הם מדברים ואל-עביד אחריהם
בראיון ראשון מהכלא מספר סלימאן אל-עביד על אותו לילה בו החליט להודות ברצח ובאונס של חנית קיקוס. "החוקר אמר לי: 'תתפשט'. הרגשתי שנגמר לי הכבוד"
- תחקיר מעריב בפרשת חנית קיקוס שפורסם לפני שנתיים
- בעקבות תחקיר מעריב: אל-עביד הגיש בקשת חנינה
בעוד חודשיים ימלאו 15 שנה למאסרו בעוון אונס ורצח חנית קיקוס ז"ל, שלא ביצע. 5,160 ימים של ספירות בוקר, צהריים וערב, וגעגועים לבני המשפחה ביישוב הבדואי רהט ואפיע לו למקום העבודה במזבלת "דודאים" הסמוכה. "אם הייתי אשם הייתי יותר רגוע", אומר לנו אל-עביד. "אבל המחשבה שלא עשיתי שום דבר רע ואני יושב בכלא עושה אותי מג'נון".
סלימאן אל-עביד אמר לנו את הדברים לפני מספר חודשים, במהלך יום ארוך שבילינו עימו בכלא רמלה. זה היה אחרי התחקיר שפרסמנו במוסף חג הפסח של "מעריב" לפני שנתיים, שבו חשפנו את הסיפור האמיתי מאחורי רצח קיקוס. הוכחנו שאל-עביד כלל אינו קשור לרצח ושיש כיווני חקירה באשר לזהותו של הרוצח האמיתי, שמעולם לא נבדקו.
השבוע, בעקבות התחקיר, החליט שר המשפטים דניאל פרידמן להמליץ על קיצור עונשו של אל-עביד בשש שנים. אם ההמלצה תאומץ על ידי נשיא המדינה שמעון פרס, עונשו של אל-עביד יעמוד על 27 שנה. בהנחה שינוכה שליש מתקופת מאסרו בגין התנהגות טובה, הוא אמור לרצות מאחורי הסורגים 18 שנה. כלומר, יש לו עוד שלוש שנים בכלא, לפחות.
לנוכח החישוב הזה, קשה להתפלא על כך שבשורת קיצור העונש לא הוציאה את אל-עביד מגדרו. "אם לא משחררים אותי עכשיו, על המקום, אז אני לא צריך שיקצרו לי את העונש בכלל", הגיב השבוע על ההחלטה בשיחת טלפון. "עדיף לי להישאר בכלא, ושלא יעשו טובות. מה שאני רוצה באמת זה משפט חוזר, שבסוף השופטים יגידו בו:'סלימאן אל-עביד זכאי'. אני חולם כל הזמן שהדבר הזה יהיה כתוב בכותרות של כל העיתונים, בענק:'סלימאן אל-עביד זכאי'".
ב-10 ביוני 1993 שונה מסלול חייו של אל-עביד. הוא היה אז בן 44, אב לחמישה ילדים, שלושה מהם גדלו בביתו כמשפחה אמנה ורק שניים, מנאל הבכורה ועלא, הם שלו ושל רעייתו מרים. במזבלת דודאים היה תפקידו של אל-עביד ליישר באמצעות טרקטור את עריע מות הפסולת שנשפכה אל תוך בור ענקי. מדי חצות עלה לשופל ויצא משם רק אחרי הזריחה.
בערב אותו יום, יום חמישי, בשעה 19:50, נראתה חנית קיקוס בפעם האחרונה בתחנת ההסעה ביציאה מאופקים לכיוון באר-שבע. לכאורה, היתה הנערה בת ה-16 ועשרה חודשים בדרך למסיבת יום הולדת של חבר חייל, שאותו הכירה שבועיים קודם לכן. אבל האמת היא שחנית היתה לכודה ברשת סבוכה של שקרים, שנועדו לחפות על כך שניהלה קשר רומנטי עם עבריין בן 28 מאופקים, שבו היתה מאוהבת. הוריה של חנית אסרו עליה להיפגש עם העבריין, אבל התחקיר שפורסם לפני כשנתיים, אשר התבסס על מאות עדויות שהמשטרה לא טרחה לגבות, העלה מעל לכל ספק כי הקשר שלה עימו נמשך עד יומה האחרון.
