מבט מבעד לקשית
מאיר דגן שיקם את המוסד, אבל הוא עדיין רואה את העולם בצבעי שחור-לבן. עפר שלח חושב שחיסול מורנייה, אפילו אם לא היה מלאכתו של הביצועיסט, חיזק את מעמדו בצמרת של מקבלי ההחלטות הישראלית - אולי גם בדיונים שלא עוסקים בסיכול טרור
כמעט כל פרופיל של דגן עוסק בהרחבה בתקופתו ברימון. היא משמשת כר נוח למי שמבקש לצייר אותו כזולל ערבים לתיאבון, מחסל חסר גבולות שיחידתו הצמיחה, כך נטען, אנשים שרוטים: שני רוצחים, דניאל עוקב וז'אן אלרז, טענו בחקירתם שהושפעו מן הפגיעה הנפשית שגרמו להם מעשיהם ברימון. אבל זו ראייה צרה למדי של דגן: הוא בעיקר ביצועיסט מהמעלה הראשונה. אם אתה רוצה שמשהו ייעשה, דגן יעשה אותו.
המעשה הגדול שלו בשנים האחרונות הוא שיקום מעמדו של המוסד. לפני כמה שנים דיברו בכירים, כולל שרי ממשלה, מאלה שיודעים על מה הם מדברים, על המוסד כעל גוף בשלבי גסיסה. מעבר לשינוי הגדול בעבודת המודיעין בעולם שאחרי המלחמה הקרה, מעבר למהפכה הטכנולוגית שייתרה, כך טענו, את עבודתו של הסוכן החשאי, מעבר לכל אלה עמדו הישגיו הדלים של המוסד עצמו.
לשב"כ היתה נישה, המלחמה בטרור הפלשתיני, והוא התמחה בה והצטיין בה. צה"ל הוא ארגון גדול, חזק, המפעיל את העוצמה הלאומית ומשמש, בהיעדרם של גופים אזרחיים, גם כעיניים וכגוף המטה של הממשלה. המוסד? המאבק על דמותו, על תפקידו ועל הצדקתו הפך קשה משנה לשנה.
שרון, שידע את כל אלה, מינה את דגן לראש המוסד. העולם הרי התחלק אצלו ל"משלנו" ואלה שלא, ודגן היה מאוד משלנו. חוץ מזה, היה בכך מסר: הוא ממנה ביצועיסט, לא איש עולם שכוחו בפיו כמו אפרים הלוי, וגם איש מבחוץ - שיעצור בכוח
כמעט שש שנים אחר כך, אין חולק על כך שדגן הצליח. השנים הראשונות שלו לא היו קלות: הארגון התקשה לקבל את הליכותיו ואת הדגש המבצעי שלו. לא מעט אנשים פרשו. למי שחלק עליו היה קל לצייר אותו כמי שרואה את העולם דרך חור המנעול המבצעי ותו לא. לא אחת התייחס דגן בביטול ליומרות של חלק מקודמיו לעצב תפיסת עולם אצל הקברניטים והורה לפקודיו להתמקד במודיעין מבצעי. אבל היחס השתנה עם התוצאות.
ישראל מונהגת זה עשור בידי יוצאי יחידות מיוחדות. בנימין נתניהו היה קצין בסיירת מטכ"ל, אם כי קשה לומר שזו היתה קרקע גידולו - ביבי עצמו נוטה להתייחס לשירותו ביחידה בפרופורציה. אהוד ברק פיקד עליה, אריאל שרון ייסד את 101. ברק הוא היום שר הביטחון. הרמטכ"לים מ-1998 ועד 2005, מופז ויעלון, גדלו בצנחנים ושימשו בתפקידים בכירים בסיירת מטכ"ל. אבי דיכטר (עוד יוצא יחידה) ומופז הם שרים בכירים. דיכטר הוא, כידוע, גם ראש שב"כ לשעבר, כמוהו כעמי אילון, שצמח בקומנדו הימי.
זה נובע, כמובן, מיוקרתו העצומה של צה"ל, ומהתפיסה שלפיה מי ששירת ביחידה מובחרת הוא אכן "מובחר" באופן כלשהו. השאלה המעניינת היא עד כמה זה משפיע על הדרך שבה רואה הצמרת המדינית את העולם, את המזרח התיכון ופעולות אפשריות של ישראל, מפתיחה במלחמה ועד לפגיעה באדם כלשהו. בריאיון לסדרת טלוויזיה שלא התממשה אמר פעם עוזי דיין שגם הוא גדל ביחידות המיוחדות ורואה עצמו כמנהיג פוטנציאלי, "כשמה שיש לך ביד הוא פטיש, כל בעיה נראית לך כמו מסמר". כשהצמרת הישראלית מתכנסת יחד, הרבה מאוד אנשים יושבים ליד השולחן ומחזיקים ביד פטיש זהה לחלוטין.
