אין חגיגה בלי עוגה

האם גם אתם חתמתם על עצומה הקוראת לחסוך בהוצאות חגיגות השישים למדינה והרגשתם ראויים? למרות האינסטינקט הראשוני להיות נגד כל מה שרוחמה אברהם בעדו- אלישיב רייכנר לא חותם. את הצדקנות הוא שומר ליום סגריר. את יום ההולדת השישים למדינת ישראל, שבין אזרחיה עוד מהלכים פליטי שואה הוא רוצה לחגוג ביג טיים. רייכנר חגיגני

אלישיב רייכנר | 30/3/2008 11:37

לא מזמן הגיעה לתיבת הדואר האלקטרוני שלי, כמו לרבים אחרים, פנייה לחתום על עצומה הקוראת לצמצום חגיגות השישים למדינה. יוזמי העצומה קראו להעברת תקציבי החגיגות המיותרים, לדעתם, למיזמי חברה ורווחה המשוועים לתקציבים.

האינסטינקט הראשוני מול עצומה כזו היא לחתום. איך אפשר להתנגד להעברת תקציבים נוספים לתחומים חברתיים? איך אפשר לתמוך במה שמוגדר כ'בזבוז כספי ציבור'? גם דימוייה התקשורתי הלא מחמיא של רוחמה אברהם, השרה הממונה על חגיגות השישים, מחזק את האינסטינקט הזה - לשלוח יד, לחתום בעצבנות על העצומה, ולהרגיש שעשית משהו טוב למען החברה.

אבל, אחרי שלב האינסטינקטים, עלה באפי ריח עז של פופוליזם וצדקנות. עניין אותי לבדוק, האם כל אלו שמיהרו לחתום על העצומה שקוראת למדינה לחגוג בצניעות את יום הולדתה, נוהגים כך גם באירועי השמחה הפרטיים שלהם. איך נראו וייראו החתונות של הצעירים הרבים שחתמו על העצומה? האם הם שקלו לקיים אירוע צנוע, ואת הכסף הנחסך לתרום לעניים ולחולים?

יטענו כלפיי החותמים, שמה שמותר לאדם הפרטי בביתו, אינו מותר למדינה שאחראית על רווחת תושביה אלא שאם אדם פרטי מרגיש צורך להודות לבוראו ביום הולדתו, ולחגוג קצת יותר כשמדובר במספר עגול, על אחת כמה וכמה שמדינת ישראל צריכה להודות על גודל הנס שבהקמתה ושבקיומה המתמשך. לא לחגוג את עצמאותנו כעם, זו כפיות טובה, במיוחד לנוכח השואה האיומה שפליטיה עדיין חיים בתוכנו.

אירועים לאומיים מסוג כזה, יש בכוחם לחזק בקרב האזרחים תחושות רצויות כמו שייכות למדינה, ציונות, ופטריוטיות חיובית. אפשר להיות ציניים עד מחר, אבל כל אחד יודע שבשביל כבוד לאומי, צריך לעבוד. אם אנחנו רוצים נוער אידיאליסטי ציוני ותורם, צריכים לחזק את תחושותיו הלאומיות, ואת זה עושים, בין השאר, גם באמצעות אירועים כמו חגיגות השישים.

'אין חגיגה בלי עוגה'

ואם יש מקום לחגוג, אז חגיגות חברים, עולות כסף. כבר נאמר במקורותינו 'אין חגיגה בלי עוגה', וכשם שמסיבת יום הולדת פרטית דורשת עוגה, כך גם חגיגה של מדינה דורשת נתח מהעוגה התקציבית. חלק גדול מתקציב החגיגות, לפחות לפי הפרסומים, מיועד למטרות ראויות. תערוכת הישגים שתוצג ברחבי המדינה, כולל הנגב (!) והגליל. מחזמר על שדרות שיוצג בארץ ובעולם, ארבעה מיליון דולר שיושקעו במגרשי שעשועים לילדים בעיירות פיתוח, 60 אנדרטאות ברחבי הארץ שישוקמו, פעילויות שיתקיימו ללא תשלום בגנים הלאומיים ובשמורות הטבע, ועוד.

ומה עם העניים, תשאלו? ומה עם סל התרופות?

אין סוף לדבר. הרי לכאורה אפשר להחליט לבטל את כל תקציבי המדע, התרבות והספורט ולהעביר אותם בשלמותם למשרד הבריאות או למשרד הרווחה. אלא שכאן נדרשת שוב ההשוואה בין המדינה לאזרח הקטן. כשם שלאדם פרטי יש כל מיני צרכים מלבד מזון ובריאות, כך גם מדינה אמורה לממן גם אירועי תרבות וחגיגות עצמאות, ולא רק בתי חולים ובתי תמחוי.

צניעות היא ערך עליון, ובכל חגיגה שהיא, פרטית או לאומית, צריכים להימנע מראוותנות ומבזבוז. מצד שני, צריכים להיזהר גם מצדקנות והתייפייפות. לפני שבאים למדינה בדרישות, בואו קודם כל נדרוש מעצמנו קצת צניעות.