חנית והעבריין, שכונה "מר איקס", נפגשו במרכז המסחרי של אופקים ביום שבו נעלמה, בשעה 16:00. מר איקס העיד בפנינו כי קבע להיפגש עם חנית פעם נוספת בהמשך אותו לילה. התעלומה אם איקס קשור להיעלמות של חנית עומדת עד היום בעינה. היא מעולם לא נבדקה לעומק על ידי רשויות החוק, אף על פי שצעיר מאופקים, בתקופת הרצח, שהיה אמור לספק אליבי למעשיו של איקס בליל ההיעלמות, חזר בו בצורה מפתיעה מעדות שמסר למשטרה בשבוע הראשון של החקירה.
לעומת זאת, החשד הראשוני נגד אל-עביד התעורר בגלל עדות חסרת חשיבות לכאורה, שמסר נהג מכונית אשפה מאופקים,
"זה קרה בצהריים, בדיוק עמדתי לצאת מהבית. פתחתי את הדלת ומצאתי מולי שוטר", משחזר אל-עביד את הסיוט של חייו בריאיון מקיף ראשון. "עמדתי לנסוע לאיזה מקום, אבל השוטר ביקש את הרישיונות שלי כדי לבדוק מי אני. לא זכרתי שעשיתי צרות למישהו, אז שאלתי אותו'מה קרה?', כי כל הרישיונות אצלי מסודרים.'אתה מבוקש לחקירה. סע אחריי', הוא השיב לי. בחיים שלי לא היו לי בעיות עם המשטרה, אז בטח שנסעתי אחריו עם האוטו".
ברגע שנכנס אל-עביד למשטרת אופקים, מיד שמו לו אזיקים על הידיים ועל הרגליים. "הסברתי לשוטרים שאין לי שום דבר, ממש כלום, ושלא הזקתי למישהו, אבל אף אחד לא באמת הקשיב. רק שאלו אותי כל הזמן 'איפה היית? מה עשית? לאן הלכת?'. רק ביום השני של החקירה אמרו לי: 'אתה חטפת את חנית קיקוס, אתה אנסת אותה ורצחת אותה'. לא ידעתי למי ללכת ולמי לפנות. לא היה לי עורך דין. לא נתנו לאף אחד מהמשפחה שלי לדבר איתי. אמרתי: 'אין לי שום קשר. אני לא מכיר אותה והיא לא מכירה אותי', אבל אמרו 'אתה עשית זה! ראו אותך ואת האוטו שלך ורשמו אותך'".
יחד עם אל-עביד נעצר גם שאחדה אל-בחירי, השומר בכניסה לאתר הפסולת דודאים. זו לא היתה הפעם הראשונה שנעצר, והוא הכיר את שיטות החקירה. לעומתו, אל-עביד, בלי עורך דין ובלי שום קשר עם משפחתו, היה מבוהל מכובד החשדות. אחרי 48 שעות חקירה הובא להארכת מעצר בבית המשפט בבאר שבע.
"אני זוכר שישבתי על הספסלים וראיתי את החוקרים מוסרים לשופט כל מיני ניירות. לא היה לי כלום, לא ידעתי מה להגיד, לא ידעתי בכלל מי זאת חנית קיקוס. מה הגיל שלה? מה הגובה שלה? בתוך התא קשרו אותי עם האזיקים בידיים וברגליים. אמרתי לשוטרים: 'תורידו לי את האזיקים', אבל הם ענו לי: 'בשום אופן לא'. הייתי צריך ללכת עם האזיקים גם לשירותים, והבטן שלי התפוצצה מכאבים. הייתי כבר מת מעייפות, כי הם חקרו אותי גם בלילה וגם ביום, אבל בכל פעם שהעיניים שלי נסגרו פתאום מצאתי שוטר שעומד לי מעל לראש. באחת הפעמים, אחרי שהשוטר שהעיר אותי הלך, הסתכלתי על הקיר וראיתי שמודבקות עליו הרבה שערות של אנשים שהיו בתא לפניי. אמרתי לעצמי, 'זהו, זה הסוף שלי. כאן המוות שלי'. הורדתי את החולצה וקשרתי אותה מסביב לגרון. משכתי את השרוולים של הידיים כדי לחנוק את עצמי, אבל בדיוק כשעמד להיגמר לי האוויר לא יכולתי להמשיך למשוך".
