מאבד את הצפון
מה שלא עשו שתי מלחמות, עשרות קטיושות ומאות סנטימטרים של שלג עשו שתי תאונות הדרכים שעבר מנחם הורוביץ. עכשיו, כשהוא מגובס בביתו, הוא מדבר ברצינות על פרישה ("אין ספק שאני חייב להוריד הילוך"), מחזק את הקשר עם אלוהים ("דיברנו הרבה בזמן התאונה") ומתחשבן עם עצמו ("פניתי יותר מדי אל דרך החולין")
"היו לי דמעות בעיניים כשראיתי את נוף הגליל", מספר הורוביץ (52), "שאלתי את עצמי אם אני עומד להיפרד מהנופים האלה שגידפתי כל כך 30 שנה? אני לא יודע מה התשובה. אני מבולבל מאוד והייתי כך לפני התאונה ואחריה. המחשבות רצות בראשי. אין לי ספק שאני חייב להוריד הילוך מבחינת האחריות שמוטלת עליי, שהיא כבדה מאוד. ב-14 השנים מאז הוקמה חברת החדשות, זו הפעם הראשונה, למעשה, שבה לקחתי חופשת מחלה".
פעמיים בתוך חודש נקלע הורוביץ לתאונת דרכים. בסוף ינואר החליק רכב חברת החדשות של ערוץ 2 שבו נהג בשלגים של צפון רמת הגולן. הורוביץ יצא נסער מהתאונה, אך כמעט ללא פגע. המכה הגדולה הגיעה בתום טיול משפחתי בדרום הארץ, לפני שלושה שבועות. אחרי כל כך הרבה זמן מצא הכתב העסוק זמן לבלות עם משפחתו. "היו איתי אשתי תחיה, קצינת מודיעין במשטרת ישראל, הבן שלי איתמר, שנמצא לקראת סוף מסלול בפלס"ר צנחנים, ובתי נגה, שעושה שנת שירות שנייה", משחזר הורוביץ, "יש לנו עוד בן, חגי, שלא היה איתנו. ניצלנו את העובדה שאיתמר קיבל 'רגילה' כדי לצאת לטיול משפחתי בן יומיים".
משפחת הורוביץ החלה את המסלול בעין גדי, והמשיכה לנחל ערוגות, לים המלח וליקב יתיר. לאחר שקיבלו מידע על שיטפונות בערוצי הנחלים, החליטו בני המשפחה לשוב לים המלח. בשל השיטפונות שגבו אז את חייו של תייר אמריקני, עוכבה המשפחה במשך שלוש שעות בין נחל ערוגות לנחל דוד, והורוביץ עוד הספיק לצלם כתבה לתוכניתו של עודד בן עמי. "מאחר שהשיטפונות נמשכו", הוא מספר, "נאלצנו לטפס שוב לערד מתוך כוונה לחזור דרך צומת להבים לצפון. בקטע הכביש שבין נווה זוהר לערד, בגלל סיבות שעדיין אינן ברורות לי, התנגשתי בחלק
במשך קרוב ל-50 דקות היה הורוביץ אחוז בין חיים ומוות בתוך הפורד מונדיאו שלו. רגליו, שדרכו ללא הפסקה על כל שביל ושביל בצפון, נלכדו תחת ערמות המתכת המעוכות של המכונית דווקא בכביש דרומי וצהבהב, כה רחוק מהבית. "את רגל שמאל לא הרגשתי בכלל", הוא נזכר, "לא ידעתי אם איבדתי אותה או אם יש לי פגיעה בעמוד השדרה. היו לי כאבים עצומים בחזה מהכרית, והיה לי קשה לנשום, אבל ידעתי שכדי לחיות אני צריך להישאר בהכרה. פחדתי מדימום בגוף. האדם הראשון שראה אותי היה מתנדב במד"א. שמעתי אותו מדווח שמצבי 'קל מאוד', ואני שכנעתי אותו לשנות את הנוסח כי הרגשתי שכוחותיי אוזלים. הכרתי הייתה מעורפלת. כוחות מד"א היו הראשונים שהגיעו, אבל הם התקשו במתן טיפול רפואי כי אי אפשר היה להוציא אותי. הייתה לי תחושה שכוחותיי אוזלים, אבל ידעתי שאם בורא עולם השאיר את כולנו בחיים, אני פשוט חייב להמשיך במסע הארוך".
