להציל את ישראל
אחת לכמה חודשים צץ קמפיין נגד משתמטים-סרבנים. גיא דוידי על הרטוריקה הפופולרית במדינה
אמנם זה היה סרט רע, רע מאוד אבל הכרטיסים לא היו להחזרה. זה היה קשה. אלוהים, זה היה קשה. מסע הייסורים של ילד בן 18 לצאת מהצבא, בייחוד אם כבר בתום לב התגייס, זאת לא השתמטות. השתמטות היא פעולה קלילה ועדינה, כמו תחתון או גרב שנשמטים להם מטה מחבל הכביסה. אבל האטבים שתפסו בכתפיים והצמידו אותם לחבל היו אטבי ברזל. לא השתמטנו לנו החוצה, זה היה סירוב לכל דבר.
שרק יתנו לצבא לנצח. הרי כל פוליטיקאי או מפקד בשטח מתחשב בסרבנים לפני כל הפצצה, הרי אלמלא הווטו שלנו על כל פעולה: רק החלה המלחמה האחרונה התכנסו בהמוניהם אלפים ממשתמטינו אל מול בית ראש הממשלה, לובי המשתמטים בארצות הברית שלח מיד הודעה: לא נעביר יותר כספים ולא נביע תמיכה, אפילו ראש הממשלה מטלפן לרמטכ"ל: "אי אפשר לנתק את עזה" כי מה יאמרו הסרבנים.
ושר הביטחון צועק: "אני אפציץ בעוד יותר טונות" אך בשקט מסתתר "אנחנו נפסיד את הקול המשתמט". אלמלא היה שתול שלנו, שמאלני משתמט בכל מפקדה, ממיטב השופטים משתמטים ממשתמטינו,
לא רק בעזרת הכוח האלקטורלי שטפנו את הארץ ולא בעזרת תפוצות המשתמטים בעולם ובמוקדי הכוח בחברה, גם בעזרת רטוריקה של מילים. מכבסה אמיתית. הרי אנחנו המצאנו את העם הפלשתיני, לפנינו לא היתה מילה כזאת. ואחר כך הבאנו עוד אחת: כיבוש. ומיד כשמומצאת לה המילה באה הצרה בעקבותיה. האמת שדווקא מטובי משתמטינו לא דורשים להפיל עליכם שום וינוגרד, אנחנו יודעים שפעלתם היטב על אף כובד משקלנו, אלא שפשוט מדינה שלמה רעבה להפעלת כוח ולא משנה כלל התוצאה.
הבעיה שהכאיבו להם במקום שהם הכי רגישים לו בתחושה שהם פרייארים. האם אי פעם, אם בכלל, היו ישראלים כאלו, בהמוניהם, שלא ניסו להאשים אף אחד או לחפש מי עשה צבא ומי לא? אולי היו שהאמינו באמת שלשרת בצבא זאת החלטה שהם שלמים איתה לצאת ולהגן על המדינה באהבה עיוורת ויפה. היום אין לא אהבה ולא יופי, נשאר רק עיוורון. מי שמשרת משהו באהבה לא מסתכל הצידה לראות אם הוא לבד. היום כולם מסתכלים הצידה בשנאה. רוצים לשלול מהשמתמטים את זכות הבחירה, גם את הישראליות עצמה והכול בגלל שאיכשהו הלכו צעד אחד קדימה ויצאו קצת פחות פרייארים.
הרי מיום שירותם הצבאי, הם בודקים ומשווים, מתווכחים, מנהלים משא ומתן, העיקר לא לצאת פרייארים. ופתאום באים אלו שטרפו מחדש את הקלפים, אלו שיצאו הכי פחות פרייארים - הם לא עשו צבא. כמה אנשים באמת יוצאים מהצבא ומרגישים מסופקים, שהם תרמו לחברה, לאנושות? רובם לא מוכנים לשמוע על המילה התנדבות בשום הקשר מאותו הרגע והלאה. הם נוצלו שלוש שנים, מרגישים מנוצלים ודפוקים ופתאום עוקפים אותם אלה משמאל ואומרים להם שהם בעצם הפרייארים.