"תפירת התיק" לאל-עביד רצופה ליקויים הקשורים לעבודת חוקרי המשטרה, הפרקליטות ואפילו בית המשפט. כל אלו מפורטים באתר nrg מעריב. אחד המהלכים הפסולים קשור להפעלתו של מדובב שהושתל בתאו של אל-עביד במשטרת נתיבות כדי לנסות לגבות ממנו הודאה ראשונית. המדובב, שכינויו "ראד", היה משת"פ של השב"כ שהושאל למשטרה לצורך חקירתה. איש שב"כ בכיר מאוד זוכר אותו כשקרן פתולוגי. תחקיר "מעריב" לפני שנתיים הראה שחוקרי המשטרה תדרכו את "ראד" אילו פרטים עליו לחלץ מאל-עביד. זאת, חרף הכלל המשטרתי שלפיו מדובב לא אמור לדעת מאומה על הפרשה שבגללה עצור האיש שאיתו הוא מבלה בתא.
"לפני שהחוקרים הכניסו את 'ראד' אליי לתא, הם הרביצו לו מכות רצח", מספר אל-עביד. "היום אני יודע שהם עשו הצגה כדי שאני אאמין ש'ראד' הוא עצור אמיתי, אבל אז ריחמתי עליו מאוד. הוא חטף מכות, סטירות, בוקסים בכל הגוף, ובכה כמו תינוק, המניאק. הלב שלי נקרע עליו, אבל גם אמרתי לעצמי שאם הם עושים לו ככה, אז מה יהיה איתי? איזה מכות אני אחטוף?"
"ראד שיגע לי את השכל. הוא אמר לי: 'תשמע, אני אעזור לך. אני אשלח אותך למצרים, רק תגיד לי איפה שמת את הבחורה, כדי שאוכל להעלים את הגופה שלה אחרי שאצא מפה'. אמרתי לו: 'אין לי מה לעשות, לא במצרים, לא בכוויית ולא בשום מקום אחר. אני נולדתי פה ואמות פה. עזוב אותי בשקט'".
במהלך משפטו הראשון של אל-עביד התברר כי קלטות השיחה במעצר תומללו על ידי המשטרה באופן מגמתי: נמחקו מהן משפטים שלמים של אל-עביד, שבהם אמר לחברו לתא: "הודיתי בשקר. במשהו שלא עשיתי". המשטרה לא מצאה לנכון לתמלל את האמירות האלה, אולי מפני שלא התאימו לתיאוריה הנרקמת.
כמעט כל אדם עלול להישבר בחקירה ולהודות בעבירה שלא ביצע. לנחקרים משולי החברה, חסרי ניסיון עם רשויות החוק, הסיכון גבוה עוד יותר. ארבעה ימים הצליח אל-עביד להחזיק מעמד ודבק בגרסתו שלא אנס ולא רצח את קיקוס. ביום הרביעי, ב-23 ביוני, נשבר. לפי גרסתו, זה קרה אחרי שהחוקרים הפשיטו אותו מבגדיו והשפילו אותו מינית.
