זוג או מרד
הוא סייע לה להוריד את השריון. היא עזרה לו להתרכך. וביחד הם מתכננים "לעשות שינוי חברתי עמוק וגדול במדינה". גיא מרוז ואורלי וילנאי יוצאים בבוקר להשיב את כספי ניצולי השואה וחוזרים בלילה לאותה המיטה. בדרך הם מנסים לברור בין עוולות אמיתיות ל"תלונות גלידת וניל". אהבת הבולדוגים
הזוג הלוחמני מחליט להראות לקנת מאיפה הבולדוג משתין. "למה אתה לא רוצה לדבר איתנו?", מתפרצת לכיוונו וילנאי. קנת הקשיש מתעלם וממשיך לעלעל בדפים. "למה אתם לא תומכים בניצולים?", מטיח מרוז.
"אני הייתי באושוויץ", מנפנף הגזבר בידו. "גם סבא שלי היה באושוויץ. אל תצעק עליי", יורה מרוז ורודף אחרי הקשיש שנמלט למסדרון. "הטיעון הזה,'אני הייתי באושוויץ', לא עובד עליי", מנמק מרוז את הבחירה לדגמן בקונגרס דוקו-אקטיביזם.
"ככה אנחנו עובדים. אם לוקחים ניצולי שואה רעבים מול חוסר נימוס - ברור מה יותר חשוב במשוואה הזו. זכות הציבור לקבל תשובה. זו לא חוצפה ישראלית, מייקל מור המציא את הדרך הזו".
סצנת המרדף היא חלק מסרטם החדש של וילנאי ומרוז "מוסר השילומים - היום שאחרי", שישודר ביום רביעי, ערב יום השואה, ב"יס דוקו" ובערוץ 2.
התחקיר חושף ממצאים בלתי נתפשים על ההתנהלות השערורייתית של "ועידת התביעות", ומתחקה אחר נתיב התגלגלותם של מיליארדי דולרים שהיו אמורים להגיע לניצולים. וילנאי ומרוז הגישו את ממצאי התחקיר לתובע הכללי בארצות הברית וביקשו שיפתח בחקירה.
עכשיו הם מנסים לגייס את דעת הקהל הישראלית. מי שהכיר את מרוז מהתוכנית "בולדוג" בערוץ 8, לא הופתע. האיש מגלם את עצמו - עיתונאי נרגן, אגרסיבי וחסר נימוס. טיפוס שלא תשב איתו לשיחת חולין
את השינוי שחל בה היא מייחסת לזוגיות הטרייה עם מרוז, כמו גם לעבודה האינטנסיבית המשותפת: בתוכנית "המשמר האזרחי" בערוץ 2, ברצועת הבוקר היומית ברדיו 99 שבבעלות ארקדי גאידמק ובטורים ב"מעריב".
"אני מרגישה שאני בן אדם אחר לגמרי", היא אומרת. "פעם היו לי נקיפות מצפון, דאגתי לעשות שכולם יהיו מרוצים. היום אני מרשה לעצמי להוציא את הג'יפה. אני עובדת נורא קשה לומר 'לא'. לגיא יש תרומה מאוד משמעותית. הוא נותן לגיטימציה להיות אתה עצמך. זה כמו להוריד שריון".
מה התוצאה של התהליך?
"זה הביא אותי נטו. זה בסדר לא להיות מלאך קטן. זה נורא כיף. גם בחיים, גם על המסך. אתה צריך פרטנר לידך שייתן לך ביטחון להוריד מסיכות. מסיכות נותנות לך הרבה הגנה בחיים. זה נורא מפחיד להיות אישה. נורא מפחיד לומר מה שאתה חושב. את צריכה לעמוד מול חומות מאוד גבוהות".
גם מרוז מרגיש את הסימביוזה הזוגית. "נהייתי יותר רגיש והיא יותר אגרסיבית", הוא סבור. "התמתנתי. אין לי כוח לצעוק כל הזמן. היא נהייתה יותר משעשעת ועצבנית".
וילנאי : "התהפכנו. באמת".
לחוויה שליוותה את העבודה המשותפת שלכם יש חלק בבניית הקשר? המאבק המשותף, הריגוש במרדף אחר האמת?
