אל תעירו את גיא זוארץ
טירוף רייטינג? יש. נישואים מאושרים? יש. תינוק חדש? יש. דיסק בדרך? יש. וסרט גם? גם
“מוכן.”
הרגע הכי מאושר בחיים?
“כשהבן שלי, יהלי, נולד.”
מה מפחיד אותך?
“להיכשל.”
מה מרגש אותך?
“המשפחה.”
אתה טיפוס רומנטי?
“מאוד. אני מאלה שמשאירים מכתבים, פתקי בוקר, כותב שירים.”
מה מכעיס אותך?
“חוסר צדק.”
מה מצחיק אותך?
“אשתי.”
מה גורם לך לבכות?
“הרבה דברים.”
הרגע הכי קשה בחיים?
שתיקה ארוכה.
הרגע הכי קשה בחיים?
“רגע, אל תלחיץ אותי.” שתיקה. “אין לי.”
גיא?
“אין לי. אתה פשוט מלחיץ אותי.”
לגיא זוארץ לא היו רגעים קשים בחיים?
הוא שותק, משפיל ראש ואומר “זה היה בגיל .13 עמדתי בסלון, לבוש בחליפה שקנו לי לבר מצווה, מתכונן לצאת למסיבה בבית המהנדס. פתאום היה טלפון, הרמתי, ודוד שלי הודיע לי שסבא נפטר מהתקף לב. לקחתי את זה מאוד קשה. ההורים התקשרו לרב של תל אביב כדי להחליט מה לעשות עם המסיבה, והוא אמר לי ‘אם סבא היה בחיים, הוא היה רוצה שתעשה בר מצווה.’ בהתפרצות אמרתי לו ‘לא רוצה,’ והמסיבה בוטלה.”
אתה לא חסיד גדול של ראיונות אישיים, מה?
“אין לי בעיה עם זה.”
מקריאת הראיונות שנתת בשנים האחרונות לא הרגשתי שנרשמה התלהבות.
“זה קרה רק במקרים שהגעתי לספר על עצמי, ושאלו אותי כל הזמן על אשתי. לא פעם שידרו לי שהיחסים שלי עם יעלי יותר מעניינים ממני. זה היה לא נעים. אני רואה את זה לפעמים גם בביקורות שמתייחסות רק למי אני נשוי.”
מכעיס אותך שמתעסקים בעובדה שאתה "הבעל של."
“בהתחלה זה היה מפתיע. היום אני מבין שזו בורות של הכותב שלא יודע מה עשיתי בתיאטרון או בטלוויזיה. היום, יותר מתמיד, אני מרגיש מאוד בטוח בעצמי ובדרכי. אני במסע התבגרות אישי ומקצועי, מקלף מעצמי עוד שכבה ועוד שכבה. אם פעם רציתי שכולם יאהבו אותי, היום אני כבר לא חושב ככה. זה כמו הביקורת על ‘הישרדות.’ אחד יכול לכתוב שאני מצוין ואחר חושב שאני פלסטיק או נטול כריזמה. מבחינתי, הרייטינג אומר הכול. אישית אני מאוד מרוצה מהתוצאה.”
לתחושתי, אם זה היה תלוי בגיא זוארץ, הוא היה מעדיף לחלוק עם ויקה ועומר קערה עמוסת איברים פנימיים של קרקל מצוי, מאשר להתערטל נפשית על כורסת המרואיין. אבל אחרי עשר שנות קריירה, שכוללות הצגות תיאטרון מצליחות “)בוסתן ספרדי,” “מראה מעל הגשר,” “פרפרים הם חופשיים,” “מרי לו,” “ברנשים וחתיכות” ועוד,( כמה שלאגרים טלוויזיוניים “)טיפול נמרץ,” “השיר שלנו” ו”רמת אביב ג(”’ ושש שנות זוגיות מאושרת עם האישה שהוא כל כך אוהב - זוארץ סוף סוף מתחיל ללמוד לשחק את משחק השואוביז.
הוא נהנה מתשומת הלב, מהתגובות ברחוב, מהרייטינג ומהמיצוב בפסגה. לגמרי בזכות עצמו. אחרי הכול, יש לו את כל הסיבות לפתוח בקבוק שמפניה וכמה קוקוסים בשלים:
“ידעתי ש’הישרדות’ זו הזדמנות גדולה עבורי, שעכשיו זה הזמן שלי. הבנתי שיש לי אפשרות להיות גם מנחה, גם פרשן ספורט וגם לנהל סוג של טוק־שואו במועצת השבט. עבדתי כמו מטורף 60 יום. קמתי בשש בבוקר, רצתי 40 דקות בג’ונגל ויצאתי לצילומים עד הערב. אחר כך למדתי טקסטים עד אחת־שתיים בלילה. בוקר, לילה, שישי, שבת. היה לי יום חופש אחד במשך כל החודשיים וגם עליו רציתי לוותר מרוב שהייתי בהתלהבות,” פוצח זוארץ בנאום נוטף להט כאילו היה אלכס רגע לפני ההדחה.
