רב דון
מיד אחרי הפיגוע בישיבת מרכז הרב, הוא קבע שמדובר בעונש על התמיכה בציונות. את אחיו ישראל סגל, שחזר בשאלה, הוא החרים ואפילו סילק מלוויית אביו. הוא לא מדבר בחודש שלפני יום כיפור, לא אוכל מחוץ לבית, לא ישן בכלי מיטה זרים ובז בארסיות לחילונים. אבל גם לרב דון סגל, הסגפן והקנאי ברבנים החרדים, היה רגע אחד שבו כמעט נשבר
רב דון בחר לקלקל את האווירה. מי שסירב לשבת שבעה על אחיו שחזר בשאלה, העיתונאי והסופר ישראל סגל, שמר על הנוקשות האידאולוגית גם הפעם. בשיעור מוסר שנתן לקהל מצומצם בירושלים, הצהיר רב דון שהפיגוע דורש חשבון נפש, שכן אין זה מקרה שהפיגוע אירע דווקא בישיבת הדגל של הציונות הדתית. ההחמרה עם חובשי הכיפות שחטאו בתמיכה בציונות, קבע, גדולה יותר מאשר עם החילונים.
מהדברים שנחשפו מתוך השיעור הפנימי ופורסמו בעיתון החרדי "יום חדש", התברר כי בניגוד לרבים מהחרדים, שבחרו לטשטש את המחלוקת האידאולוגית לנוכח הרצח, הקפיד רב דון להדגיש כי גם ברגעים הללו הציונים הדתיים הם עדיין בבחינת יריבים מרים, והחילונים עדיין "חופשיים".
מי שרצה, ראה בכך המשך ישיר לתגובתו של הרב למות אחיו ישראל. גם אז היו לא מעט חרדים שהשתדלו ללמד זכות על הנפטר. אמרו ש"הוא לא היה אפיקורס, אלא נמשך אחרי התאוות ולכן עזב את הישיבה", ש "הוא לא'חזר בשאלה' ולא'חזר בתשובה' אלא סתם'חזר בתשוקה'", ובאופן כללי ביקשו למצוא את החיובי במי שפעם היה למדן משובח משלהם ובחר לחצות את הקווים. רב דון, לעומתם, סירב לעגל את הפינות.
כך גם דיבר בשיעור שאחרי הפיגוע: "אני אגיד לכם את האמת", אמר לתלמידיו, "אתם רואים שרחמנא ליצלן, למשל מה שהיה כעת בישיבה במרכז הרב. למה דווקא שם זה היה? תגידו'הוא נכנס, אז הוא נכנס לשם'. שטוסים (שטויות-א.ב), זה משמים". גם שבר ההתנתקות וגירוש המתנחלים מבתיהם לא הכו סתם בציונים הדתיים, הוסיף דון סגל. "למה גוש קטיף היה דווקא שם? כי כל
נאמן לגישת ההוגים האנטי ציונים, שלפיה התנועה הציונית עברה על שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את ישראל בצאתם לגלות - לא למרוד באומות, לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ-קבע רב דון את הסיבה לאסונות: בגלל השקפתם של הציונים הדתיים הרואה את הקמת מדינת ישראל כתחילת הגאולה - הם נתבעים בשמים ונענשים יותר מהחילונים. "אז החופשיים, נו. . . אבל דווקא אלה שהם שומרי תורה ומצוות אז אצלם התביעה יותר, חס ושלום, אם ההשקפה היא לא כמו שצריך-התביעה היא יותר. הם, אם הם הולכים עם השקפה הזאת, אז תובעים יותר מאשר תובעים מחילונים. ניש (לא) פשוט, זה לא סתם שזה, רחמנא ליצלן. כולם אהובים, כולם ברורים".
ביום ראשון תתחיל חלוקת הכסף הגדולה של הרב דון סגל. על פי ההערכות, יחולקו כ25 מיליון שקל בין כ20 עד 25 אלף אברכים ומשפחות נזקקות, שכל אחד מהם יזכה למענק חג מיוחד בסך אלף שקל. הרב סגל נחשב לאחד מגדולי מקבלי התרומות מהחרדים העשירים היהודים בחו"ל. פעמיים בשנה, לקראת פסח ולקראת סוכות, מחלקת הקרן שבראשותו מענק שלכ-300 דולר לכל אחד מהאלפים שברשימותיה - ליטאים, חסידים, ספרדים, ואפילו ציונים דתיים. סכום המענקים הכולל יגיע השנה ל-40 עד 50 מיליון שקל. בעתיד מתכנן רב דון להקים מערך "ביטוח לאומי" לכלל שומרי השבת שבין אזרחי ישראל. אולם יוקרתו ומעמדו של דון סגל אינם נובעים מעוצמתו הכלכלית, אלא מאדיקותו המפורסמת ומסגפנותו, שכבר הפכו לשם דבר בחברה החרדית.