"אחרי ארבעה ימים עם אזיקים בידיים וברגליים הראש שלי התחיל להסתובב", אומר אל-עביד. "אמרתי לחוקרים: 'יש לכם טעות. לא עשיתי כלום. אם הייתי עושה, הייתי אומר 'עשיתי' והייתי מתפטר מכם'. השוטרים ענו לי: 'תשמע, התיק הזה נסגר עליך. לא יעזור לך שום דבר. גם אם תגיד כן וגם אם לא, אתה הרוצח'. הייתי מיואש". אל-עביד מתאר מסכת של איומים מצד החוקרים. "החוקרים היו אומרים לי: 'אנחנו נביא לפה את המשפחה שלך ונחקור אותם כמו שאנחנו חוקרים אותך', וזה הפחיד אותי מאוד".
ההודאה הראשונה ברצח קיקוס נמסרה בסופו של דבר בשעת לילה מאוחרת מאוד, לאחר חצות. "הוציאו אותי מהתא לחצר של תחנת המשטרה, שם היו איזה 10-20 חוקרים שישבו על כיסאות מתחת לסככה. החוקר הראשי אמר 'תתפשט'. קודם לכן כבר הפשיטו אותי כמה פעמים בחקירות, כאילו כדי לבדוק אם חנית קיקוס השאירה עליי איזה שריטה, אבל זה תמיד היה בחדר סגור. בפעם הזאת, כשאמר לי להתפשט, אמרתי לו שכולם מסתכלים ואני מתבייש. ליד כולם, לא מתאים, ביקשתי שייקחו אותי לשירותים או למקום אחר. החוקרים מהכיסאות צעקו לי: 'שמעת מה הוא אמר לך?', ואני הורדתי רק את החולצה ונשארתי עם גופייה. אבל אז החוקר הראשי אמר תוריד גם את המכנסיים ואת התחתונים. הורדתי. נשאר רק הגוף השחור שלי, וזהו. קיוויתי שהחוקר הראשי לפחות יעמוד לפניי ויסתיר אותי מכל החוקרים שישבו על הכיסאות, אבל הוא הסתובב מסביבי כאילו הוא בודק כל נקודה בגוף שלי. אפילו רצה לדעת למה יש לי צלקת בלחי בפנים. בסוף הוא נעמד לפניי, תפס מקל ושיחק לי איתו בבולבול כאילו הוא רוצה לבדוק אם יש שם שריטות. באותו רגע הרגשתי שנגמר לי הכבוד. זו היתה בושה גדולה. בכיתי ובכיתי עם הרבה דמעות, כמו ילד קטן".
למה לא סיפרת בבית המשפט שנגעו לך באיבר המין, שאלנו את אל-עביד. "לא יכולתי לספר", הוא משיב, "התביישתי. אפילו לאשתי לא סיפרתי אף פעם, זה גמר לי את הכבוד".
למה עכשיו החלטת לספר, שאלנו. "עברו הרבה שנים", עונה אל-עביד, "בינתיים ראיתי הרבה דברים בכלא, יעני אסירים שהם בני זוג. שעושים כל מיני דברים".
אל-עביד לא פקד בית ספר כלשהו מעודו. הוא אנאלפבית שאינו יודע לזהות אפילו ספרות. את המספרים הבודדים שאליהם הוא נוהג להתקשר מהטלפון הציבורי של בית הכלא, הוא זוכר בעל פה. את ההודאה באונס וברצח קיקוס שעליה חתם, לכאורה, בליל 23 ביוני 1993 הוא לא יכול היה לקרוא. הודאה גורלית כל כך אמורה להיות מוסרטת בווידיאו, אבל החוקרים של אל-עביד טענו כי לא נשמרה ברשותם שום הקלטה, אפילו לא של קלטת שמע, משום שבכל ההודאות הראשונות שאל-עביד מסר "הטייפ היה מקולקל". וכך , ההודאות של אל-עביד כתובות באופן קולח, בהיר, בשפה עשירה הרבה יותר מהעברית שהיתה שגורה בפיו בזמנו.
בפעמים הבודדות שבהן הטייפ לא היה "מקולקל", אל-עביד נשמע בקלטת שמע מבולבל ולא ברור. יותר מאשר אל-עביד סיפר כיצד רצח את קיקוס, הוא ענה לחוקריו בחיוב לכל תיאור שהם העלו. כאשר התבקש לספר בעצמו פרטים על הנרצחת, כשל. חנית תוארה על ידיו כ "בת 30, שמנה , עם שמלה". במציאות חנית היתה צעירה בהרבה, רזה ולבשה מכנסי ג'ינס בעת שנעלמה.
