האנשים על הנשים
מה פשר ההתלהבות שהמריצה את הנשים לתרום את כל זהבן למשכן? האם זו "קלות הדעת" המפורסמת של חז"ל, או אולי חכמת לב ונדיבות יתרה? הרב ד"ר יהודה ברנדס דורש בפרשת השבוע- ויקהל
רש"י מסביר בקיצור: "על הנשים - עם הנשים, וסמוכין אליהם", ואילו הראב"ע קובע סדר קדימות וחשיבות: "ויבואו האנשים על הנשים - אחר שבאו הנשים. ויש אומרים: על דעת הנשים". הרמב"ן מפתח עוד: "בעבור כי הנדבה בתכשיטין היא מצויה אצל הנשים יותר. וכולן היו להן [תכשיטים], ופרקו נזמיהן וטבעותיהן מיד, ובאו תחילה. והאנשים - אשר נמצאו להם - הביאו עמהם. כי טעם 'על הנשים', שהן היו שם בראשונה והאנשים נטפלו להן."
ההתלהבות והנדיבות לתרומת המשכן הקיפו את כל העם, אולם ההתעוררות הראשונה, היזמה הפעילה, היתה בידי הנשים. התופעה הזאת מוסברת בשני אופנים, האחד מעשי, והאחר מהותי. מבחינה מעשית, כדברי הרמב"ן, בידי הנשים היה הזהב זמין יותר, בתכשיטיהן, והן מיהרו לתתו. אצל הגברים, גם אם היה זהב, הוא טמון בין דברי הערך, כפי שמתואר בסיפור חטא עכן, "והנם טמונים בארץ בתוך האהלי, והכסף תחתיה". לפיכך, היו הנשים זריזות יותר. תופעה דומה מוצאים גם בתחום הצדקה. בכמה מקומות מתארת הגמרא את הצדקה של הנשים כבעלת ערך רב יותר מזו של הגברים, מכיון שהנשים מצויות בבית ונותנות לעני מזון מן המוכן להשביע את נפשו, ואילו הגברים בדרך כלל נותנים כסף, שאינו מיתרגם מיידית לשימוש העני הרעב.
הסבר האחר של קדימות הנשים הוא מהותי יותר. מדברי ראב"ע משמע, שמתגלה כאן יתרון ערכי בהתנהגותן של הנשים. הן נדיבות לב יותר, ונמרצות יותר בנכונות שלהן להרתם לתרום לדבר מצוה וקדושה. תכונה זו מופיעה באירועים נוספים שהתרחשו בדור יציאת מצרים. החל מן המיילדות והנשים שהתמודדו בעוז ובנחישות עם גזירת פרעה על היילודים במצרים, וכלה בבנות צלפחד שהפגינו מידה מרובה ביותר של ההתלהבות ונכונות לירושת הארץ. כמאמר הגמרא "בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים". סביר להניח, שתכונה זו איננה מקרית ואינה ייחודית לדור ההוא, אלא היא תכונה יסודית שנקבעה לדורות בעם ישראל, מעלתן של "נשים צדקניות" המובילות את הציבור בכל דבר של קדושה. כפי שמופיע בהכללה מדרש רות זוטא: "ואין הדורות נגאלים אלא בזכות נשים צדקניות שבדור".
בתלמוד הירושלמי מוצאים מימד של ביקורת על נתינה חפוזה לתרומה. "אמר רבי בא בר אחא, אי אתה יכול לעמוד על אופי של אומה הזאת, נתבעין לעגל ונותנין, משכן ונותנין". אבל, הביקורת הזאת אינה חלה על תרומת הנשים. הרמ"ע מפאנו מסב את תשומת הלב להבדל שבין פרשת התרומה למשכן לבין פרשת התרומה לעגל. בעגל נזכרו בפירוש רק הגברים, אהרן הורה להם: "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם, בניכם ובנותיכם והביאו אלי", אבל אין שום איזכור לכך שהנשים תרמו מרצון תכשיטים. נמצא, שההתלהבות של הנשים לא נבעה מכך ש"נשים דעתן קלות", אלא נעשתה מתוך "חכמת לב", והבנה מדויקת, למה ראוי לתרום ולמה לא.