מי שמחפש סמל למלחמת האחים האידאולוגית בין חרדים לחילונים בישראל, פרצוף ייצוגי שיעמוד בלב הסכסוך וילבה אותו, מוצא אותו יותר יותר בדמותו של "המשגיח" הנערץ הרב דן סגל, זה שכולם קוראים לו בהברה אשכנזית "רב דון". סיפורם האישי של האחים דן וישראל, שכבר לא יזכו לפיוס בחייהם, מגלם משהו מהטרגדיה ומחוסר התקווה לפשרה בין הציבור החילוני לחרדי. רב דון עצמו, בן -69 צעיר במונחים חרדיים-הופך אט אט למועמד הבולט לתפקיד גנרל במערכה התרבותית. אידאולוג נוקשה, שאין לו אח ורע.
על מעמדו המיוחד של רב דון בציבור החרדי אפשר ללמוד מן העובדה שיוקרת הרבנים הבולטים מהציבור הליטאי קשורה בדרך כלל לתואר היוקרתי ראש ישיבה (דווקא המנהיג הרב אלישיב הוא חריג בולט בהיותו פוסק ההלכה). אבל יוקרתו של הרב סגל מגיעה מהתואר "המשגיח" - כינוי הדמות התורנית בישיבות האחראית למוסר ולתורת המידות. היום בציבור החרדי כשאומרים "המשגיח", בהא הידיעה ובלי להזכיר את השם, ברור שהכוונה אליו, ואילו במודעות על כנסים בהשתתפותו הוא מכונה "אחד המשגיחים". המושג הפך כמעט לשמו השני של דון סגל, עד שבאחת המודעות נכתב "בהשתתפות מרן אחד המשגיחים שליט"א".
גם כשאומרים "איש המוסר", דמותו של סגל היא הראשונה שתקפוץ לראש. בשבוע שעבר, שעות ספורות אחרי הרשעתו, התראיין חבר הכנסת הרב שלמה בניזרי מש"ס בתחנת הרדיו החרדית "קול חי", והבהיר ממושכות כי אמונתו הדתית לא נפגעה ואין לו קושיות על בורא עולם. אחר כך התגאה: "התקשרו אלינו מישיבת מיר, וסיפרו שהבחורים ישבו והקשיבו ואמרו שזה היה שווה כמו שיחות מוסר של הרב דון סגל".
הקרע הגדול עם אחיו החוזר בשאלה, שהפך לאיש תקשורת חילוני, מפורסם ודעתן, רק הוסיף למעמד המיתולוגי של דמותו של דון סגל. תיאוריו של ישראל סגל כיצד אחיו גזר עליהם ועל בני משפחותיהם פירוד מוחלט ואפילו גירש אותו מלוויית אביו בשאגות "כופר! תסתלק מיד מפה, תסתלק, קישטא! ", לא הזיקו, ואולי אף הועילו, להילת הקנאי הרוחשת סביבו ברחוב החרדי.
האחים סגל דווקא לא נולדו חרדים, אלא במשפחה דתית מודרנית. "במוצאי שבתות אבא ואמא היו יוצאים לראיונוע, לבתי הקולנוע אדיסון ועדן", כתב ישראל בספרו "וכי נחש ממית", שבו מוצג אחיו "הצדיק" כדמות אכזרית ואטומת לב. ראשון
"נשרף" והפך לחרדי שחור דן, ואחריו יתר בני המשפחה.
דן עזב את התיכון הרגיל ולמד שנתיים בישיבה הליטאית היוקרתית "קול תורה" ; אחר כך טיפס מעלה אל הגבעה הבני ברקית שעליה שוכנת הישיבה היוקרתית מכולן-פוניבז'. אחריו הגיע לפוניבז' גם אחיו ישראל, שבלט בלמדנותו עד שהחליט לחזור בשאלה. השאלה למה נטש נשארה פתוחה. בספרו הוא כותב ביושר אינטלקטואלי ובחיבוט נפש אופייני: "הנדנדה הסמויה היתה אחוזה בשני חבלים-אחד נשזר מהמיות הגוף, מחשקיו ומהיצר המיני, שדוכא בדרך אכזרית ולא טבעית. החבל השני היה שזור מתהיות, עשוי מספקות ומחשבות זרות. איזה חבל היה עבות יותר? מה משך ומה נמשך. על כך לא היתה לו תשובה אז, בימי הטלטלה, ולמען האמת אין לו גם עכשיו. מי חכם ויידע".
