ההחמצה ששינתה את פני העולם כולו
ארבעה ימים לפני שפרצה מהפכת האייתולות באיראן התחנן בכיר במשטר השאה בפני המוסד לחסל את רוחאללה חומייני. האם הכל היה יכול להיות אחרת?
גם השנה חזר אליעזר (גייזי) צפריר, מי שהיה ראש השלוחה של המוסד בטהרן עד שהמהפכה של חומייני גירשה את ישראל על שלוחותיה מאיראן, להפוך באפשרויות שהוחמצו לשנות את ההיסטוריה. ושוב הוא שומע את טריקת הדלת שנסגרה על האלטרנטיבות ב-11 בפברואר 1979, עם פרסום כרוז מספר 1 של המהפכה, כשסוף סוף גם אחרוני האופטימיסטים הבינו שהכל אבוד ואין דרך חזרה.
לא עברו יומיים מעת שיצא צפריר לסיור במשעול הזיכרונות, ובתעלול של לוח השנה, מן הסתם במקריות מצמררת, רעשה הארץ עם הידיעות על חיסולו של עימאד מורנייה, האיש שמסמל בעיניו יותר מכל את ציר הטרור שבין איראן לחיזבאללה ולסוריה. צפריר, שהיה לימים נציג המוסד בלבנון, הרגיש שמעגל נסגר. קו שנמתח מ-11 בפברואר 1979, דרך פיגועי המוות שהתחילה איראן של חומייני להוציא בלבנון, ושיאם באוקטובר 1983, ועד יום השנה ה-29 למהפכה, היום שבו מצא מורנייה את מותו.
"אני זוכר כמו היום איך עמדתי על גג בביירות וראיתי את הפטרייה שעולה מבסיס הנחתים האמריקני שספג 241 הרוגים בפיגוע שהאיש הזה תכנן", הוא מספר. כמה חודשים קודם לכן, באפריל 1983, אירע הפיגוע בשגרירות ארצות-הברית בביירות, שגם אותו יזם מורנייה. האגף שבו ישבה שלוחת הסי-איי-איי נהרס, וראש השלוחה בוב איימס נהרג. מורנייה אחראי גם לחטיפתו ולמותו של וויליאם באקלי, שהחליף את איימס.
"מעבר לפן האישי של הפעילות המודיעינית שלי לכיסוי הפעילות של מורנייה, אני סוגר כאן מעגל", אומר צפריר, בן 74. " אחי מוטי היה מושל גזרה באזור צור וניצל רגע לפני הפיגוע בבניין הממשל בצור בנובמבר 1982, והבן שלי, רז, היה מפקד פלוגה בשריון וניצל מהפיגוע של מכונית תופת ליד שער פאטמה ב-1986. האיש הזה הוא בן מוות, ועם כישורים כמו שלו, חיסולו הוא פעולת מניעה וסיכול של פיגועים עם המון קורבנות נוספים. לא היתה צריכה להיות כל התלבטות אם נוצרה הזדמנות לחסל אותו, ולא חשוב מי עשה את זה".
אבל חיסולו של חומייני ב-1979 הוא עניין שונה. "זה היה סיפור אחר. אנחנו לא השוטרים של העולם. האיראנים עשו שגיאה שלא הלכו עד הסוף עם התוכניות לסכל את כניסתו של חומייני למדינה. זה היה עניינם הפנימי, ולא תפקידנו. אבל היו לחצים", הוא מספר. "הם פנו אלינו בעצם שנעשה את הדבר האולטימטיבי שיכול היה לטרפד את כל המהפכה, וזה להסיר את חומייני מסדר היום. הפניות האלה התחילו בחודשים האחרונים לשלטונו של השאה, ואנשים אמרו לי:'אם מקובל עליך, ניקח אותך לפגישה עם השאה בעניין הזה', ולא הלכתי, למרות שאף פעם לא התייחדתי איתו וזה היה כבוד גדול. לא הלכתי כי זאת לא היתה הפנייה הראשונה, וכבר היתה החלטת מטה, שהתקבלה בדרגים הגבוהים ביותר, שבשום פנים ואופן אנחנו לא מתייחסים לדברים האלו. אחרי הפניות הראשונות שלחתי דיווח ארצה, והתשובה שקיבלתי היתה: 'לא בבית ספרנו'. אנחנו לא עושים דברים כאלה".
שאלתי את יצחק (חקה) חופי, שהיה אז ראש המוסד, אם זכורה לו פנייה כזאת, ובאילו דרגים התנהלו דיונים סביב הרעיון של השתתפות ישראל בחיסול חומייני. תשובתו הנחרצת של חופי היתה: להד"ם. צפריר, מצדו, מתעקש וטוען שבעקבות הפניות האיראניות העלה את הנושא בפני מטה המוסד בארץ, והתשובה היתה שלילית. "אני לא מתאר לעצמי שתשובה כזאת היתה מגיעה אליי בלי שהתקבלה בדרגים הגבוהים ביותר במטה וללא דיון", הוא טוען היום, ומציע אפשרות שחופי פשוט איננו זוכר את הדברים.
