ארבעת המצורעים
כמו המצורע בפרשת שבוע- כך גם הרשע בהגדה. שניהם זוכים לתשובה הראויה להם, אבל אינם מודרים מהקהילה. הרב יהודה ברנדס לפרשת מצורע
חז"ל פירשו שהמצורעים הללו הם גיחזי ובניו. זאת, מפני שבפרק קודם בסיפורי אלישע העוסק בצרעת נעמן וריפויה על ידי הנביא, מסופר על עונשו של גיחזי תאב הבצע שביקש לקבל מתת תמורת הריפוי, ונענש בכך שקיבל את צרעת נעמן.
דרכם של חז"ל לפתור את הסתום על פי הנגלה במקרא, קרובה במקרה הזה גם לפשוטו של מקרא. שכן איזכור המצורעים ברצף לפרשת צרעת נעמן וגיחזי, והדגשת חלקם של המצורעים בהבאת בשורת הגאולה, מחזקים את הסברה שיש קשר פנימי, רעיוני, בין שני סיפורי הצרעת. ולכך נתנו חז"ל ביטוי בזהותם את המצורעים הנסתרים בסיפור השני עם המצורע הידוע מן הסיפור הראשון.
רגילים לפרש את הצרעת כעונש על לשון הרע, בעקבות סיפור מרים בתורה. אולם ישנן גם סיבות רוחניות אחרות למחלת הצרעת וזו של גיחזי היא אחת מהן: באופן פשוט, גיחזי חטא בלהיטותו אחרי הממון, ובחילול השם שגרם בבקשת המתנות מנעמן. עונשו של גיחזי ניתן לו מידה כנגד מידה.
הרחקתו ממעמד גבוה ביותר בעולם הרוח של ימיו – משרת הנביא, אל המקום הנידח ביותר – המצורעים שמחוץ למחנה, היא עונש כפול – גם הדחה ו"הורדה בדרגה" על שכשל בתפקידו הרם, וגם, כנגד הלהיטות אחרי הממון, לקה בעוני מרוד וקשה ביותר, שגרם לו ולבניו לנסות להספח אל מחנה ארם, אף במחיר של סכנת נפשות.
אולם הסיפור אינו מתמצה בכך. הסיפור לא בא לתאר רק את החטא ועונשו, לשם כך די היה בתיאור מצוקת המצורעים. דווקא בהסתירו את יחוסם של ארבעת המצורעים, ובקשרו את הסיפור לענין אחר – הרעב הנורא בימי מצור ארם, וההצלה הניסית, מועידה הפרשיה למצורעים גם תפקיד אחר: התפקיד הייצוגי והסמלי של המודרים ממחנה ישראל.
אלו שהגיעו כמעט עד התחתית האחרונה, הבאה לידי ביטוי בהחלטתם להצטרף לאויבי ישראל על מנת להשיג מעט מזון. כדוגמת ה"נמכר לעקר משפחת גר" שנמצא בתחתית המדרון הכלכלי של פרשת בהר, ומוכן גם למכור עצמו לעבודה זרה.
והנה, דוקא בידיהם של מצורעים מנודים ומודרים אלה, הפקיד הקב"ה את הבאת בשורת הישועה למחנה ישראל. חז"ל נתנו דעתם על כך שבשורת ההצלה הניתנת ביד מצורעים אינו מקרה חד פעמי אלא עקרון,
גם מבלי להעמיק חקר בסודות הסיפור, קל להבין, שהמקרא וחז"ל בעקבותיו מבקשים להדגיש שאין נקודת "אל-חזור" מוחלטת לגבי אדם מישראל. כל תורת המצורע אינה מבקשת לסלקו ולגרשו מן המחנה, אלא להביא לרפואתו.
פרשתנו פותחת ב"זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן", כלומר – בדרך חזרה ובתיקון העתידי. כל מצורע שקורא את פרשת המצורע בתורה אינו מוצא בה, ברובד הגלוי שלה, דברי תוכחות, אלא דווקא נחמה, שכן הניסוח של התורה הוא ניסוח כללי אופטימי – יש לו תקנה, ועתיד הוא להיות מובא אל הכהן לטהרתו.