את רב דון משך רק חבל אחד. הוא המשיך מפוניבז' לישיבה הליטאית הדרומית תפרח, ושימש בה כמגיד שיעור, ולאט לאט החל לומר שמועס (שיחת מוסר) והפך למשגיח. בשלב מסוים קיבל הצעה מהרב שך להפוך למשגיח של פוניבז', אך סירב. "הוא לא רצה לצמצם עצמו רק לפוניבז'", מסבירים המבינים. עם זאת, הרב שך הסתייג מדרכו הייחודית, כך על פי אחד הרבנים: "הדירוג של חשיבות לימוד התורה אצל ר' דון פחות ממה שקיבלנו מרבותינו". מנהגיו והתנהלותו עוררו בתקופה מסוימת ביקורת הולכת וגוברת. "הוא ממש נרדף", אומר אחד מחסידיו. אולי כתוצאה מכך, בחר רב דון לנסוע לתקופה ארוכה לארצות הברית, שם שימש כמשגיח בישיבת מיר. כשחזר גברה ההילה סביבו על כל פקפוק. כיום, אף על פי שבסיס כוחו בעולם הליטאי, לא מעט חסידים וספרדים נוהרים אחריו.
40 יום רצופים בכל שנה רב דון לא מדבר, מראש חודש אלול ועד לאחר יום כיפור. אם הוא חייב לדבר בטלפון, הוא עונה ב"אה, אה", " נו, נו", ו "או, או", וכולם סביבו מתעקשים שהם מבינים בדיוק למה הוא מתכוון. גם בתשעה באב הוא לא מסתפק בצום המקובל על חורבן הבית, ומקפיד לצום יומיים, גם בתשעה וגם בעשרה באב, היום שבו על פי המסורת המשיכו להבות האש לשרוף את בית המקדש.
יש לו עוד מיני הקפדות אישיות: כשהוא ישן מחוץ לבית, למשל בנסיעותיו התכופות לחסידיו הרבים בחוץ לארץ, הוא מקפיד לקחת איתו כלי מיטה אישיים, כדי לא לישון על מצעים שישן עליהם מישהו אחר. מטעמי הקפדה מחמירה על כשרות הוא לא אוכל מחוץ לבית, גם לא בשמחות של חרדים עם הכשרות הכי מהודרת. בניגוד לשמועות הוא דווקא לא צמחוני וכן אוכל בשר, אבל חרדי שפעם נכנס בשעת ארוחת צהריים לביתו, דירה שכורה בת שלושה חדרים ברחוב עלי הכהן בירושלים, סיפר כי רב דון "אוכל כמו ציפור", ותיאר את התפריט: "צלחת, עם מלפפון ועגבנייה. אה, והיתה גם פרוסה בצד".
התפילות של רב דון נחשבות לחוויה דתית עוצמתית. הוא שר ורוקד ומושך את התפילה זמן ארוך במיוחד. לא מדובר בתפילות מיוחדות, מדגישים החסידים, כל תפילת שחרית אצלו נמשכת כשעה וחצי ומגיעה לשיא עם הניגון המיוחד שלו ל"שירת הים", שיכול להימשך גם רבע שעה. "הוא קופץ ושר ומדלג כאילו הוא עכשיו ביציאת מצרים, זה נראה כאילו הוא מרגיש שהוא עכשיו עובר בים", מתאר אחד החסידים. הלהיט הגדול של רב דון הוא "אין עוד מלבדו", שאת מילותיו כתב והלחין בעצמו. "אין טבע, אין מקרה. יש רק אותך בורא עולם בלבד. טאטאל'ה (אבאל' ה-א.ב) חזור כבר הביתה", שר הרב דון והקהל מצטרף בפזמון האמונה הטוטאלית: "אין עוד מלבדו ואפס זולתו".