התפללת ?
"אני בהחלט דיברתי הרבה מאוד עם בורא עולם באותן דקות".
מה אמרת לו?
הורוביץ נשנק לרגע, מתקשה להמשיך. "הזכרתי לו שברמת גן חי רבי, מורי, צדיק יסוד עולם, הרב ד"ר יהושע הורוביץ, כמעט בן 97. הרגשתי שאולי למענו בסופו של דבר איחלץ מהמכונית. חשבתי על אבא שלי, על בני המשפחה, שהיה לי ברור שהם שוכבים על הכביש בחוץ. זו תחושה של חוסר אונים, תחושה קשה מאוד, בעיקר משום שאני הייתי הנהג, ויצאנו לטיול משפחתי אחרי כל כך הרבה שנים".
במשך כל אותן 50 דקות ארוכות המשיך הבן איתמר לדבר עם אביו הלכוד, מדובב אותו כדי שלא יירדם, ומעביר מסרים ממנו לאמו שהייתה שכובה על הכביש. מחוץ לרכב התאסף המון אדם, שנדהם לגלות שהפצוע שלחוץ בתוך המכונית הוא לא אחר מכתב הטלוויזיה והרדיו המפורסם. מתוך המכונית היה הורוביץ חייב לנהל שיחת טלפון חשובה. "התקשרתי מהמכונית למטפלת של אבא שלי, וביקשתי ממנה להוציא את הסוללה מהטרנזיסטור", הוא מספר, "ידעתי שהוא מקשיב לחדשות וידעתי שזה ישודר". בחוץ ממשיך איתמר להתקשר לכוחות ההצלה, ודוחק בהם להגיע מהר יותר.
"אני עודדתי את בני המשפחה והבטחתי שכולנו נצא חיים מהתופת," נזכר הורוביץ. אולם הוא מודה כי בקיץ 2006 תחושת ה"לי זה לא יקרה" נסדקה אצלו. "ב-30 השנים האחרונות אני מלווה את כל מלחמות ישראל בצפון - מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה, כל המבצעים ואלפי אירועי הביטחון מביירות ועד גבול הצפון. קיבלתי עליי תפקיד עיתונאי קשה מאוד ויצאתי בשלום, אבל במלחמת לבנון השנייה הרגשתי שלא אשרוד. ראיתי את המוות מול העיניים. 1,159 קטיושות נפלו רק בקריית שמונה במשך חמישה שבועות. הייתה לי הרגשה מאוד לא טובה שאני את המלחמה לא אעבור בשלום, כל הזמן עמדה מולי דמותו של אילן רועה ז"ל, שנהרג לפני תשע שנים בדרום לבנון. זאת הייתה נקודת מפנה מבחינתי."
שבוע שכב הורוביץ בבית החולים סורוקה אחרי התאונה, ושם גם עבר ניתוח ברגלו המרוסקת. שבועיים נוספים בילה באורתופדית א' בתל השומר, לאחר שביקש להיות קרוב יותר למשפחתו. "הרופאים מבחינתם סיימו את הטיפול, והחלטתי שבמקום ללכת למוסד שיקומי, אנסה לעשות זאת בעצמי. זה קשה מאוד, אני לא בטוח שאצליח, וייתכן שביום חמישי אצטרך לעבור ניתוח נוסף שבו יצטרכו ליצור גבס על קרסול רגל שמאל שנשברה," הוא אומר בשקט. הטלפון שלו, כמו גם של המערכות בגלי צה"ל ובחברת החדשות, לא פסק מלצלצל בימים שלאחר התאונה. זרים גמורים התקשרו לשאול את שם אמו, כדי לשאת ברכה למענו בבית הכנסת. אבל יידרשו חודשים ארוכים עד שהורוביץ ישוב לאיתנו.