המסמכים בשגרירות ישראל נגרסו ונשרפו, והשעה 12:00, שלאחריה כל עיכוב ביציאת הישראלים האחרונים מהמדינה עלול היה לעלות בדמים, נראתה קרובה מתמיד. באיראן כבר שלטו למעשה שתי ממשלות: זאת שהשאיר השאה שיצא לגלות, ובראשה שאפור בחתיאר, וזו של כוחות המהפכה, שהכינו את הקרקע לשובו של האייתוללה
צפריר: "בימים הראשונים של פברואר, שהיו הימים האחרונים של המשטר, היתה מהומה בלתי רגילה. מצד אחד ממשלה שלא יכולה לתפקד, ומצד שני ממשלה אלטרנטיבית שהוקמה ושמונתה על ידי חומייני. עשרה ימים של כאוס, ובתוך הכאוס הזה אנחנו הישראלים הגענו למיצוי הנוכחות שלנו, בתחושה שחצינו את הקו האדום, שלא יצאנו בזמן. בתוך זה היו אלינו כמה פניות של אנשים-גם אליי ישירות וגם אל אחרים במערכת שלנו-עם הצעה כמעט גלויה שנעשה משהו לסלק את חומייני מסדר היום".
ב-7 בפברואר, ב-20:00, זומן גייזי צפריר לפ?גישה לא שגרתית עם ראש הממשלה בחתיאר. "שוחחנו על המצב בכללותו, ואני אמרתי לו שאני אחראי בין השאר לשלום הישראלים שנשארו בעיר. הוא הרגיע אותי שהכל בסדר, אבל בתנועת אצבע כזאת אמר לי: 'אם הייתם יכולים לעשות משהו בעניין חומייני...'. לא השבתי לו, והוא ממילא אמר את זה כלאחר יד, בחוכמה שלאחר מעשה. קבעתי איתו פגישה לפי בקשתו ליום ראשון, 11 בפברואר, פגישה שלא התקיימה, כמובן.
"ביום ראשון ירד קצין הביטחון חיים שילוח לשגרירות להחליף את שני המאבטחים ואיש הקשר, ואני קבעתי פגישה עם ראש הסוואק (שירות הביטחון של השאה- טל"ש). כשחיים הגיע לשגרירות בדיוק היה ניסיון התפרצות של מפגינים פנימה, ניסיון שלא הצליח, והמפגינים הלכו לכלות את זעמם בתחנת משטרה קרובה. הם שרפו אותה וחזרו עם מכושים ואתי חפירה לשגרירות והתחילו לפרוץ, מעלים באש כל מה שנקרה על דרכם. חשוב לי להדגיש שבניגוד לפרסומים אחרים, לא ננטשה בשגרירות שום רשימה של סוכנים שלנו הפועלים בעיראק. במשך חודשים הבערנו את כל החומר. כל המשפחות השתתפו בחגיגת ל"ג בעומר הזאת, ולא נשאר שום חומר בשגרירות, למעט אולי קרטון קטן של הסוכנות שנעלם באחת הפינות".
כך או כך, יום אחרי שמטוס אל על האחרון פינה את אחרוני הישראלים מאיראן, ורק 33 ישראלים ועוד עובד מקומי שחולץ בסופו של דבר יחד איתם נשארו מאחור, נפלה גם השגרירות בידי המהפכה שכבשה את איראן.
"חיים הקב"ט והאנשים שעוד היו שם עשו פינוי דרך דלת אחורית ואחרי רגעים ראינו את הבן של חומייני ואת האני אל-חסן, נציג אש"ף בטהרן, עם דגל אש"ף על מרפסת השגרירות שלנו", משחזר צפריר. "השגרירות הלכה. אני הלכתי לראש הסוואק, ומיד התחרטתי שיצאתי מהבית. העיר היתה מהומת אלוהים, כולה בריקדות ואנשים חמושים. מזל שנראיתי כמו פרסי, עם זקן מהפכני קצר".
צפריר המתין עם עוזרו של ראש הסוואק לבואו של הראש, ואז הודיע מישהו באינטרקום שראש הסוואק בדיכאון ולא יפגוש אותו. "סגנו בא בריצה, חיוור, נפל על צווארי ואמר לי:'קחו אותי איתכם'. הבנתי שאין מה לעשות, חזרתי לבית שבו שהיתי עם השגריר שלנו יוסף הרמלין, וגיליתי שהשומרים התנדפו. התקשרתי לעוזר של ראש הממשלה בחתיאר, שאיתו קבעתי פגישה לשעות אחרי הצהריים. הוא אמר לי שעשרות אלפי אנשים צרים על הבניין, וטרק את הטלפון. הבנתי שהכל אבוד, ובתוך שעתיים באמת התפרסמה הודעה מספר 1 של המהפכה האיראנית. העסק נגמר. לא היה עוד מה לעשות, רק למצוא דרך להסתלק בחזרה ארצה. חומייני תפס את השלטון".