גם בענייני צניעות יש לרב קו מחמיר במיוחד: "הוא לא נוסע עם אישה באוטו. או שאשתו מאחורה או אף אחת", מספר אחד מחסידיו. בנושא הפריצות, ההצלפות של רב דון מופנות דווקא כלפי החרדים. "מתפללים כל כך הרבה, לומדים כל כך הרבה", אמר פעם בדרשה, ושאל: "אז למה אין פרנסה? למה יש עניות? ". התשובה : "אומר החפץ חיים:'כיוון שלא נזהרים בצניעות'". אחר כך הסביר עד כמה קשה לחרדים להתמודד עם הופעתן החיצונית של הנשים החרדיות: "באים אליי ואומרים שיש להם נסיונות. לא מחופשיים, מחרדים.
שהולכים באופן שזה חס ושלום מושך את העיניים, במיוחד אם זה אשת איש, הרהור אחד זה אש מכלה. והיצר עובד 24 שעות ביממה". רב דון, המסוגל להגיע לדמעות מול הקהל הרב בדרשותיו, סיים באזהרה רועמת מאש הייצר והפריצות: "פאייר, פאייר. . . פריצעס". ובכל זאת, הכללים הנוקשים והייחודיים שגזר על עצמו בענייני צניעות נשברים באופן קבוע כשהוא נתקל בצערן של אלמנות, ומתגייס לדאוג ולעודד אותן.
קו פרשת המים בציבור החרדי בין הזרם המרכזי ובין הקנאים ניכר ביחס להצבעה בבחירות לכנסת. הרב סגל, כמנהג הקנאים האנטי ציוניים, לא מצביע ל"כנסת המינים". מובן שהוא גם לא חותם על מודעות הקוראות לציבור החרדי להגיע לקלפיות ולהצביע ל"יהדות התורה", ועם זאת, כשמישהו שאל אותו פעם אם מותר לו להצביע בבחירות, השיב: "לא זו העבירה שעליה יתבעו אותך בשמים".
עם כל הביקורת שמטיח רב דון בדתיים ובחרדים, יחסו הנוקשה במיוחד הוא לחילונים. בדרשה שאחרי הפיגוע במרכז הרב, שהקלטתה הגיעה ל"מעריב", היה שמור מקום מיוחד לאזהרות מפני "החופשיים", ש "שמים אותנו למעשה בסכנה".
בלשונו המלהיבה והמרהיבה, עמוסת הדימויים והעגה החרדית, נטולת ההקפדה על זכר ונקבה ואשר בה כל תיו הופכת לסמך וכל "אמת" ל"אמס", הסביר רב דון כי העובדה שהחילונים עוברים עבירות בארץ ישראל, בתוך ה"פלטרין של מלך", חמורה יותר מעוברי עבירות בחו"ל. "חוץ מאשר שפה זה גם סכנה מצד כל העסק הזה של המדינה והמרידה באומות לעבור על השלוש השבועות, אל תמרדו וכל הזהו", המשיך הרב. "אז יש פה יותר סכנה ממקום אחר בעצם. רק מה, התורה והמצוועס שכלל ישראל עושים פה (נותנים) הגנה.
"אין להם שכל", המשיך . "הם הולכים כעת לקעקע את התורה. אם היו יודעים מה שהתורה שומרת פה, אז היו נותנים את כל הכסף לישיבות, היו אומרים לכולם שיישבו וילמדו. . . זה כמו רודפים, זה ממש רודפים, רודפים. ניש פשוט". אחר כך ציטט את עמדת החזון האיש, שאמר על החילונים"'גנגסטרים, גזלנים שהשתלטו פה'. מי זה החופשיים? גזלנים, רוצחים". בהמשך הקדיש מקום מיוחד לפוליטיקאים ולמשה דיין המנוח: "המנהיגים פה, בשביל טיפת כבוד שלהם, בשביל זה הם ימיתו אנשים. . . כמה מלחמות עשו פה, כמו הרשע ההוא הראשון שמה עם סתום העין, עשו את המלחמה בסיני רק בשביל להיכנס להיסטוריה. רוצחים.
"זה ממש כגרועים שבאומוס, מדרגה תחתונה, נורא נוראוס", זעם הרב. "והם השתלטו פה ועושים מה שהם רוצים. זה אני שמעתי מהסטייפלער עצמו. הוא אמר'שתדע שזו הגלות האחרונה-הגלות של הערב רב'-זה ערב רב. למה הם פרו ערבים?. . . הם ערב רב, לכן". התכחשותו למדינה לא מפריעה לרב דון ללעוג לשמאל התומך בהחזרת שטחים: "אתה יודעים מה היסוד של זה? כפירה. מה? פתאום הם נהיו אנשים כאלה עדינים?. . . וואס זה פשט? כופרים בזה שזה הארץ של כלל ישראל, שהקב"ה הבטיח את זה. הם לא מתכוונים. נהיו אנשים עדינים פתאום הם נהיו". את שיעורו חתם במילים: "הקב"ה יכפר עוון ולא ישחית, גלוי לפניו יתברך שזה דור של הסתר פנים וחשיכה. . . הקב "ה יעזור שכולם יחזרו בתשובה שלמה".
