שקדי עשה את שלו
עפר שלח סבור שמפקד חיל האוויר היוצא עשה עבודה טובה עבור יורשו
אלו מילים גדולות, אבל לא גדולות מדי בתודעתו של שקדי. כמעט כל כתבה העוסקת בו מזכירה שבלשכתו תלויה תמונתם של שלושה מטוסי אף-15 של חיל האוויר, החולפים בטיסה מעל מחנה ההשמדה אושוויץ-בירקנאו.
ב-2003, כשהיה ראש מטה החיל, קיבל שקדי טלפון ממפקד המשלחת לפולין שהיה אמור להוביל את המטס הזה. הפולנים לא מאשרים לטוס, נאמר לו. שקדי, שאביו ניצל ממוות כשקפץ מהרכבת בדרך למחנה ההשמדה, הגיב כמו שקדי: הפעם האחרונה שהפולנים אמרו לנו מה לעשות היתה לפני 60 שנה, אמר. תעשו מה שצריך לעשות.
לעשות מה שצריך לעשות, בכוחותינו שלנו. זה נשמע סביר ופשוט כשמדובר בכל משימה של חיל האוויר, מכונה שישראל משקיעה בה השנה כשישה מיליארד שקל. חוץ מאחת. במהלך הדיונים על זהות היורש ריחפה ברקע התמונה שהעסיקה אותו יותר מכל: ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל קוראים למפקד חיל האוויר ושואלים אותו שאלה. הוא צריך לספק תשובה מקצועית איתנה.
הוא גם יהיה האיש שיוציא אותה לפועל במו ידיו. הרי איש מהם אינו יודע לפקד על פעולה אווירית, בוודאי לא המורכבת ועתירת הסיכונים ביותר שביצע החיל מעודו. אם ישיב בשלילה, החלופה עלולה להיות משהו שישראל לא מעזה אפילו לחשוב עליו בקול.
כל יום, אומר שקדי לאנשיו, צריכה השאלה הזו לעלות לדיון במדינת ישראל. כל יום בארבע השנים האחרונות, גם בימים שבהם החליטה המערכת שמעליו במפורש שזו לא תהיה הדרך, עשה כל מה שחשב לנכון כדי לקרב את חיל האוויר לתשובה חיובית אמיתית. מבחינתו, אי אפשר שלא תהיה לישראל אופציה קונבנציונלית, אווירית בהכרח, ליום שבו תחליט שעליה להתמודד צבאית עם איום הגרעין מאיראן.
הוא קורא כמעט באובססיביות כל פריט מידע על איראן, ומסיק שהעוצמה הגרעינית שלה מכוונת לא לאופציה אלא למעשה, לא להשגת כוח אלא למימושו מול ישראל. מבחינתו, בערבו של כל יום חייב מפקד חיל האוויר לשאול את עצמו מה עשה כדי לתת תשובה טובה יותר, אם ישאלו אותו את השאלה הגורלית מחר עם שחר.
לפני ארבע שנים, כשהמליץ על שקדי ולא על עמוס ידלין ליורשו, נימק דן חלוץ את הבחירה בכך שהשנים הבאות יהיו שנים של הפעלת כוח ולא של בנייתו. המילים "כוח אווירי" יחזרו לרדוף את חלוץ, אבל הצדק היה איתו: ארבע השנים של שקדי היו עמוסות פעילות, כפי שלא ידעו רוב קודמיו ב-25 השנים האחרונות.
בדיון השטחי שהתפתח לאחר מלחמת לבנון השנייה בציבור, בחלק גדול מהמסמכים שכונו בצבא "תחקירים" ואף בדוח וינוגרד, נוצרה תחושה כאילו היתה לצה"ל "קונספציה אווירית" שקרסה. ולא היא: לא היתה קונספציה שהמלחמה עם החיזבאללה תוכרע מהאוויר כי לא הוכרזה מלחמה עם החיזבאללה, לא טכנית ולא במחשבתם של הקברניטים.
היתה הפעלה עיוורת של כוח, חלק גדול ממנו מהאוויר,
בתרחישים של לחימה עם סוריה, שהגיעו לשיאם בקיץ שעבר, היו גם פעולות קרקעיות, אבל היה ברור שעיקר ההרס - ומלחמה עם סוריה פירושה בעיקר הרס, משני הצדדים - ייעשה מהאוויר.