"בדיעבד שגינו, וגם לי יש חלק בשגיאה הזאת", הוא מודה. "נחלצנו חמש דקות אחרי השעה 12:00. חלק מההערכה שלנו שעוד לא מאוחר מדי היתה קשורה בין השאר לקו האדום שהציבו בפנינו גנרלים איראנים. הם אמרו שיש קו אדום שלא ייתנו לעבור, ושהם יחזירו את הסדר על כנו במחיר של נחלי דם. חשבנו שזה משטר לא מיופייף, שיידע להטיל מורא ואימה על האזרחים שלו, והערכנו שהם יוכלו לשלוט במצב".
זה לא קרה. "ביום המכריע, 11 בפברואר, שעות לפני המהפכה, התכנסו מרבית הגנרלים של הצבא האיראני במטכ"ל אחוזי חיל ורעדה, ובמקום לקחת את העניינים לידיים דסקסו לא ברור מה. בצהריים פרסמו קול קורא שבו הודיעו שהצבא הוא צבא העם ושהוא לא מיועד להילחם באויבים פנימיים אלא בחיצוניים, וקראו לכל החיילים לחזור לקסרקטינים. נתקענו במהפכה ".
רשימת האפשרויות לפעול נגד חומייני וההחמצות לכאורה משורטטת על פני שעון הזמן ומפת העולם: כשהיה בנג'ף שבעיראק סומן חומייני כמטרה אפשרית לחיסול. כאשר שהה בפריז, אומר צפריר, שלח הנשיא ולרי ז'סקר דסטאן את שר הפנים שלו להיפגש עם השאה ולהציע לו שיטפלו באייתוללה על אדמת צרפת ושהצרפתים יעלימו עין. השאה התעלם ממנו ולא הרים את הכפפה. כשהיה חומייני בדרכו לטהרן גיבש מפקד חיל האוויר האיראני, מנאמני השאה, תוכנית ליירט את מטוסו. התוכנית לא יצאה אל הפועל כי לא הצליחו להשיג את השאה הגולה, שנחשב עדיין המפקד העליון של הצבא, כדי לקבל את אישורו.
תת-אלוף במיל' איציק שגב היה הנספח הצבאי באיראן בחודשי הדמדומים של משטר השאה. גם הוא זוכר פניות אל הישראלים כדי שיעשו את העבודה. אז זה לא בא בחשבון, הוא אומר, היום מדובר בהחמצה. "בחוכמה שלאחר מעשה, אנחנו היינו צריכים לחסל אותו. הצורך הזה בולט בכל מקום שיש מנהיגות דתית מטורפת".
אבל ההחמצה הגדולה איננה של הישראלים. קודמים לנו, לדברי שגב, הצרפתים, "שמתוך רצון תמיד לעמוד מול ארצות?הברית ולהיות בעלי עניין משל עצמם, שיחקו עם חומייני, העניקו לו מחסה ובמה בפריז, ואפשרו לו לצבור כוח עצום ממקום שיבתו שם". וראשונים להם האמריקנים. שגב איננו חוסך דברי ביקורת מהנשיא ג' ימי קרטר. למעט גורמים בתוך איראן שלא הבינו מה קורה ושעליהם מוטלת האשמה שאפשרו לחומייני ולמהפכה שלו להשתלט, לדעת שגב, הוא האשם העיקרי. "קרטר היה הכסיל העולמי. בער בעצמותיו לשנות את משטר השאה, ומתוך הרצון הזה הוא היה מוכן לקנות הכל, לאפשר כל אלטרנטיבה. אני לא יכול לסלוח לו על כך".
במפגשים שהוביל הנשיא לשעבר קרטר במשך מספר שנים מטעם המכון באטלנטה שבראשו עמד, השתתף גם שגב. "הנושא האיראני תמיד עלה שם בשיחות, ומי שהיה שר החוץ של קרטר, סיירוס ואנס, וגם אחרים, הודו שהמדיניות האמריקנית באיראן היתה טעות. אבל קרטר המשיך להתעקש שזה היה צעד נכון. ערב אחד הזמין אותנו הנשיא קרטר לשבת לשולחנו בארוחת ערב. היו שם גם הנשיא לשעבר פורד ורעייתו, השגריר אנדרו יאנג, הנסיך הסעודי בנדר, השגריר איתמר רבינוביץ' ואני.
