדינה ממתינה למוצא פיו של השופט וינוגרד. כך שהדברים הם לא שיא האקטואליה. אבל אני מנחש, באופן זהיר, שאני לא אפול מהכיסא אם בסופו של יום, עולם כמנהגו ינהג. ולוואי שאתבדה. ראש הממשלה יחייך בזחיחות לחברו חיים "הלשונאי" רמון, והמוחים יתקפדו בצערם.
אם תמצאו בסיפור הבא אנלוגיה למצבנו, היא באחריותכם בלבד. לאחר שתם מסע המלחמה הפרסי ביוון בכישלון צורב, שב המלך הפרסי חשיארש (אחשוורוש) בספינה פיניקית למולדתו. במהלך המסע נקלעה הספינה לסערה איומה. בשל היותה עמוסה יתר על המידה בחיילים פרסים, איימה לטבוע. חשיארש המבועת ביקש את עצתו של הקפטן, וזה האחרון הכריז כי הסיכוי היחיד להינצל הוא להוריד חלק נכבד מהעומס.
חשיארש פנה לאנשיו: "בידכם חיי. הוכיחו לי עד כמה אתם נאמנים לי". מיד זינק הימה מספר לא קטן של לוחמים. הספינה ניצלה. לאחר שעגנו בחוף מבטחים הורה חשיארש להעניק לקפטן כתר מזהב על שהציל את חייו ומיד אחר כך פסק לכרות את ראשו של אותו קפטן משום שגרם למותם של כל כך הרבה חיים פרסיים.
כמו לגודו של בקט, כולם מחכים לברק. אהוד ברק. מה יעשה שר הביטחון? האם יחזור בו מדבריו בקיבוץ שדות ים או שמא ידבק באמינותו. מחלון ביתי אני מביט מהופנט בברק ניצת בשמים. בכל הקשור לנפלאות הבריאה, אני חולק באופן מלא על סברתו של קזנובה. מכל מקום, הברקים התערבבו לי.
בשנת 1918 קצין בריטי בשם מייג'ור סמרפורד נפגע ממכת ברק בשעה שרכב על סוסו בשדות הקרב של פלנדריה. כתוצאה מהברק, שותק ממותניו מטה. סמרפורד עבר לוונקובר קנדה, וכעבור שש שנים, בשעה שיצא לדוג, היכה בו הברק שנית. הפעם הלך צדו הימני. לאחר שנתיים התאושש סמרפורד והרשה לעצמו בהמלצת רופאיו לצאת מדי פעם לטיול בפארק. אתם כמובן מתארים לעצמכם שזה היה רעיון רע מאוד, כי הברק הכה בו בשלישית. הוא עוד הספיק לחיות שנתיים והשיב את הציוד. ארבע שנים לאחר מותו, הכה הברק בבית קברות.
כמו שאתם ודאי מבינים ממהלך העניינים, משפחתו של המייג'ור נאלצה לממן מצבה חדשה. חשוב להודות על האמת, סיפורו של המייג'ור הבריטי בעייתי מבחינת אימות העובדות והנתונים. חשש כבד שמדובר באגדה אורבנית, אם כי מקורות שונים חוזרים עליו בפרטים דומים. יחד עם זאת, בזמן שפשפשתי בסיפורו, עלה במזלי להתוודע למעשה אמיתי ומצמרר בנפגע ברק סדרתי.
רוי קליבלנד סליבן, יערן בפארק הלאומי של וירג'יניה, נפגע מברק שבע פעמים. ב-42' פגע בו ברק בשעה שעמד על מגדל תצפית. בשנת 69' בזמן שנהג ברכבו. בשנת 70' הכה בו הברק כשהלך בחצר ביתו. ב-72' בתחנת היערנים.ב 73' סליבן פטרל ביער וחטף. שנה מאוחר יותר בזמן שבחן אתר מחנאות. ואחרון אחרון חביב, בשנת77', נתקל בו הברק בעת שדג להנאתו בנהר המקומי.
תאמרו, בשל עיסוקו המצריך עבודת שטח עלו סיכוייו להיפגע. אבל שבע פעמים בום? על פי הרשומות הרפואיות, סבל מר סליבן מכמה אבידות במהלך מפגשיו עם כוחו החשמלי של הטבע. ציפורניים, גבות וריסים, שיער ולבסוף גם עצבים. בעקבות התקרית הרביעית, האמין סליבן שכוח עליון רודף אחריו ומבקש להרגו. בפעם החמישית למשל, סליבן נפגע לאחר שניסה להתחבא מפני ענן שלטענתו עקב אחריו.
נאמר כך, הסטטיסטיקה לחטוף ברק שבע פעמים כרוכה בחישוב שכוחותי המתמטיים דלים עבורו. אבל אין ספק שמדובר במספר עם הרבה מאוד אפסים (ולא שזה לא מזכיר את מפלגת העבודה). בוא נגיד שאי אפשר להאשים את סליבן בפרנויה בלתי מוצדקת. בסופו של דבר, הברק לא הרג את רוי סליבן. בגיל 71 הוא תקע לעצמו כדור בראש. כנראה שהוא רצה להקדים את הנוק-אאוט של היקום. את האלגוריה תעשו לבד.
נא להמתין לטעינת התגובות