בעזה משיג חיל האוויר הישגים שבמישור המקצועי הצר, זה שמתעלם מההקשר של הלחימה ומחוסר התוחלת של הדרך שבה ישראל מנהלת אותה, הם חסרי תקדים. כמחצית מהחמושים ויורי הקסאמים מיורטים מהאוויר, ובמקביל פחת מאוד מספרם של הלא חמושים שכלי הטיס פוגעים בהם. זה כמובן לא הופך את פעולות צה"ל וישראל בכלל בעזה לנבונות יותר.
זה היה יכול להיות סיכום הולם לכהונתו של מפקד אחר בזמן אחר. אפשר היה להתמקד בשילובן של נשים בחיל, בפעולות חברתיות, בכך שהחיל אינו מתלונן עוד על בעיות של כוח אדם. איתן בן-אליהו, שפיקד על חיל האוויר בשיאה של בועת ההיי-טק, נהג לומר שכל שקל נוסף שיהיה לו יושקע בטייסים; היום מספרים בחיל על אנשים שעשו הרבה כסף בחוץ ושבים לתפקידי סגן מפקד טייסת.
אפשר היה גם להתעכב על הנקודות השנויות במחלוקת: תחושת המרמור של חלק מהמעורבים בפרשת המין בנבטים, שחשו ששקדי הרחיק את עצמו במכוון מן הלכלוך; האמירות שעלו בתחקירים (הרציניים מאוד, להבדיל ממקומות אחרים) אחרי המלחמה, שנטען בהן שלהבדיל מטייסי התובלה והחילוץ, שהצטיינו מעל ומעבר, חשו הטייסים של מטוסי הקרב ומסוקי הקרב שאינם מופעלים היטב, והתלוננו גם על הקשר בין השטח לבין מטה החיל.
אבל לא בכהונה של שקדי. לכאורה הוכנסה האופציה הצבאית למקרר עוד בימי כהונתו של אריאל שרון, שקבע שהדרך הנבחרת להתמודד עם הגרעין האיראני עוברת בתפר של הדיפלומטיה לסיכול, ואף מינה את ראש המוסד מאיר דגן אחראי לעניין. אבל מאז חלו שינויים. שקדי נכנס לכהונתו נחוש להציג בסיומה אופציה של ממש.
זה התאים לאופיו: במלחמת לבנון התנדב לפקד מן הבור על הפעולה בבעל-בק, אף על פי שמבצע קרקעי לא היה בתחומו ומפקד חיל האוויר אינו אמור לפקד על פעולות כאלה. הוא אינו איש שמחכה שיגידו לו מה לעשות.
הוא יודע שלא מדובר רק בתכנון של נתיבי טיסה, פיתוח אמצעים ותורות לחימה. זה לא הכור העיראקי: מבצע באיראן יהיה בהכרח ממושך, תלוי במודיעין מתפתח שיש להשיג בזמן אמיתי, ולא פחות מזה כרוך במשהו שחיל האוויר לא ידע כבר עשרות שנים: אבידות בקרב.
שקדי, שהתגייס ב-1975, היה המפקד הראשון של חיל האוויר שלא חווה את טראומת יום כיפור ולא נצרך להוציא את עצמו ואת פקודיו חזרה לקרב אחרי יום שבו חלק מהלוחמים לא חזרו וחלק מהמשימות לא בוצעו. אין דרך, כמובן, להתאמן על זה. אבל שקדי הכניס לתוכנית "פו"ם רקיע", שבה מאמנים את מפקדי הטייסות הבאים, פרקים העוסקים בהתמודדות עם מצבי משבר ואובדן.
הקריטריון הראשון שלו לקידום לפיקוד על טייסת או בסיס היה ניסיון לדמיין איך יעמוד המפקד בתנאים שכאלה. הוא הקפיד במיוחד על איוש התפקידים, למשל ראש מחלקת מבצעים, שבעיניו חיוניים לתפקוד החיל בתנאי לחימה.
ב-15 במאי הוא יעביר את המכונה המשוכללת הזו לידיו של נחושתן. לאגף התכנון ייכנס, במקום נחושתן, ראש מטה חיל האוויר הנוכחי תת-אלוף אמיר אשל. אלה האנשים שהפעילו את כוחו של חיל האוויר בשנים האחרונות. שקדי ילך לדרכו, ספק גדול אם לבמה הציבורית, אבל מבחינתו הוא את שלו עשה, אם יבוא היום.
נא להמתין לטעינת התגובות