וילנאי: "זה מאוד מדויק. יש משהו בעשייה הזו שמביא אותך לסף ריגוש, זר לא יבין את זה. כל העבודה על הסרט היתה מאוד רגשית. לא הייתי מסוגלת לעשות את זה לבד. מישהו היה חייב למשוך את העגלה הזו, והבלנס בינינו מאוד נכון".
בטרם חברו השניים לעבודה ולחיים משותפים הספיקו לעבור בנפרד דרך ארוכה. מרוז, 46, כתב מוזיקה לתאטרון ולטלוויזיה. בשנות התשעים הגיש את תוכנית הסאטירה "נייס גיא" בערוץ 2, אולם הפריצה המשמעותית לתודעת הציבור באה בעקבות "בולדוג".
"המרחק בין סאטירה למה שאני עושה היום הוא לא כזה גדול", מסביר מרוז את הדילוג בין שני העולמות, "זה נובע מחוסר צדק שמוציא אותך מדעתך. מגיל צעיר אני מרגיש שאנחנו חיים בעיוות כזה גדול. אני מתעצבן בכזו קלות".
מרוז הוא אב לשלושה ילדים ופרוד מאשתו. בעבר דיווחו מדורי הרכילות כי עזב את הבית לטובת זוגיות עם שלי יחימוביץ'. סיפור האהבה לא שרד לאורך זמן ומרוז שב לאשתו, עד הפרידה האחרונה.
וילנאי, 35, נעה במסלול אחר. ילדה טובה תל אביב, בתו של כתב קול ישראל שמעון וילנאי. בגיל 16, כשהיו רשגדים בצופים, הכירה את עודד פדרבוש, בעלה לשעבר ואב בנה היחיד.
היא למדה קולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב לתואר ראשון והשלימה לימודים אסטרטגיים לתואר שני. עבדה שנה אחת ב"ערוץ הקניות", וסיקרה במשך חמש שנים את תחום הרווחה בערוץ 1.
המבקרים והצופים פיזרו מחמאות, מנכ"ל רשות השידור ג'ו בראל ופקידי האוצר פרגנו פחות. וילנאי הקליטה בחשאי את בראל לוחץ עליה לצנזר את כתבותיה. פרסום השיחה סימן את סוף דרכה ברשות.
לאחר הפיטורים התקשתה למצוא עבודה. "הייתי בטוחה שאהיה מובטלת, מלצרית, כל חיי", היא מספרת. "כולם טרקו לי את הדלת. לפני כן הייתי במשא ומתן עם שלום קיטל (מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 2 לשעבר) ורם לנדס (מנכ"ל חברת החדשות של ערוץ 10 לשעבר) - כולם נעלמו כלא היו. תפסתי את קיטל ברחוב, והוא אמר לי 'את עושה רעידות אדמה, איתך אסור להתעסק'. הייתי אז פיונית. האדמה רעדה לי, זה היה סיוט".
לאחר כמה שבועות קיבלה הצעה מעורך "עובדה" לשעבר דורון גלעזר (היום עורך "מעריב" ) לשמש ככתבת בפורמט החדש שבנה עם אילנה דיין. וילנאי התגלתה כעיתונאית מצוינת, רעננה, חרוצה, בעלת ידע רב. היא הביעה הזדהות גדולה, לעתים גדולה מדי, עם נושאי הסיקור. מבקריה טענו שהיא צובעת הכל בשחור ולבן, עולם של טובים ורעים.
"אני לא רוצה להיות אובייקטיבית", מבהירה וילנאי. "מהרגע הראשון שלי בערוץ 1 נלחמתי בשם החלשים. כשהעירו לי, אמרתי: 'יש כבר מי שמייצג את החזקים'".
ב-2004 חברה למרוז והשניים הגישו בה?תנדבות את התוכנית "יהיה בסדר" בגלי צה"ל, שהתמקדה בעוולות אזרחיות. המיזוג בין הטאלנטים החל כאסון. מריבות, ויכוחים, קרבות אגו. בשלב מסוים אף היו בטוחים במסדרונות התחנה הצבאית שהשידוך לא יחזיק מעמד.
אבל אז הגיע הפרויקט הבא - "המשמר האזרחי" בערוץ 2. וילנאי ומרוז חלקו חדר משותף במשרדי חברת ההפקה "שמים", שם משמש האחרון כסמנכ"ל תוכן. העבודה האינטנסיבית עשתה להם רק טוב וקטטות האגו התנדפו. העובדים לא עודכנו ברומן הנרקם.