הקו הזה שעובר ממלחמת לבנון השנייה, דרך התאונה בגולן ועד לתאונה הקשה בים המלח, הביא את הורוביץ להרהר בהמשך הקריירה המקצועית שלו" .חשבון הנפש שאני עושה תוך כדי השכיבה בסורוקה, ועכשיו בבית, עוסק בשאלה אם לא הגיע הזמן להוריד הילוך. האחריות בתפקיד הכתב בצפון כבדה מאוד. אני חייב לקבל על כל הנושאים מידע בזמן אמת, ותמיד אתה צריך להיות ראשון. ככה זה נמשך 30 שנה, חוץ משבתות וחגים. זה מתח בלתי פוסק, כי אתה אף פעם לא יודע מתי חיזבאללה יקבל החלטה לתקוף, מתי ייפול מטייל, או מתי תהיה תאונה קטלנית. יכול להיות שהגיע הזמן להוריד קצת הילוך, ולנסות למצוא תפקיד אחר או אולי תפקיד נוסף שקצת ירגיע אותי.
"העבודה בצפון, אם אני מוציא את אירועי הביטחון, השתנתה," קובע הורוביץ. "עד לפני שש שנים הייתי פותח בכל יום את החדשות. היום אני שמח שאני עוסק בכתבות צבע, אבל אחרי 30 שנים אני צריך עוד משהו לנשמה. עשיתי סדרה ב'קשת', 'כתבנו בצפון יוצא לפגישה', ולצערי היא עדיין לא חזרה לעונה נוספת. הייתי שמח לעשות משהו נוסף על עבודתי ככתבנו בצפון. אני מודה שאני מתקשה להתנתק מהכותרת 'כתבנו בצפון'. אני לא מתכוון לעזוב את חברת החדשות, אין לי מחשבות כאלה, אבל אני חייב לשנות משהו, להאט את הקצב, לנהל אורח חיים רגוע יותר. ההתמודדויות המשפחתיות והאישיות שלי לא פשוטות, ואני פשוט חייב להירגע, לעשות חושבים ולראות איך אני משתלב אחרת בחברת החדשות."
ולאילו מסקנות אתה מגיע כאדם דתי?
"אין ספק שכאדם דתי שעובר טראומה קשה כזו, אתה שואל במה חטאתי, כי עברנו ניסיון קשה מאוד, כפסע היה בינינו למוות, והנה ברוך השם, אנחנו כואבים מאוד, אך חיים. אז אני ממשיך להתפלל ולשאול שאלות את בורא עולם, ואין ספק שאני מאמין שאני חייב לשנות משהו, אולי הרבה, בהתנהגותי, במידותיי. אני צריך לפשפש במעשיי, בהליכותיי, בדרך דיבורי, באופן התנהגותי, ואני עושה חשבון נפש ענק."
על מה אתה מצטער במהלך חייך?
"אבא שלי רצה מאוד שאהיה מורה בישראל. במשך עשרות שנים הוא לימד בבתי ספר בבני ברק ובאוניברסיטת בן גוריון, וכתב עשרות ספרים ופירושים על רבנים גדולים. הוא תלמיד חכם מובהק שעלה לארץ ב-1939 בעל תואר דוקטור והסמכה לרב מווינה. הוא שמח מאוד בהצלחתי, אבל לא יצא מגדרו אף פעם אל מול בנו שמופיע בכל ערב על המרקע או ברדיו. הוא היה רוצה שאהיה יותר תלמיד חכם כנצר לשושלת רבנים ידועה בעולם הדתי, אבל אני בעוונותיי פניתי יותר מדי אל דרך החולין ופחות אל דרך הקדושה. ייתכן שחלק מהמחשבות עכשיו זה לנסות לחזור לגמרא ולחומש ולקביעת העתים לתורה. לא שהייתי רחוק מזה, אבל אני צריך להתאמץ יותר."
אתה מתחזק?