"קשיתי", היא הדרך שבה מתארים בצבא את השב"כ בשנים האחרונות, שנים שבהן גדלה מאוד יוקרתו של שירות הביטחון. בעיני לובשי המדים, החיים של מי שיש לו תפקיד מוגדר - לסכל טרור - קלים יחסית: הוא מתמקד בו, ולעזאזל ההשלכות הרחבות של הפעולה שלו. כשהצמרת הישראלית מתכנסת יחד, הרבה מאוד אנשים יושבים ליד השולחן ומסתכלים על העולם דרך קשית.
דגן הוא לא רק ראשו של ארגון שמיוחסות לו בשנים האחרונות לא מעט הצלחות במלאכתו הקשיתית. הוא גם איש שרואה את העולם ואת המזרח התיכון בצבעי שחור-לבן ברורים. בדיוני בכירים הביע לא אחת עמדות שדגלו בהפעלה מאסיבית של כוח ולא חשש מהרחבת מעגל הפעולה: בראשית מלחמת לבנון השנייה היטיב לחזות את הנולד ביחס לתוכניותיו של הצבא;
בסיום המלחמה התבטאו הוא וראש השב"כ יובל דיסקין, בפגישה בשש עיניים עם ראש הממשלה, בחריפות נדירה נגד הרמטכ"ל דן חלוץ, והבהירו לאולמרט שהם אינם חושבים שחלוץ ראוי להמשיך בתפקידו. דגן העלה, כבר ב-12 ביולי, הצעה חריפה: אני ממליץ, אמר, לתקוף מטרות לא רק בלבנון אלא גם בסוריה. בעוד ישראל מתמודדת עם תגובתה לאירוע מקומי, גם אם חמור, של חטיפת שני חיילים, הוביל ראש המוסד קו של הרחבת העימות.
ישראל הכחישה השבוע בתוקף שידה היתה בחיסולו של עימאד מורנייה, קצין המבצעים הבכיר של חיזבאללה. אבל מיקום הפעולה ואופיה התפרשו בישראל עצמה ובעולם כעבודה של המוסד. הם הזכירו את חיסולו של "הנסיך האדום", עלי חסן סלאמה, ומבצעים אחרים של הארגון מאז שנות השבעים.
המוניטין של דגן, איש שמוכר לרוב הציבור הישראלי רק במראה פניו - הוא מיעט להתראיין גם בשנותיו כאזרח, ובמוסד עצמו רודף בקנאות כל חשש לזליגה תקשורתית - עלה עוד מדרגה.
האם בארגון הקשיתי ששמו מדינת ישראל זה ישפיע גם על מעמדו ליד השולחן שבו מתקבלות הכרעות גדולות בהרבה מגורלו של טרוריסט? ההיסטוריה אומרת שכן.
פורומי ההתייעצות הרשמיים בישראל הם בדרך כלל מועדוני רכילות ודיונים עקרים. ההכרעות מתקבלות בשיחות הלא רשמיות, ברגע שבו אדם שהקברניט סומך עליו אומר משהו. מאיר דגן, עם כל הצלחה, מקבל בצמרת ממשלו של אהוד אולמרט מעמד שאפרים הלוי ורבים מקודמיו לא יכלו לחלום עליו אפילו.
דגן, למשל, הוא מתנגד ידוע למשא ומתן עם סוריה. הוא תמך בעמדתו הסרבנית של שרון בעניין גם לנוכח הפצרות כמעט גלויות של צמרת צה"ל, כולל ראשי אמ"ן. האם במדינה שמקדשת את הביצועיזם, שהקבלות קובעות בה גם אם נרשמו במשהו שמהותו אחרת לגמרי מדיון מדיני, יהיה לעמדתו של דגן משקל גדול יותר מזה של, נאמר, עמוס ידלין או גבי אשכנזי? יכול בהחלט להיות.
אפשר להתווכח על התועלת שבחיסולו של עימאד מורנייה, איש שידיו טבולות בדם. אפשר להתפעל מהביצוע: מהחומר הזה עשויים סרטים, לפעמים סרטים ממש גרועים כמו "מינכן" של ספילברג. אי אפשר לא להרהר בכך שהאירוע הזה, חלק ממלאכתם של ארגונים חשאיים שגם אותו צריך לדעת לעשות, מחזק את המנטליות הקשיתית של ישראל כולה, ושל אלה שיצטרכו לקבל עבורה החלטות, שחלקן רחבות בהרבה מהספקטרום של הקשית.
נא להמתין לטעינת התגובות