"היו קצת שמועות עליהם", מספר עובד לשעבר בחברה, "אבל לא ממש ידענו. הם עשו שם הכל ביחד: ימי צילום, שעות על גבי שעות. הם היו ממוקדי מטרה ולמדו להכיר אחד את השני. כשזה יצא החוצה זה הפתיע המון אנשים. הרי בעלה עודד תמיד היה שם, עזר לה, תמך. בימי העצמאות הם היו מזמינים את העובדים, מהבכירים ועד הזוטרים, למנגל על גג ביתם בשדרות ח"ן בתל אביב".
וילנאי : "אפילו הצוות שעבד איתנו לא ידע. זה לא היה אישו. היינו עסוקים בעבודה". אפילו כשוילנאי ובעלה פתחו בהליכי גירושים הסיפור לא זלג. הסיבה: היא הוציאה צו איסור פרסום על חייה האישיים.
עיתונאי שמוציא צו איסור פרסום על עצמו?
וילנאי: "יש עוד אנשים בסיפור הזה. ילד, אבא. הם לא צריכים לשלם את מחיר הפרסום שלי. עליי - שיכתבו, שיהרגו אותי, איך אני מתלבשת. לא רוצה לפגוע בהם".
אין פה סטנדרט כפול?
וילנאי: "אני מעולם לא כתבתי על חייו האישיים של מישהו. כששלחו אותי למשפחות שכולות, מי שלא הסכים שאכנס - לא נכנסתי".
מרוז: "אפשר לעצור פרסום. לפני שנה התקשרה אליי כתבת רכילות ביום השואה, עשר דקות לפני הצפירה - ושאלה 'נכון שעזבת את הבית?'. אמרתי 'אני לא חושב שעכשיו נכון לדבר על זה'. אותה כתבת התקשרה לאחר שנה. אמרתי לה 'אני גומר את הכימותרפיה ועונה לך'. לא שיקרתי. הייתי במחלקת כימותרפיה במסגרת סדרה על סרטן. היא לא התקשרה יותר".
מלבד אייטמים גנוזים למדורי הרכילות, שכללה העבודה המשותפת טכניקה עיתונאית ייחודית למדי: כזו שבוחרת צד מובהק בסיפור של אזרח, ולא עוזבת אותו עד שהבעיה נפתרת. וילנאי ומרוז חיים את העבודה מסביב לשעון. הטלפונים תמיד זמינים. "זה דבר שמשתלט עליך כשאתה מבין את עומק הבעיה שבה מצוי האדם", מסבירה וילנאי. "הכוח שלך יכול לשנות את החיים של אחרים. אי אפשר לקחת מושא כתבה, להשתמש בו ולזרוק אותו.
"קח למשל את שרלי וזנה", היא ממשיכה, "עבריין צעצוע שנסחט על ידי רכז מודיעין של המשטרה. הוא חשף את הסיפור ב' עובדה', הסגיר את עצמו למשטרה ונשפט לשלוש שנים. נגד השוטר לא הוגש כתב אישום. צילמנו אותו בביתו המשופץ, הוא אמר למצלמה'אני מקדיש אותו לחבר שרלי'. עינו אותו בכלא, שללו לו את הזכויות. הגשנו בשמו עתירת אסיר. הוא מטריף אותנו. מתקשר אליי שלוש פעמים ביום. כשהוא ישתחרר אולי נשלב אותו בהפקה שלנו".
מרוז : "אתה נסחף. לאט לאט זה שואב אותך פנימה. אתה מתמכר. קורים המון אירועים מרגשים ביום אחד. מה שאנחנו עוברים ביום, אנשים לא עוברים בתקופת חיים".
איך אפשר להכיל את כל הסיפורים האלו?
וילנאי: "זה כל הזמן, פשוט אינסופי. לא מזמן הגיעה לכאן זונה נרקומנית שב'עובדה' עזרנו לה לצאת מתל ברוך. היא סיפרה לנו שגנבו לה את תעודת הזהות ולכן היא לא יכולה לקבל ביטוח לאומי, מה שאומר ששוב זרקו אותה מהבית. היינו צריכים לרוץ איתה למשרד הפנים.
