לפיד של תקווה
לדעת טלי ליפקין-שחק, עכשיו זו ההזדמנות של העולם החופשי ללחוץ על הסינים בנושא טיבט
מחוללי הסיבוב הזה יודעים מה הם עושים: כשסין עסוקה בהתמרקות ובהתגנדרות לקראת אירוח המשחקים האולימפיים, התגלגלה לידי העם המדוכא בטיבט ובתפוצות הזדמנות בלתי חוזרת להבקיע את מסך המשי, לחולל פריצת דרך, להביא למפנה, להתקדם לקראת עצמאות, להשתחרר מהלפיתה הסינית.
זו אכן הזדמנות פז. הן של הטיבטים המדוכאים, והן של העולם החופשי והנאור. להוכיח את כוחו, להשתמש במצפונו, להפעיל את המצפן. זה העולם הנאור שחלקים ממנו רבי עוצמה, אחרים פחות, אבל בקול מאוחד וצלול יכולים לעשות שינוי.
ספורט בכל מחיר?
ההחלטה של הוועד האולימפי לזכות את סין בכבוד שבאירוח המשחקים האולימפיים בקיץ 2008 היתה מלכתחילה בעייתית. על הטענות שהעלו המתנגדים, בשל אפילת המשטר המדכא, השיבו המצדדים כי הלגיטימציה מהסוג שהאירוח מעניק, תחבק את סין ותכניס אותה בעל כורחה למשפחת העמים הנאורים.
עכשיו, מקבל העולם תזכורת לאופי החמקמק, שלא לומר האכזרי בעליל, של שליטי האומה המארחת. זאת על כן ההזדמנות של שוחרי זכויות האדם והחירות בעולם לבצע אקט של סחטנות. גם אם המהומות בטיבט ניצתו על-ידי בעלי עניין טיבטים, המבקשים לנצל את ההזדמנות, וגם אם המספרים היוצאים מהדיווחים
אינם מדויקים, התזמון הזה מזמין לחץ של העולם על סין לשחרר, לשפר, לאפשר.
נכון שהעולם הנאור מורכב ממדינות שחלקן אינן נקיות מאשמת דיכוי של אחרים, מיעוטים או שכנים, גם אנחנו כאלה, אחרי הכל. אבל לדיכוי ולרשע יש דרגות, וסין היא מעצמת-על בתחום הזה. שוללת חירויות אזרח ואדם ומדכאת את מיעוטיה. לכן עכשיו, בניגוד לאולימפיאדות אחרות מהעבר החשוך של העולם הנאור שהתאווה לספורט בכל מחיר, אפשר לרשום הישג. הוא אולי לא ישנה את המאזן העולמי של העוולות שינוי מוחלט, אבל יהיה משמעותי למאות מיליונים של סינים וטיבטים, וידליק לאחרים לפיד של תקווה.
נא להמתין לטעינת התגובות