"בהחלט. אני צריך להודות לקב"ה שהוציא אותי מהתאונה חי, אבל לא להסתפק רק בברכת הגומל. אני צריך לעשות יותר מבחינה דתית אמונית, כדי להוכיח לבורא עולם שהבנתי את הרמז".
על אף שהפרשנים הצבאיים רואים בשוך קולות התותחים בצפון שקט מתעתע בלבד, בשנים האחרונות חל שינוי הדרגתי במעמדו של הורוביץ. הדובון הצבאי, המבט המכווץ וחיתוך דיבורו האופייני מוקדשים יותר ויותר לדיווחים על כמות המים בכינרת ועל העגורים בשמורת החולה, ופחות על הנעשה משני עברי הגדר הטובה. כתב המלחמות הפך לכתב הפרפראות הלאומי. הקול המבהיל, מבשר הרעות, מספק כעת אתנחתה קומית.
"אני חש בכל מקום שאני מגיע אליו שאנשים אוהבים אותי", הוא מספר, ומגביר מעט את קולו, שהופך פתאום מחויך. "בשנים הראשונות אנשים פחדו ממני, אמרו, 'כשאנחנו רואים אותך אנחנו חושבים שקרה אסון'. פעם נסעתי במעלית, וכשאישה אחת עמדה להיכנס היא נסוגה ואמרה, 'אני איתך לעולם לא אהיה באותה מעלית'. לצערי, החשש הזה היה נכון, כי אם עברו אליי בחדשות - קרה דבר איום ונורא. בשנים האחרונות שילבנו כתבות קלילות, ואנשים אוהבים את זה. חצי וילה בקריית שמונה בניתי מכתבות על גובה השלג בחרמון. אנשים אוהבים את ההומור. מנגד, זה מבלבל, כי אתה לא רוצה להיות כתב שובב. אני בהחלט מחפש את האיזון שבין הנושאים הרציניים לבין כתבות צבע שאני עושה".
אתה מסרב לפעמים לכתבות כי אתה מרגיש שהן שמות אותך ללעג?
"כן. לפעמים יש נושאים שאני מרגיש שאשתטה בהם יותר מדי, אבל אין ספק שאנשים אוהבים מאוד את סיפורי הצבע ואת הנושאים הקלים יותר".
בין היתר, משמש הורוביץ גם ככתב בצפון של גלי צה"ל. הדקות שבהן הוא עולה לשיחת הוועידה היומית עם שרון (יש להגות בהטעמה אמריקנית) וקסלר בתוכניתו של רפי רשף, הן על פי סקרים מהדקות המואזנות ביותר ברדיו בישראל. "גם כשאנשים לא בדרכים, הם לא מפספסים את זה", מתגאה הורוביץ. "משופטים בעליון ועד אחרון הנפילים מאזינים לנו. וכשאני שואל למה, הם אומרים 'אתה פשוט לא מבין מה זה עושה לנו לנשמה'. אני מדבר על דברים קלילים, על פרשת השבוע, וזה עושה טוב".
איך אתה מסביר את ההאזנה הגדולה כל כך לשלושה-ארבעה אנשים שמנהלים שיחה אישית ביניהם?
"אין לי תשובה חד-משמעית, לא ישבנו ותכננו את זה. לא היה פיילוט, פשוט התחלנו לדבר. זה משהו שעל פניו נראה לא הגיוני, אבל אני מציע שבמקום אולי לומר, 'הפכת את עצמך לאדם קליל', צריך לקחת ולבדוק איך דבר כזה קורה. למה זה תפס. אנשים אומרים הכל שחור משחור, טרגדיות ואבל, הדולר יורד, ופתאום בא אדם שמצליח לשנות את מצב הרוח הלאומי, לכן אוהבים לשמוע את זה".
אתה לא חושש מהנצחת מעמדך כסייד קיק?
"אני לא חושב שאני סייד קיק, אני שם כחלק מעבודתי ככתב. אני יודע מה הפינה עושה לי ולתדמיתי, ואני שלם עם כך. אילו חשבתי שזה משהו שפוגע בי, לא הייתי עושה אותו".
נא להמתין לטעינת התגובות