ביולי האחרון, אחרי שלושה חודשי הכנה ורגע לפני שנפרד לשלום מיעל בר זהר שהייתה בחודש החמישי להריונה, ארז גיא זוארץ (34) מזוודה עם ארבעה ספרים “)לא היה לי זמן לקרוא אפילו אות,(” מחברת לכתיבת שירים “)הצלחתי לכתוב שניים,(” מחשב נייד, דיסקים של אהובה עוזרי, ארקדי דוכין ומוזיקה קלאסית, גיטרה ופנס ראש “)זה היה רעיון של יעלי והיא כל כך צדקה. הרבה מלימודי הטקסט והישיבות נעשו לאור הפנס,(” וחצה במשך 16 שעות את האוקיינוס, עד שנחת ברפובליקה הדומיניקנית.
“צילומי ‘הישרדות’ היו חוויית חיים ומסע נפשי,” הוא מעמיק. “אחרי הנחיתה נסענו באוטובוס ארבע שעות לאזור ההפקה. נחשפתי לעולם שלא הכרתי. ג’ונגלים עמוסים בעצי קוקוס שלא נגמרים ולידם משפחות שלמות יושבות על כיסאות פלסטיק, או משפחה של שמונה נפשות נוסעת על טוסטוס אחד. מה שהכי בלט היה העוני המחויך של האנשים. למרות הדלות, הם נראים מאושרים.
“התחנה הסופית הייתה כפר נופש נטוש משנות ה־60 שנמצא בכפר דייגים קטן בשם ‘לס פסקלוס.’ היה לי חדר קטנטן, כולו עצי במבוק, וילון ענתיקה ומקלחון קטן, אבל הייתי מאושר. הייתי שותף בהפקה בסטנדרט שלא ראיתי מעולם, ואחרי הכול, כבר יצא לי להשתתף בתפקיד מצמוץ ב’מינכן’ של ספילברג.”
תפקיד מצמוץ?
“תפקיד של שנייה ורבע. מי שמצמץ - פספס. ‘הישרדות’ זה באמת משהו בסדר גודל לא הגיוני גם בהשוואה להוליווד. מדהים לראות איך מרימים בשעתיים סט מטורף, עם 14 מצלמות ותאורה על צוק קטן מטר מהים. הייתי חייב להיות בדרגת מוכנות עצומה. הרבה פעמים אמרו לי ‘לך לישון,’ והיה לי קשה לשחרר. אני אוהב להיות בשליטה. הצוות ואני הגענו שבוע לפני המתמודדים, ואני כבר למדתי אותם מקריאה של קורות חיים וצפייה בקלטות וידאו. רציתי רק לפגוש אותם. לדעתי התרגשתי יותר מהם.”
לא פגשת את המתמודדים קודם?
“לא. הפעם הראשונה הייתה במשימה ההזנקה על הסירה. הייתה הפרדה מוחלטת בין הצוות למשתתפים. למשל, ברגע שהמתמודדים היו מתקרבים מהאי שלהם לאזור המשימות, הייתה הכרזה “המתמודדים בדרך. להפסיק לאכול ולעשן.” לא רצינו לנקר עיניים. גם בין השבטים הייתה הפרדה שנשמרה כל הזמן. אם הייתה הפסקה בצילומים, כל קבוצה נשלחה לצד אחר של הלוקיישן כדי שלא יתערבבו. היו גם שני רופאים ופסיכולוגית, שעבדה לא מעט, בעיקר אחרי הדחות. היו כאלה שהגבולות שלהם היטשטשו, ששכחו שהם רק במשחק, והפסיכולוגית הייתה צריכה להחזיר אותם למציאות. המשחק הזה שואב. אפילו אני הצטמררתי לראות את הבנות מחכות לנועם שלא חזר.”