זה דבר שלוקח המון המון אנרגיה. משאיר אותך בלי כוחות לגמרי. אני חולה המון. בתקופת ערוץ 1 אשפזו אותי עם דלקת קרום המוח. שנה לאחר מכן דלקת מוזרה בבטן. עכשיו אני נחנקת. אתה רואה כל הזמן רק רע. אני כבר לא רואה טוב. זו תחושה איומה".
מרוז : "לפעמים אנחנו גומרים אייטם קשה והולכים למסעדה. יש סושי על השולחן. זו תחושה מאוד קשה. אנחנו עובדים קשה, מגיע לנו, זה לא מכספי 'ועידת התביעות'. אבל זה מבלבל אותי לגמרי. מפריע לי מצד אחד חוסר הצדק ומצד שני שאני נהנתן".
המחויבות לעזרה מגיעה לעתים עד הכיס הפרטי. אחד העובדים מספר שלא אחת הכניסה וילנאי כסף למעטפה ושלחה לנזקקים.
הפכתם לסוג של גאידמק, אזרחים שמפריטים את מנגנון הרווחה.
וילנאי: "אנחנו לא דואגים לתרומות, אלא ממצים את הזכויות של הפרט ויחד איתו הולכים לתבוע אותן. רוב העשייה לא כספית, זה בשוליים. אנחנו לא מחליפים את מוסדות הרווחה, אלא פועלים מתוך הריק הזה".
מתוכנית לתוכנית כמות הפניות עלתה. וילנאי הרגישה שהיא מאבדת את הברקסים. "היום הבן שלי הוא קו אדום. פעמים בשבוע אני הולכת בשלוש וחצי הביתה. רוצה להיות איתו כשהוא גדל".
חצי מדינה דורשת עזרה. סימנתם גבולות?
מרוז: "יש תלונות גלידה וניל, מושג שהומצא במלחמת לבנון. עשינו תוכניות מיוחדת לעזור לאזרחים והראינו מחדלים ביורוקרטיים. הגענו למשפחה בשלומי שלא קיבלה משכורת בגלל שסניף הדואר היה סגור. הצלחנו לעזור, ובסוף המבצע המטורף הזה הגבר של המשפחה אומר ב'סופר נגמרה גלידה וניל'. הוא לא צחק".
גלידה וניל וגם פונץ' בננה. כדי לעמוד בשטף הפניות הקימו לפני חצי שנה מנגנון שיעזור להם לטפל בנזקקים במימונו של נועם לניר, מייסד חברת ההימורים באינטרנט "אמפייר אונליין", שהונפקה לאחרונה בלונדון לפי שווי של 928 מיליון דולר.
זה מאוד חריג.
וילנאי: "השאלה שלך מאוד מצחיקה. אנחנו לא עושים את זה כעיתונאים, אלא כבני אדם".
מרוז : "אני לא עיתונאי פרופר. מה שאני עושה בטלוויזיה זה לאו דווקא עבודה עיתונאית. לא יודע איך לקרוא לזה. אני מוזיקאי. זה מה שלמדתי".
וילנאי : "אתה עיתונאי".
אתם לא חושבים שהשימוש בעזרה של בעלי הון כמו נועם לניר הוא בעייתי?
וילנאי: "זו התחסדות. כל התוכניות בטלוויזיה מקבלות חסות של בעלי הון. אנחנו מעדיפים תמיכה של גוף חברתי, כמו'הקרן לידידות' או'עמותת ידיד'. הלוואי והיה לי בור מלא כסף לעשות סרטים לבד ".
מרוז: "אתה יודע כמה ויכוחים יש לנו עם נועם לניר, שתרם לסרט על מוסר השילומים. לרדיו הגיע אייטם על חברת בבילון שפיטרה אישה בהריון. עשינו לו בולדוג בטלפון וקרענו את בבילון. נועם התעצבן, אבל הוא יודע שלא נעצור".
ועכשיו אתם מגישים רצועה יומית ברדיו של גאידמק, אדם שמתקשה להסתיר את שאיפותיו הפוליטיות. מופעלים עליכם לחצים?