אגב , גם כשפרצה מלחמת לבנון השנייה מצא דון סגל את האשמים, לדעתו, ואמר למקורביו: "אני חושב שהמלחמה הגיעה בגלל המצעד ההוא", כשהוא מתכוון למצעד הגאווה בבירה. גם אז ייחס חשיבות לשלוש השבועות, אם כי היה פחות נחרץ ואמר: "אני מסתפק אם היציאה של ישראל למלחמה היא הפרה של ג' השבועות". תלמידיו התקשו אז לענות למה התכוון רב דון-שהיציאה של ישראל למלחמה היא הפרת השבועות והתגרות באומות, או אולי דווקא להפך, שבמקרה זה מותר לעם לצאת להגן על נפשו.
הקו חרדי הרדיקלי שמייצג רב דון בכל הקשור ליחס החרדי לחילונים לא נגמר במילים. הוא מקפיד לא לקבל תרומות מיהודים מחללי שבת, גם אם מדובר בסכומים נכבדים. הוא גם מסרב להכניס מחללי שבת לביתו. פעם הגיע בשליחות הרב אלישיב לפגישה חשובה לציבור החרדי. לפני שנכנס, דווח לו שיושב בה עורך דין חילוני, ורב דון מיהר לבטל את השתתפותו. לפני מספר חודשים הגיע להשתתף בשמחת בר המצווה של בנו של מנכ"ל המקומות הקדושים יוסי שווינגר. באירוע נכח גם אמנון דנקנר, עורך "מעריב" לשעבר וחבר נפש של ישראל סגל, שליווה אותו בצעדיו הראשונים אל העולם החילוני. דנקנר ניגש והושיט לרב דון יד. הנוכחים סביב עצרו נשימתם, אך רב דון לא הותיר את היד תלויה באוויר, לחץ אותה והחליף מספר מילות נימוס. מה שדנקנר לא ידע הוא שמיד אחר כך מיהר הרב לטבול במקווה. עם זאת, מדובר ברב שמחמיר וטובל במקווה פעמיים ביום לפחות.
ובכל זאת, חסידיו של רב דון מתעקשים שיש גם פן רך ועדין באישיותו. "הוא איש רך, תראה אותו פעם מעביר שמועס לחיילי צה"ל", מתעקש אחד מחסידיו. גם הנזקקים הרבים שמידפקים על דלתו מדי יום מתקבלים בחום. אפילו מאותה ההקלטה של השיעור מחולל המדון, זה שהסתיים בחוות דעתו על הפיגוע במרכז הרב, עולה פן סובלני.
השיעור עצמו עסק דווקא בחובה לנהוג בעדינות ובנחת עם הילדים, ובכבוד גדול עם האישה. זה לא שמדובר בפמיניסט בן זמננו, רחוק מכך. שוב ושוב חזר והדגיש הרב כי על פי התורה "אין לך אישה כשרה בנשים, אלא העושה רצון בעלה", והבהיר כי אצל החופשיים, "הכל בא מיצר. מה שהם האדירו את מעמד הנשים זה לא נובע לשם שמים, שהם רוצים שיווי זכויות. הכל נובע רק מיצר, רחמנא ליצלן". אבל שוב ושוב הוא גם אמר, "אני עוד פעם חוזר: זה לא אומר שבעל צריך לבוא ולרדות באשתו ולכפות עליה.'יהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו'".
רב דון סיפר כי, "פעם אחת אמר לי אברך צעיר, שהיו אצלו הרבה בעיות, שאמרו לו 'שכשאחד נושא אישה הוא נהיה מלך'. אמרתי לו:'אני גם מסכים. אבל זה אם גם היא תהיה מלכה. אם אתה תהיה מלך והיא תהיה שפחה, זה לא דעת התורה הקדושה ככה'". אחר כך הזהיר מפני מתיחת ביקורת של בעל על אשתו והסביר: "הגמרא אומרת שהנשים הן עם בפני עצמו. כל אומה יש לה את המנהגים שלה. צריך לדעת איך מתנהגים עם האומה הזאת. אחד הדברים זו הרגישות לביקורת". כדוגמה , סיפר על הקשר בין האישה למראה:
"הן חיות עם ראי, עם מראה. כמה פעמים אני רואה. הולכות בחדר, עברו לחדר השני יש שפיגל (ראי), מסתכלים. באים למעלית-יש שם ראי, שוב פעם מסתכלים שם. חמש פעמים כבר בראי. מה יש לראות עוד פעם? כי הם חיים תמיד: איך אני נראה? אם הוא אומר לה שהיא לא בסדר, הוא שוחט אותה ממש. מהדברים הקשים אצלם זה הדבר הזה".