לא רק המתחרים נאלצו להתמודד עם מזג האוויר הטרופי המשתנה בקיצוניות, מחסור במזון ואינטריגות אינסופיות. גם זוארץ זכה לטעום על בשרו לא מעט מחוויות הקאריביים. “הסיוט הכי גדול היה היתושים,” הוא נזכר. “הידיים והרגליים התמלאו בעקיצות וכל התכשירים שהבאתי מהארץ לא עבדו. אבל החוויה הכי מלחיצה שעברתי הייתה כשיצאתי לשחות באחד הבקרים.
נכנסתי לים, בערך 300 מטר מהחוף, ופתאום אני קולט את אחד המקומיים עושה לי עם הראש תנועות של ‘לא.’ אני מסתכל עליו ומחייך, כולי באווירת חופש. הוא התחיל לצעוק כל מיני מילים בספרדית ואני מבסוט. פתאום הוא רץ לכיוון הצוות, והם צועקים לי ‘גיא, צא מהר החוצה.’ התחלתי לשחות כמו מטורף לחוף, לגמרי בהיסטריה. הרגשתי כמו בסצנה מתוך ‘מלתעות.’ כשיצאתי התברר לי שמתחת לנקודה שבה שחיתי יש אונייה שקועה שמשמשת בית לכריש. היו לא מעט רגעים שהלב נפל לי לתחתונים, בעיקר כשאתה מסתובב בג’ונגל ושומע כל מיני רחשים.
“אבל הקושי הכי גדול היה הפרידה מיעלי. כשהודיעו לי שקיבלתי את התפקיד, הייתה לי מין מועקה בלב, איך אני יכול לעזוב אישה בהיריון לחודשיים, אבל היא כל כך חיזקה אותי עם נתינה כל כך טהורה. היא כל הזמן אמרה לי ‘מה אתה דואג? אני אהיה בסדר. אתה לא יכול לוותר על כזה דבר.’ זכיתי באישה מדהימה.”
איך שמרתם על קשר?
“החלפנו מיילים ודיברנו דרך המחשב, כל עוד החשמל לא נפל והיה אינטרנט. היא שלחה לי חבילות עם חטיפי בריאות וגרנולה. היו ימים קשים שהרגשתי לבד, שרציתי אותה לידי. הצלחתי לשרוד יפה עם הגעגועים ודווקא ממש לקראת הסוף נשברתי. בוקר אחד הלכתי למשרד של ההפקה, פתחתי את המייל ושם חיכו לי תמונות עדכניות שלה עם ההיריון המתקדם. אני מסתכל ורואה שהפנים שלה השתנו, שפתאום יש לה בטן גדולה. הבנתי שמשהו עובר עליה ואני לא לידה. זה שבר אותי. רצתי לחדר שלי ושם נתתי לעצמי לבכות ולהוציא את כל הגעגועים אליה.”
היית מסוגל להשאיר תינוק בבית ולצאת למשחק כמו נעמה?
“אני חושב שהיא בחורה מאוד אמיצה וקטונתי מלקבוע איזו אמא היא. אישית, אני לא יודע אם הייתי מסוגל לעזוב את יעלי ויהלי ולנסוע. אני רק רוצה לנשום את הילד שלי כל הזמן.”
למרות ההתלהבות הציורית של זוארץ מהנופים הטרופיים כאילו היה טטיאנה הופמן המתארת עיירת דייגים ציורית - מה שבאמת מרטיב את עיניו הוא בנו הבכור, יהלי “)שם שישר מעלה חיוך על הפנים. בעיניי זה שם של אופטימיות,(” שנולד לפני כשלושה חודשים. בעוד כחודש יארזו בני הזוג את עצמם ואת מל, כלב הלברדור, ויעברו מהדירה שליד כיכר המדינה לבית פרטי שרכשו במושב גבעת שפירא שבשרון.
במסגרת המסע הזה מתפנה זוארץ להגשים חלום ישן ולהוציא דיסק בכורה. את הדיסק הראשון הקליט כבר בגיל 24 ולבסוף החליט לגנוז אותו. “הדיסק היה מורכב משירי משוררים כמו יונתן רטוש, עמיחי ויונה וולך. ההחלטה לגנוז משהו שעבדתי עליו חצי שנה הייתה מאוד קשה, אבל ממרחק הזמן אני שמח על כך. כשאני מקשיב לזה היום, אני שומע ילד לא בשל שאפילו לא יודע על מה הוא שר.”
לפני כשלוש שנים הקים זוארץ הרכב של ארבעה נגנים והתחיל לעבוד על חומרים לדיסק שהוא מקליט בימים אלה ומתכנן להוציא באופן עצמאי.
אז גם אתה מצטרף לקאדר השחקנים זמרים?