בשונה מן הפרשנים הפשטנים, במדרש ניתן מקום למשמעות הראשונית של הביטוי, למרות חוסר הצניעות המרומז בו. "שמחו כל ישראל במלאכת המשכן והביאו בשמחה כל נדבה ובזריזות. ראה מה כתוב: 'ויבאו האנשים על הנשים', שהיו דוחקות זה על זה, ובאים אנשים ונשים בערבוביא. ולשני בקרים הביאו כל הנדבה! שנאמר: 'והם הביאו אליו עוד נדבה בבוקר בבוקר', וכתוב: 'והמלאכה היתה דים'." (במדבר רבה יב טז).
סביר להניח, שבעל המדרש לא התכוון לעודד את ה"ערבוביא" בין גברים לנשים, אבל הוא השתמש במשמעות הייחודית של הביטוי כדי להדגיש יותר את המהירות וההתלהבות, שגרמה לגלישה מעבר לסדרים המקובלים של ההפרדה. אמנם בזוהר לפרשתנו מובאת עמדה הפוכה, שהניסוח המיוחד מלמד שהאנשים לא באו עם הנשים אלא בדרך אחרת, והוא מסיק מכך גם לתחומים אחרים, כגון לסדרי ההלוויה, שאין לנשים ולגברים לילך בדרך אחת.
מפתיעים ביותר בהקשר זה דבריו של האדמו"ר רבי צבי אלימלך מדינוב בספרו "אגרא דכלה": "הנה אמר 'על' הנשים...הגם
ורצונו לומר, שלא תדמה בדעתך שח"ו עלה איזה תבערת יקודים בלב אחד מהם כאשר באו כל כך בערבוביא ח"ו, רק לבם חלל בקרבם ולא עלתה בלבם שום מחשבת פיגול רק לנדב נדבתם לה', וכל כך היו משוקעים במחשבה זו בדביקות נפלא, עד שאפילו היו בערבוביא ובסמיכות גדול זכרים ונקבות, לא לבם הלך אחר מחשבות התיעוב, רק אהבת הבורא ביטל מהם אהבת עולם הזה." בידעו את דברי הזוהר ההפוכים ממש לדבריו, הוא מוסיף ומציין: "וידעתי גם ידעתי דברי קדישין עליונין בזוהר הקדוש, עם כל זה רשות לכל אחד מישראל להתבונן באותיות התורה כפי שורש נשמתו"!
לפי דרכו שהוצגה לעיל, מסביר הרמ"ע מפאנו שהגברים היו נכלמים ומבוישים מאז חטא העגל, ולכן הם נגררו אחרי הנשים גם בתרומת המשכן. "לפיכך רצו שההתחלה יהיה על ידי הנשים... כי נבזים נמאסים מאד היו בעיניהן [בעקבות כשלונם של הגברים בחטא העגל]... ועל ידי נדבת המשכן עשו שלום ביניהם". הוא קורא את "ויבואו האנשים על הנשים" גם כביטוי של ההתפייסות בין גברים ונשים והסכמתן של הנשים למחול לבעליהן החוטאים ולהתקרב שוב אליהם. (רמ"ע מפאנו, מאמר הנפש, חלק ו' פרק י').
ההתלהבות לדברי מצוה וקדושה, מעמעמת את יקוד התאוה והעבירה, וממלאת את הלב בחיוניות הנפשית הנחוצה לעבודת השם. גם בתחום שבין איש לאשתו, וגם בזו של הקהל והציבור. מתברר, שלנשים יש תפקיד מרכזי וראשון במעלה במשימה זו.
לעילוי נשמת אמי מורתי, אהובה בת בנימין, הריני כפרת משכבה.
נא להמתין לטעינת התגובות