"קרטר פנה אליי ושאל אותי מה אני אומר על זה שהוא הצליח לחסל את הסוואק באיראן. עניתי לו: 'אדוני הנשיא, הסוואק היה הורג אנשים לפעמים, אבל אלה שאתה עזרת להם להגיע לשלטון אכזריים הרבה יותר, הורגים בשלבים וגם נהנים מהתהליך. אלה האנשים שאתה דאגת שיבואו במקום הסוואק'. השתרר שקט סביב השולחן. איתמר בעט לי ברגל. הנשיא לא הגיב. אחרי זה הוא כבר לא הזמין אותי לאטלנטה. אבל לא היה לי אכפת, כי רציתי להגיד לו את זה סוף סוף. בעיניי, הגורם הראשון שאיפשר את המהפיכה האיראנית ואת כל מה שבא בעקבותיה, זה הכסילות של הנשיא קרטר. אבל גם אנחנו ברשימה. גם אנחנו היינו בין הכסילים שלא הבנו מה המשמעות של מה שמתפתח שם".
צפריר, שחיבר את הספר "שטן גדול, שטן קטן" (בהוצאת מעריב) ושני ספרים נוספים, מאופק יותר: "לכאורה, יכולה להישאל השאלה אם לא היתה זו בכייה לדורות שלא נענינו. אין ספק שזו בכייה לדורות שחומייני לא חוסל, כשאנחנו יודעים מה קרה למזרח התיכון ולעולם בנושא הטרור, יצוא מהפכה וחתרנות, ובעיקר הדבר הנורא הזה של הפצצה האיראנית שמונח לפתחנו. אבל אני לא מתחרט כי זה לא היה תפקידנו. לא לנו להיות שוטרים של העולם. וגם אם המהפכה היתה בצורה כלשהי נמנעת או נדחית, עדיין אין לדעת מי היה שב ומעורר אותה ומתי. אני מזכיר לך שהכור בבושהר התחיל להיבנות בתקופת השאה, ואם תקופת שלטונו היתה מתארכת, הוא היה ממשיך להיבנות כי העולם היה מתייחס אל איראן כחברה במשפחת העמים שאפשר לנהל איתה דיאלוג איך לנטרל את ההיבט הצבאי. בסוף זה היה מושלם ונופל לידיים המסוכנות האלה, כך או אחרת".
אתה מכיר אותם. הם יכולים להגיע לשימוש בנשק גרעיני?
"אין לי ספק. לי ברור שהם מובילים מדיניות נחושה, שקרית והונאתית, כדי להרוויח זמן להגיע לייצור פצצה. מי שעוקב ורואה את התפתחות המשטר השיעי איסלאמיסטי קיצוני, לא יכול להגיע למסקנה אחרת, אלא שהם בונים ושהם ישתמשו".
גם במחיר של תמות נפשם עם פלישתים?
"יכול להיות שאם הם יידעו בוודאות מה הולך להתחולל ואיזה נזק איום ונורא הולך ליפול על העם האיראני, על טהרן, במקרה של שימוש בנשק גרעיני, אולי יבצעו נסיגה כי הם לא טיפשים. מצד שני, הם כל כך משוכנעים שהם על הסוס ושהעולם המערבי הוא עולם רופס ומהסס, דמוקרטיה נפסדת שאפשר לשחק עליה כל מה שרוצים, שיכול להיות שהם יפספסו את התובנה הזאת וישכחו שיש להם מה להפסיד".
ימים ספורים אחרי המהפכה, כאשר 33 ישראלים היו פזורים בדירות מסתור וחיפשו דרכי מילוט, הגיעה מן המטה בארץ הצעה לבדוק תוכנית חילוץ ישראלית בסגנון אנטבה ממדבר שבשיפולי העיר. צפריר ושגב אפילו לא הצליחו לבדוק אותה בשטח בגלל הדרכים החסומות, ולכן נפסלה. כעבור כמה ימים, ואחרי לחצים כבדים שהפעיל שר הביטחון עזר ויצמן על עמיתו האמריקני, יצאו כל הישראלים ואיתם ג' ידא במטוס החילוץ האמריקני הראשון שיצא מטהרן, ונחתו בארץ בתחושה של החמצה. הם לא צפו במדויק את הנולד והם יצאו אחרי הדקה ה-90. מאחוריהם השאירו את חומייני ואת איראן, שלעולם לא תהיה מה שהיתה.
אל מה באיראן היית חוזר אם היית יכול?
"הייתי חוזר לשבתות, לטייל ברגל לראש ההר שמעל טהרן ולשבת באיזה מקום ולאכול ברבארי עם פייניר ואבטיח. דברים קטנים. בשירות החוץ אומרים על מקום כזה שהוא מקום נוח לסבול בו. כזה היה המקום הזה פעם. אולי עוד יהיה שוב".
נא להמתין לטעינת התגובות