ולמרות הכל, ראוי לציין שרב דון עדיין אינו בשורה הראשונה של הרבנים בארץ. ישראל סגל הלך לעולמו לפני כחצי שנה, כשהיה בן 63, ונהנה ממעמד של אחד מוותיקי ובכירי התקשורת הישראלית. רב דון, המבוגר ממנו בשש שנים, משתייך במונחי הציבור החרדי לדור הצעיר. בכירי הרבנים בציבור החרדי שייכים בכלל למועדוןה?90 פלוס: המנהיגים הליטאים הרב יוסף שלום אלישיב, יליד 1910; הרב אהרן לייב שטיינמן, יליד 1914; הרב מיכל יהודה לפקוביץ', יליד 1913; ו "פוסק הדור" החסידי הרב שמואל הלוי וואזנר, בן 95 בערך. בדור שאחריהם, זה של בני ה-80 פלוס, בולטים "צדיק העל" הרב חיים קנייבסקי, ראש ישיבת פוניבז' הרב גרשון אדלשטיין, הפוסק המוערך הרב נסים קרליץ והרב שמואל אויערבך. בין בניה?70 ראוי למנות רבנים כמו הרב נתן צבי פינקל, ראש ישיבות מיר; והרב יהודה עדס, ראש הישיבה הספרדי-ליטאי של "קול יעקב". רק אחריהם מגיע תורם של בני דורו של סגל. ביחס לגילו, ולעובדה שאינו ראש ישיבה או פוסק הלכה, מיקומו בהיררכיה ויוקרתו הציבורית יכולים להיחשב לפלא גדול.
בפתח לווייתו החילונית של ישראל סגל, בבית הקברות הנעים של קיבוץ מעלה החמישה, הוקרא המונולוג הדרמטי החותם את הרומן "נעילה", מפרי עטו. רומן, שאיך לא, מתמקד במאבק בין שני אחים חרדים, שאחד מהם חוזר בשאלה. כמעט בתחינה פונה הגיבור אל אחיו האדוק: "הזמן הולך ואוזל, כמה גרגירי חול עוד נותרו לנו? שנים חלפו, בניך בגרו והיו לאברכים. והיה כי יחלפו על פניי, כזרים נהיה ולא נתעכב. כך גזרת. אתה, שמעולם לא העזת להפנות את פניך אחורנית, שחששת להביט אל האש והגופרית. האם ניפגש בשבעת ימי האבל? אולי מוות לא יהיה, ככלות הכל, עיתוי הולם לפגישה בינינו אחרי שנים רבות של פרידה".
רב דון לא הגיע ללוויית אחיו, גם לא אף אחד אחר מבני משפחתו החרדים. בניגוד לשמועות, הוא לא ישב שבעה על ישראל כשזה חזר בשאלה, אך הקפיד לא לשבת עליו גם כשנפטר. אבל רב דון כן עיין בדקדקנות בראיונות האחרונים שהעניק אחיו לתקשורת. בין השורות חיפש לשווא "הרהורי תשובה". הוא אפילו שלח שאלה לרב אלישיב וביקש לדעת אם בכמה מדבריו של אחיו ישראל אפשר למצוא סימן לחזרה בתשובה.
מקורביו מסבירים שהסיבה לכך היא ההלכה החד משמעית שלא יושבים שבעה על מי ש"שנה ופירש". אלא שברור שגם כאן מדובר בנוקשות המפורסמת, המקפיאה, של רב דון. קשה מאוד למצוא דוגמאות נוספות לחרדים שבחרו לא לשבת שבעה על בני משפחתם שעזבו את הדת. טוביה החולב אינו דוגמה הולמת.
תשובתו של הרב אלישיב היתה שלילית. ישראל לא חזר בתשובה. רב דון לא חזר בו. האחים שנפרדו בחייהם, לא נפגשו גם במוות.
נא להמתין לטעינת התגובות