"לא יכולתי יותר. חתמתי כדי שאני אתפטר מהם, שלא ילחצו עליי עוד", מסביר אל-עביד את ההודאה. "אמרתי לחוקרים: 'חלאס, אני חטפתי, אני אנסתי'. החוקרים כתבו הכל. שאלו אותי: 'אתה נסעת לדודאים ושטפת את האוטו שלך שם?', אמרתי להם 'כן'. ' אתה חנקת אותה?', ' כן'. כל מה שאמרו לי אמרתי להם 'כן'. אחרי החקירות בתחנה יצאו איתי כמה פעמים אל השטח כדי לעשות שחזור. בסרט וידיאו שהביאו לבית המשפט לא רואים איזה 20-30 שוטרים שהיו מסביבי כל הזמן עם רובים מקדימה, כאילו אני המחבל הכי מסוכן.
"הביאו לי בובה בתוך האוטו ואמרו לי לעלות עליה. כל התזמורת של השוטרים היתה מסביב, בחורשה, אני אראה לכם את המקום כשאצא מהכלא, ואני לבד עם הבובה בתוך האוטו, ואחד מצלם אותי. אמרתי להם: 'בסדר, אעשה מה שאתם רוצים', אבל לא הייתי מוכן להוריד את המכנסיים כאילו אני אונס את הבובה, כמו שביקשו ממני. התביישתי. הייתי על הבובה, עם המכנסיים. אמרו לי: 'אתה חנקת את הבחורה' והראו לי עם היד איך עשיתי את זה כאילו, ואמרתי להם, 'כן'. עשיתי כמוהם. זאת היתה הטקטיקה שלי. הם מדברים ואני אחריהם. אמרו לי: 'זרקת את הגופה בחורשה ליד הגשר?', אז אמרתי להם 'כן' גם על זה, אבל הגופה לא היתה שם. לקחו אותי למקום העבודה שלי בדודאים, אמרו לי: 'הגופה קבורה בתוך הזבל?', עוד פעם אמרתי להם 'כן'".
"כשהייתי עם החוקרים הרגשתי ששום דבר כבר לא יעזור", אומר אל-עביד. "איבדתי את עצמי, זהו. אחרי השחזור לקחו אותי עוד פעם לבית המשפט בבאר שבע. ראיתי שם את אשתי ליד כל הצלמים. אמרתי לה: 'אלוהים לקח אותי. חלאס, סלימאן מת'. הילדים יחיו, אבל אני נכנס לבית הסוהר ולא יוצא".
רק אחרי הודאתו התארגנו תושבים ברהט כדי לגייס כסף שיסייע למשפחתו דלת האמעים לשכור עורך דין. בתחילה הגיע אליו למעצר עורך הדין שמואל זילברמן מבאר שבע, שהוחלף כעבור כמה ימים בעורך הדין אביגדור פלדמן, הפרקליט המפורסם מתל אביב. הסאגה המשפטית בפרשה מעמידה באור אפל את שיטת המשפט הישראלית, שנותנת משקל מוחלט להודאות נאשמים גם כאשר אין בדל של ראיה ממשית שתקשור נאשמים לפשע המיוחס להם. במקרה של אל-עביד לא נמצאה אפילו שערה משערות ראשה של קיקוס במכונית שבה הוא כביכול אנס אותה, אף על פי שהמשטרה נעזרה במעבדות המשוכללות בעולם כדי לנסות למצוא ראיה כלשהי. השיטה גם מתעלמת מספק מובנה שקיים כאשר שופטים מקצועיים סבורים בדעת מיעוט שיש לזכות נאשם כלשהו. בפרשה זו ניל הנדל, אחד משופטי המחוזי בבאר שבע, אפילו סבר בדעת המיעוט שיש לזכות את אל-עביד זיכוי מוחלט ולא רק זיכוי מחמת הספק, אולם הספקות הקשים לא הצילו את אל-עביד ממאסר שווא.