מרוז: "לא היה לנו כל קשר עם גאידמק, אלא רק עם רם לנדס. זה המקום עם הכי הרבה חופש עיתונאי. בערוץ 8 ניסיתי להרים סרט על חברות הביטוח ופסלו לי, כי הן מחזיקות את הוט. זה המקום היחידי שנתנו לנו בו תוכנית רדיו בפריים טיים. בזמן הזה עושים בגלי צה"ל שלוש שעות רכילות פוליטית עם רזי ברקאי, מה אמר פואד על ברק ".
ובכל זאת, לא מפריע לכם שהמעסיק שלכם חשוד בביצוע עסקאות נשק באנגולה.
מרוז: אתה יודע כמה זמן מנסים לעשות ב' עובדה' תחקיר על גאידמק ולא מצליחים? ".
וילנאי : "איש לא יודע. הכל גיבוב של שמועות. גם בכירי צה"ל והרמטכ"ל לא יכולים להיכנס לצרפת. אחרי הכל, גם לנו מותר להרוויח כסף".
" אין דבר שאני יותר רוצה מאשר לעבוד ברדיו של יוסי ביילין", משחרר מרוז עוד משפט טיפוסי. "לפעמים הבעיה היא דווקא באייטמים חיוביים. למשל השבוע גאידמק עזר ל-600 ניצולי שואה. בא העורך, אמר 'זה אייטם פותח'. אמרתי 'נו פאקינג וויי'. השאלה מה אתה עושה באמת, שעשועון או תוכנית תחקירים. גלי צה"ל שייך למשרד הביטחון. לצבא! אתה עובד בגולני! הצבא שמחריב עכשיו את עזה".
לא רק שיתוף הפעולה עם מיליונרים עורר ביקורת על עבודתם. מרוז ווילנאי מטפלים בבעיות ברמת המיקרו, פחות מתמקדים בגורם לעוול: המנגנון, חלוקת המשאבים, ספר התקציב. "גם בכתבות רוחב אתה יוצא מסיפור אישי", מסבירה וילנאי. "כשאתה מראה עוד זקן, ועוד זקן - בתקציב הבא כבר לא יקצצו את קצבאות הזיקנה. אתה חייב להסתכל על הדבר בעיניים".
מרוז : "בעיניי לסדר רמפה לנכה ששלוש שנים עמידר לא סדרה לו רמפה סתם בגלל רוע לב-זה יותר חשוב מתחקיר שמדינת ישראל מכרה נשק לאנגולה, כי חייו של הנכה השתנו. אנחנו מתעסקים בחיים עצמם ". ריאליטי של המסכנות? וילנאי: "אנחנו מאוד מנסים לא להראות את הבנאליזציה של העוני, לא מקררים ריקים. אין אצלנו פסטיבל עוני. אנחנו מתעסקים בעיוות". בתוכניות שלכם אתם מבליטים את עצמכם. רצים, מנופפים, הופכים לגיבורי האייטם. מרוז: "זה חלק מהעיתונות החדשה. העיתונאי הוא דמות".
במערכת "עובדה" פחות התלהבו מהחיבור של וילנאי למרוז. היתה להם תחושה שהיא מתחילה להעמיד את הדרמה לפני הסיפור העיתונאי, ושבעיניה המטרה מקדשת את האמצעים. העונה היא עבדה שם בחצי משרה. לגבי העונה הבאה עדיין לא ברור.
מלבד ה"משמר האזרחי" עובדת כעת וילנאי על סדרה דוקומנטרית חדשה בקשת בשם "השתולים". " המקום שאני הכי פורחת בו הוא 'המשמר האזרחי'", היא מצהירה. "זה לא משהו רוחבי, ערוך היטב או מסודר. אני רוצה לגעת בג'יפה של החיים. זה חלק מהמסיכות שנפלו אצלי".
מרוז : "אהבתי את מה שהיא עשתה ב' עובדה', אבל כל דבר יש לו את הזמן בחיים. מה שהיא עושה עכשיו, זה שלה".
סימביוזה בריאה בין בני זוג או גבר דומיננטי שמכתיב את הטון? "נורא קינאתי בו על האומץ לעשות את כל מה שאני חלמתי לעשות, להיכנס בכל הווליום. יום אחד נכנסנו לצלם ב'משמר האזרחי' במקום אסור. כל הזמן רעדה לי היד. זה היה מלחיץ. פחדתי. לא היה נעים לי לספר לו. אי נעימות מטורפת".