אותם ארבעה שכבר נמלכו להצטרף למחנה ארם, בסופו של דבר מצאו את דרכם חזרה למחנה ישראל. לא זו בלבד, אלא שדווקא מפני היותם יושבי-חוץ-למחנה, וקרובים לנטות אל מחנה ארם, היו הם הראשונים להכיר ולחשוף את מפלת ארם, התפוררותם והעלמותם, ולהביא את הבשורה הזאת אל לפנים החומות.
קיימת זיקה ברורה בין שני המישורים של סיפור מצורעי אלישע. מישור האחד הוא המישור הבטחוני – כלכלי. המצור וחרפת הרעב נראו כמוחלטים ומצבה של העיר נראה אבוד לגמרי, בעיניו של השליש.
אולם הנביא מלמד את המלך והעם שאין שום יאוש בעולם כלל. למחרת היום נרמס השליש ברגלי ההמונים המסתערים על שפע המזון שהגיע בדרך נס. ובמישור השני, המישור של היאוש הרוחני והאישי, אותם ארבעה מצורעים שנואשו והחליטו להצטרף למחנה ארם, תוך איבוד כל זיקה למחנה ישראל, זכו ונהיו מבשרי הישועה ליושבי בין-החומות. כדברי רבי נחמן מברסלב: אין שום יאוש בעולם כלל.
הירושלמי מסיק מן הסיפור את ההוראה המעשית: המשנה מונה את גיחזי כאחד מארבעה הדיוטות שאין להם חלק לעולם הבא (סנהדרין פרק חלק, מ"ב), אבל בתלמוד הירושלמי מבקרים את אלישע על כך שדחאו לגיחזי בשתי ידיים, וקובעים שהיה עליו לנהוג בו בדרך של "שמאל דוחה וימין מקרבת".
לעולם אין לדחות אדם מישראל מבלי להשאיר לו פתח תשובה וחזרה. לעולם תהא ימין מקרבת, גם כששמאל דוחה.
מכאן מתבקשת אסוציאציה לרביעיה אחרת, ארבעת הבנים של ליל הסדר. ארבעה שהם היפוכם של המצורעים, הם פנים שבפנים – יושבים עם כולם על השלחן לאכילת זבח הפסח ולסיפור יציאת מצרים, בטהרה גמורה.
והנה, בתוך הרביעיה הזאת מתגלה אחד, הרשע, שמסוגל לשאול "מה העבודה הזאת לכם" – "מה הטורח הזה שאתם מטריחים עלינו בכל שנה ושנה" (לשון הירושלמי פסחים פרק י'). האם יודח הרשע משלחן הסדר ויורחק אל מחוץ למחנה? התשובה החריפה שהוא מקבל נשמעת כך בהקשבה שטחית, אומרים לו: לי ולא לו, אילו היה שם לא היה נגאל.
אולם במבט שני על מה שמתרחש, מתבאר שלא כך הדבר. "אילו היה שם" לא היה נגאל, אבל הרי הוא כאן, ואין אנו אומרים לו אינך זכאי לשבת עמנו, קום ולך לך. על שם העבר אומרים כך, נזיפה היא זו, דחיה ביד שמאל, אולם הימין מקרבת, הוא נשאר להסב עם כולם ליד השלחן, וגם תשובתו תשובה היא, הוא זוכה לתשובה ככל האחרים. אמנם, תשובה הולמת לו, ובכל זאת, הוא שם, כל שנה ושנה, תופס את מקומו בלב ליל הסדר, בתוך הברייתא של ארבעת הבנים, ואיש לא העלה על הדעת להרחיקו משם.
המצורע העלוב אכן מודר ומנודה, מרוחק מן המחנה ומוצא מן הקהל, וטמא טמא יקרא. הולך ומכריז על עצמו שטמא הוא, וכמוהו גם הבן הרשע בהגדה, בעצם שאלתו הוא מכריז על עצמו שרשע הוא, יצא מן הכלל וכפר בעיקר. ועם זאת, כלפי שניהם מנשבת רוח של אופטימיות זהירה: עוד צפויה תורת המצורע ביום טהרתו.
הרב ד"ר יהודה ברנדס עומד בראש בית המדרש, מכללת רוברט מ' ברן, בית מורשה. ספרו "מדע תורתך", שיעורים שנלמדו בבית מורשה על מסכת כתובות, ראה אור בשני כרכים בהוצאת המכון הישראלי לפרסומים תלמודיים.
נא להמתין לטעינת התגובות