המשפט הראשון נערך לאל-עביד כאשר קיקוס עדיין היתה בחזקת נעדרת, שכן כל החיפושים שנערכו בערימות הזבל של "דודאים" אחרי גופתה הסתיימו בלא כלום. המשפט השני נערך על ידי הרכב של אותם שופטים, אחרי שהגופה התגלתה במפתיע בתוך בור ניקוז באתר בנייה בבאר שבע, בדיוק שנתיים ויום אחרי היעלמותה. במחוז הדרום של המשטרה חששו מחרפה גדולה, שכן התיק עמד בפני קריסה. התובע מטעם הפרקליטות עורך דין זאב למפ אף סבר כי צריך לשחרר את הנאשם לאור ההתפתחות הדרמטית.
אלא שאז התחילה המערכת להתיישר. פרקליטת המדינה דורית ביניש, כיום נשיאת בית המשפט העליון, החליטה בניגוד לדעתו של למפ להחזיר את התיק למשפט שני בפני בית המשפט המחוזי בבאר שבע. המשטרה לא ניסתה לחפש רוצח אמיתי בהתאם למקום מציאת הגופה, אלא עשתה מאמץ עליון וכושל לקשור את אל-עביד לבור הניקוז.
במשפט השני של אל-עביד נעשו על ידי צבי סגל, חבר הרכב השופטים, מעשים פסולים שכל אחד מהם הצדיק את שחרורו של אל-עביד, אולם חשיפתם בתחקירים עיתונאיים זכתה להתעלמות. בין היתר, סגל, שהתחיל את הקריירה המשפטית שלו כתובע והושעה בשנות השמונים משיפוט פלילי בבית משפט השלום בבאר שבע בנימוק שרשם "הודאה" מפי חשוד אילם, היה מעודכן בזמן אמת בכל פרטי החקירה שניסתה לקשור את אל עביד לבור המים שבו התגלתה הגופה. הוא אף היה בקשר מסתורי עם פרקליטת מחוז הדרום, שפקדה את לשכתו בימים הגורליים שבהם התובע בתיק סבר שצריך לשחרר את אל-עביד.
סגל התחיל לכתוב פסק דין מרשיע נגד אל-עביד עוד לפני שהמשפט השני הסתיים, וצעק על ראש ההרכב, השופט גלעד גלעדי, שכבר כתב פסק דין מזכה לאל-עביד במשפט השני. התוצאה במשפט זה היתה אמורה להיות שניים, גלעדי והנדל, בעד זיכוי ורק סגל מרשיע. גלעדי גנז את הזיכוי יום לפני הקראתו וכתב פסק דין חדש, מרשיע.
בכל משפטיו שתק אל-עביד ונראה מנותק לגמרי. אחד מטיעוני ההגנה שהציג עו"ד פלדמן היה שאל-עביד הודה מפני שהוא "כמעט מפגר" ויש לו איי-קיו נמוך. היכרות ממושכת עם אל-עביד מעלה את האפשרות שהוא הוגדר כך רק מפני שנבחן בכלים שאינם קשורים לסביבה הטבעית שלו. ברהט נחשב אל-עביד נורמטיבי לחלוטין. הוא פרנס את משפחתו בכבוד, נהג ברכב ובטרקטור, ואף נבחר על ידי רשויות הרווחה לשמש כאב במשפחה אמנה.
"קצת נעלבתי שאמרו שאני מפגר, אבל התמודדתי עם זה. ידעתי שאני לא מפגר, אז התעלמתי ממה שאמרו עליי", אומר אל-עביד. "ישבתי במשפט בשקט, כי לא יכולתי לדבר. העורך דין הוא זה שמדבר. חוץ מזה לא באמת הבנתי על מה כל עורכי הדין והשופטים מדברים, לא הכרתי את השפה. למרות שלא באמת הבנתי את המשפט, היתה לי הרגשה רעה כל הזמן. לפני שאמרו לי אשם בפעם האחרונה, חיבקתי חזק חזק את הבת שלי מנאל. בכיתי. אמרתי לה בשקט: 'אני סגור, מקבל מאסר עולם'. כששמעה את זה, היא התעלפה".