“מעשית, התחלתי את הקריירה בלהקת חיל האוויר ובמופעים מוזיקליים. שרתי בבית כנסת עם אבא שלי ובטקסים בבית ספר. הייתי נכנס לשירותים ושר שם כי אהבתי את התהודה. העובדה שהתקבלתי בגיל 24 ל’בוסתן ספרדי,’ קצת שינתה את התוכניות שלי כי גיליתי את המקום של המשחק. למרות שאולי זה לא נראה, אני טיפוס מאוד ביישן והכניסה לעולם המשחק עזרה לי להתמודד עם הביישנות. אבל אף פעם לא נטשתי את המוזיקה.
"שנים שאני כותב ומלחין. הקהל כל הזמן מופתע שאני שר וזה קצת מרגיז, למרות שאני יכול להבין. אני זוכר שאנשים היו ניגשים אליי אחרי ‘מרי לו’ ואומרים ‘וואו, אתה שר יפה.’ זה תמיד תפס אותי לא מוכן ועשה לי חשק לעמוד על ראש ההר ולצעוק ‘כן, אני גם שר.’ רוב הטקסטים והלחנים הם שלי, אבל יש גם לחן אחד של אחי, רועי, אחד של תום פטרובר מהיהודים ושלושה של אהובה עוזרי, שהפכה לאחת מחברותיי הקרובות.”
איך נוצר החיבור ביניכם?
“יעלי שאלה אותי ‘שיר של מי הכי היית רוצה בתקליט.’? עניתי מיד ‘אהובה עוזרי.’ כשהייתי ילד היה לנו במרכז הסלון פסנתר שחור שעליו רועי היה מנגן רסיטלים. בכל פעם שהוא ניגן הייתי צריך להיות בשקט. אז הייתי מוצא את עצמי במיטה, מכוסה בשמיכת פוך מעל לראש, מפעיל את הטייפ ושומע זהר ארגוב, שימי תבורי ואהובה עוזרי, למרות שזו לא המוזיקה שהיינו שומעים בבית.”
זה היה סוג של מרד נגד מוצרט של אחיך?
“לא יודע. זה מה שריגש אותי. שמעתי את זה ברחוב והבאתי את זה הביתה. בכל אופן, התביישתי לפנות לאהובה, אז יעלי התקשרה אליה, קבענו פגישה וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. מצאתי חברה אמיתית. אנחנו נפגשים פעם בשבוע, היא מופיעה איתי ואני אשיר שני שירים באלבום הבא שלה. אני פשוט מת עליה.”
אם עדיין לא השתכנעתם שלא תוכלו להימלט מזוארץ בחודשים הקרובים, ביולי ייצא לאקרנים הסרט “אנטרקטיקה,” שבו הוא מגלם את רונן, עיתונאי גיי שמאס בסטוצים ומחפש אהבת אמת. “יאיר הוכנר שלח לי את התסריט ואהבתי אותו. זה היה תהליך מאוד מסקרן עבורי כשחקן, כולל אתגרים של נשיקה והתגפפויות עם גברים.”
מה עדיף, לאכול שרצים חיים או להתנשק עם גברים?
“כמו בכל תפקיד שאני עושה, גם פה הלכתי עד הסוף כשנאמר אקשן. אני חייב להודות שהפתעתי את עצמי עם הפתיחות והזרימה שלי.”
ובכל זאת, בסוף לוח הזמנים המטורף הזה, זוארץ מתעקש לא לוותר על העבודה עם קבוצת ילדים בעלי פיגור שכלי ותסמונת דאון בעכו, שאיתה הוא נפגש כבר שש שנים. “המוסד בעכו העלה בזמנו את ‘בוסתן ספרדי’ והוזמנתי לצפות בזה. ראיתי אותם מופיעים על במה מאולתרת ופשוט התאהבתי. בלי שום הכנה או כלים מצאתי את עצמי מגיע אליהם אחת לשבוע. בפעמים הראשונות חזרתי הביתה מותש לגמרי, אבל בכל פעם שראיתי אותם עושים עוד צעד קדימה, זה היה שווה הכול.
"עד היום עשינו שתי הצגות שכתבתי וביימתי. זה באמת אחד הדברים שממלאים אותי הכי הרבה אושר, לדעת שבזכות הפעילות חלקם הפסיקו לקחת תרופות הרגעה, הפכו לפחות אלימים ושיש להם למה לקום בבוקר. זה מחזק אותי ובעיקר נותן לי פרופורציות לחיים.”
נא להמתין לטעינת התגובות