הרי השמאלנים הם הכי פרייארים, אין יותר מהם, הם מזמן היו נותנים את המדינה לערבים. אז המציאו קמפיין, הקמפיין להצלת הפרייארים, שהרי רוב האנשים – הפרייארים - לא באמת מאמינים שכשהם עשו צבא הם עשו פה איזו תרומה גדולה לחברה, השכנוע העצמי הזה הולך ומתכלה ככל שנשמע על עוד חיילים שעסוקים בלזרוק מפזרי חום לילדים לפרצוף. אז עכשיו זה מה שנשאר – לשנוא את המשתמטים. וקצת גם לקנא.
אז רציתי להרגיע אתכם, אין לכם מה לדאוג ולא לקנא. לא צריך לשלול מאיתנו רשיונות או זכות הצבעה. בלי הפחדה. אנחנו פרייארים הרבה יותר מכם. אנחנו מוכנים לכלות את שעותינו היפות בלצאת להפגין נגד הממשלה שלכם כשהיא מקצצת את סל התרופות שלכם, לחיות בתנאי מינימום רק כדי שנוכל להצטרף לכל אוהל מחוסרי דיור, לסייע במרכז לנפגעות נשים שמתפוצץ כל יום מעוד ועוד פניות או גם אפילו ללכת ולדבר ולהפגין עם השכנים מהגדה פנים מול פנים עם אלו שלא תרצו יותר לראות את פניהם. ואתם... אתם תשבו בבית ותרגעו. עשיתם את שלכם. הייתם פרייארים סך הכול פעם אחת ואנחנו נהייה כל חיינו.
אבל מה שמוזר זה שיש עלייה בכמות המשתמטים. הרי המשתמטים, כך שמעתי, הם אותם תל-אביבים, מעמד בינוני עד גבוה, שחיים יותר מדי טוב על חשבון המדינה. אבל בניגוד למה שנדמה - כמות משתמטים זו איננה עולה; אולי רק יורדת. יותר מחצי מיליון ילדים מתחת לקו העוני והמספר עולה, שכר הלימוד הולך וגובה וכיסכם הולכים ומתרוקנים, הסרבנים-משתמטים לא גדלים כלל בכמות הם רק מתעשרים.
אז מה הצבא מתלונן: שוב פעם הכלכלה לטובתו. פחות ופחות משתמטים וחצי מיליון ילדים עניים בקרוב יגיעו לגיל גיוס. צבא העם צועד על קיבתו הריקה. לא בשביל סרבנים אלו נערך הקמפיין להצלת הישראליות האמיתית, הם יודעים שהמשתמטים-סרבנים האלו לא באמת שואפים להיות ישראלים אמיתיים כמו בתשדיר ההוא. למה להיות ישראלי אמיתי כשהחיים באמת טובים, הרי תתהלך בתל-אביב ותראה רק ישראלים לא-אמיתיים שחיים חיים אמיתיים: עושים אהבה אמיתית, כואבים כאבים אמיתיים. מסתובבים באינטרנט קצת לא אמיתיים, רואים טלויזיה שקרית ושבים להתמודדויות האמיתיות. עושים כיף אמיתי. אולי אפילו בריחה אמיתית לארץ אחרת אמיתית ואז שוב חזרה לשורשים האמיתיים והעיקר שיש חומוס בכרם אמיתי.
נסה להיות ישראלי אמיתי בדימונה. נסה להיות רוסי ישראלי אמיתי באשדוד. אפילו להיות ישראלי אמיתי בסתם קיבוץ או פרבר עירוני מתחיל להיות לא פשוט. לא בשביל למכור ישראליות לסרבנים עשירים מתל-אביב נעשה הקמפיין, הם רק הולכים וקטנים. זה בשביל אלה שצצים בשקט גם בשדרות.
גיא דוידי הוא במאי דוקומנטרי ומיוצרי הסרט האלטרנטיבי "ישראלי אמיתי לא משתמט מהאמת"
נא להמתין לטעינת התגובות