בקודים של עולם הפשע, אונס ורצח נערה הם עבירות בזויות, שמצדיקות התעללות במי שביצע אותן. "בתקופת המעצרים הראשונים היתה עליי ממש התנפלות באחת הפעמים שהעבירו אותי למעצר במשטרת דימונה", מספר אל-עביד. "בתוך התא התנפלו עליי עצירים והתחילו לתת לי סטירות. הם המשיכו להרביץ עד שבאו שוטרים והוציאו אותי".
"בפעם הראשונה שהביאו אותי ל'ניצן' (כלא רמלה), היתה ממש חגיגה. התחלתי לשמוע מהתאים את האסירים צועקים 'אל-עביד בא' ואז אחד מהם הוריד את החולצה, הדליק אותה וזרק אותה מחוץ לתא שלו. מיד אחר כך התחילו עוד אסירים לשרוף חולצות, וככה זה נמשך שעות, בכל פעם נדלקה חולצה מתא אחד, ואני ישבתי לבד, בתוך תא מבודד, כדי לשמור עליי. ככה הייתי בבידוד שמונה חודשים".
כיום היחס לאל-עביד שונה לחלוטין. אף אחד מהאסירים אינו מאמין שאל-עביד הוא הרוצח של קיקוס. כאשר מתפרסמות בעיתונים כתבות על ההליכים לשחרורו המוקדם, אסירים אחרים מספרים לו עליהן בהתרגשות ומקריאים לו אותן מהמילה הראשונה עד לאחרונה. אל-עביד מבלה את ימות החול במפעל לייצור שקיות בין כותלי הכלא, תמורת 500 שקל בחודש, שהוא מקבל כזיכוי לקניית סיגריות וצ'ופרים בקנטינה.
הוא כבר בן 59, סבא לנכדים. עד לפני כמה חודשים היו מונחות לצד מיטתו תמונות ממוסגרות של הנכדים, אבל הוא העלים אותן: "זה שרף אותי מבפנים לראות את הנכדים ולדעת שאני לא יכול להיות עם המשפחה, אז העדפתי שהתמונות לא יהיו לידי".
המשפחה באה לבקר את אל-עביד פעם בחודש-חודשיים, ובשנתיים האחרונות אף התחיל לצאת לחופשות בנות שעות אחדות בכל פעם, אף על פי שסירב להביע חרטה על הרצח. הסירוב עיכב את יציאתו לחופשות במשך שנים רבות.
"על מה אני אתחרט? על משהו שלא עשיתי?", שואל אל-עביד. "עשיתי כבר פעם אחת את השטות להגיד 'עשיתי' על משהו שלא עשיתי ולא אחזור על כך עוד פעם". אל-עביד מייחל למשפט חוזר שיזכה אותו, אבל למשפחתו חוב כספי כבד בגין המשפטים הראשונים שנערכו לו, ואין להם מקורות לפרוע אותו.
"בכלא אני חי בניוטרל, בלי מנוע", אומר אל-עביד. "אין טעם לחיים שלי בלי החופש, אבל אין לי טעם גם להשתחרר בלי שיכתבו שאני זכאי במשפט חוזר. אפילו חנינה לא מתאים לי. רק שיגידו 'אל-עביד זכאי'. אם זה יקרה, אז אני באמת רוצה להשתחרר. אני רוצה ללכת למדבר להיות כמה חודשים רק עם עצמי, להרגיש את החופש. אני רוצה להיות עוד פעם איש פשוט מרהט שאף אחד לא מכיר אותו. לא רוצה כסף, לא רוצה פיצויים, רק לקבל את החופש ואת הכבוד שלי בחזרה".
נא להמתין לטעינת התגובות