והיום ?
"אני יודעת שגם אחרי אייטם כזה חיים ולא שונאים אותך. היום אני יותר אני. במראה, בסגנון דיבור. כשעבדתי ב'עובדה' התייפייפתי, הייתי יותר ממלכתית. ואני בכלל שונאת לראות את עצמי בטלוויזיה. חברות שלי אומרות היום 'סוף סוף את לא דמות טלוויזיונית'".
איך עבודה משותפת מסביב לשעון וזוגיות הולכים ביחד?
וילנאי: "זה נורא נוח לעבוד בזוג. זה נותן ביטחון, המון כוח. מההתחלה היו לנו מאות ויכוחים. כל אחד בא עם האגו שלו, היה רגיל לעבוד לבד. אני הבאתי את הידע, גיא הביא את האקטיביות והצחוק. היום זה מטושטש. אני יותר אימפולסיבית ממנו, הוא יותר מנתח תהליכים מבעבר".
איך השפעת עליה?
מרוז: "כשהתחלתי לעבוד איתה, בבוקר היא נסעה לקנות סנדוויצ'ים לצוות. זה יפה נורא. אבל המשמעות שהיא לא נותנת לאף אחד לעשות את העבודה. היא עושה הכל לבד: תחקיר, תיאום הפקה, נוהגת באוטו, מכינה קפה. אני לימדתי אותה שבזמן שהיא עושה סנדוויצ'ים, היא לא יכולה ללמוד את התחקיר. לימדתי אותה - בלי להרגיש חשוב מדי או בעל אגו - להאציל סמכויות".
וילנאי : "לפני שעבדנו ביחד לא סמכתי על אף אחד, רק על עצמי".
מה אתה למדת ממנה?
מרוז: "אני קצת מרושל, למדתי ממנה שידע זה כוח. עבדתי על האינטואיציה, לא היה לי שום ידע. הבנתי שאם יהיה לי ידע אהיה יותר נינוח ומרוכז. גם התרככתי".
על מסך או בתוך הזוגיות?
"דיברנו על קשר מקצועי", נוזף מרוז.
וילנאי דווקא נמנעת מהפרדת רשויות: "אנחנו לא רוצים לעשות גבולות בין העבודה לחיים. אנחנו מאוד נהנים מהעשייה הזו".
ובבית לאחר העבודה, מחליפים מחדש תפקידים?
מרוז: "הפרסונה של הטלוויזיה משקפת אותנו. אנחנו לא עושים קטע. לכן אין שינוי גדול כשאנחנו חוזרים הביתה".
תגידו , לא מתחשק לכם להפחית קצת את הקצב?
מרוז: "שנינו אנשים שמכורים לעבודה. יש לנו סוג של סיפוק גדול. אושר מאוד גדול".
וילנאי : "הפחד הגדול שלי שיום אחד זה ייגמר".
מרוז : "הנפילה תהיה מאוד קשה. המקצוע הזה הפכפך. צריך נורא להקפיד על מקצועיות וחריצות נורא גבוהות. לכן כאשר אנחנו הולכים ברחוב ואנשים אומרים הביוב שלי נסתם, אני לא אמשיך הלאה. זה חלק מהמשחק".
ומתי , בתוך כל העומס הזה, הם ימצאו קצת זמן לחופשה זוגית בטוסקנה? "עזוב רומנטי", הודף שוב מרוז. "אנחנו במאבק שרק התחיל, שייקח הרבה שנים, שלא יכולנו בשום אופן לעשות אותו לבד. זו שותפות גדולה למשהו שהוא הרבה יותר עמוק מזוגיות או מתוכנית כזו או אחרת. זה לא יכול להיגמר בעוד תוכנית טלוויזיה. זה חייב לפרוץ".
לאן ?
מרוז: "הכיוונים מאוד גדולים, מאוד נרחבים. המטרה לעשות שינוי חברתי עמוק וגדול במדינה".
ע "ע שלי יחימוביץ'?
וילנאי : "לפוליטיקה אתה צריך להגיע מאוד מאוד מבושל. יש דרך שצריך לעשות". מרוז : "אנחנו עדיין לא שם".
נא להמתין לטעינת התגובות
