ימין ושמאל – רק חול וחול

פעם מחנות פוליטיים היו מובחנים: עיתונים, סמלים תנועות נוער – כל ישראלי ידע לאיזה בית הוא שייך. עד שהם התערבבו. אז למה לי פוליטיקה עכשיו?

איה מרקביץ' | 7/5/2008 19:58

"ראש ממשלה לא חייב להתעורר כל בוקר עם אג'נדה" – את המשפט האלמותי הזה אמר בשעתו ראש ממשלת ישראל, אהוד אולמרט. אוזנינו הזדקפו אז בהפתעה למשמע הצהרתו הבוטה של קברניט המדינה על כוונתו לנווט ללא מצפן, אך מעטים מאיתנו שפשפו את העיניים כאשר התברר בהמשך שמפלגתו, שאותה מיקמנו בפאתי הימין לאחר שהתפצלה מהליכוד, שוקלת להתאחד עם מפלגת העבודה, מעוז השמאל ההיסטורי. ואכן, בימים שבהם מאופיינת המערכת הפוליטית בזיגזוג בין שברי אידיאולוגיות לבין פירורי אינטרסים, קשה לצפות מהפוליטיקאים עצמם שידעו בין ימינם לשמאלם.

- "יוחזר לאלתר": דברים שדחסנו לבוידעם הלאומי

גם לצרכן החדשות קשה. למקרא הכותרות בשבוע האחרון התברר לו שאפילו סיעת "גיל", מפלגה שמיקומה על הקשת הפוליטית לוט בערפל ועצם היבחרותה לכנסת באה לה מהצבעת מחאה של בוחרים שקצו בהיעדר אלטרנטיבה מפלגתית, אפילו היא מתפצלת כעת. "גיל איחוד" ו"גיל מאוחד"? נסו "הגמלאים" ו"גמלאי גאידמק". מבלבל לנסות להתמצא במציאות חדשותית שבה המילים "ימין" ו"שמאל" רק מדגישות את היעדרם, ושמאלנים וימנים נבדלים אלה מאלה בעיקר בכך שהראשונים גורסים כי המערכת הפוליטית כולה זזה ימינה, ואילו האחרונים טוענים בתוקף שמדובר בתזוזה גורפת לקצה השני.

לא קל לאומה שבמשך שישה עשורים טיפחה את ההתנצחות כתחביב לאומי, לגלות ששלוש המפלגות הגדולות מחליפות כיום ביניהן את רוב הטיעונים המנצחים בשאלות המרכזיות. ממדיניות כלכלית-חברתית ועד לתפיסה מדינית-ביטחונית, בלב המערכת הפוליטית שלנו נפערת תהום אפורה. ימין ושמאל, רק חול וחול, כביכול. אלא שלא תמיד היו אלה פני הדברים.

כיסאות מוזיקליים

בעבר המיתי של ראשית המדינה היו הימין והשמאל שונים מגלגוליהם הנוכחיים, ומאד מובחנים זה מזה. אידיאולוגית, כל ילד ידע לדקלם שהימין דוגל בארץ ישראל השלמה, השמאל – בסוציאליזם; זה הטיף להתערבות מינימלית של הממשלה בנעשה במשק, וזה לחברה צודקת. אך יותר מכל, הימין והשמאל היו מחנות. היו להם תנועות נוער, עיתונים, קבוצות כדורגל, הוגים, סמלים ושירים משונים משלהם. היה לך בית. קבוצת תמיכה. ידעת לאן אתה שייך.

והיית מוכרח לדעת, לקחת חלק במשחק. מדינת היהודים שזה עתה נוסדה הייתה פלא, הכנסת – נס. הגשמת החזון הציוני הייתה פרויקט לאומי משותף וחובק כל, לטוב ולרע, והפוליטיקה שימשה כזירה מרתקת של התגוששות בין שני מחנות אדירים שהקו המפריד ביניהם היה גבול האתוס, ולא קו שותפות האינטרס. קיבוצים דוגמת גבעת חיים התפצלו בגלל מקף (קומוניזם-לניניזם או קומוניזם לניניזם?), בתנועת "חירות" התקוטטו עמוק לתוך שנות ה-70 בשאלת חשיבות תרומתו של האצ"ל להקמת המדינה, ואי אלו סבים יודעים גם היום לשיר בעיניים לחות את "האינטרנציונל" בשתי שפות, לכל הפחות.

אלא שהפתיל המהפכני קצר מטבעו, ואת הלהבה איימו לכבות כמה רוחות

רבות עוצמה: מלחמות והסכמי שלום שנויים במחלוקת סדקו את הוודאויות המוחלטות, כולל סיפוח השטחים והשלכותיו, וגם הגלובליזציה, משבר הבנקים ושאר תהליכים כלכליים שינו את מערך הכוחות והאינטרסים, וגרמו לאידיאולוגיות להחליף ידיים בתאוצה קבועה. וכך, לדור שלישי של ישראלים נראה בימינו כמעט מופרך להתגייס למען מטרות גדולות שזה 60 שנה אין הגשמתן נראית באופק.

מאז עידן האידיאולוגיות הסימטריות שינתה מדינת ישראל את פניה. ניתן, במידה רבה של צדק, להאשים את הפוליטיקאים בכך שהחליפו את זירת הרעיונות והמעשים במשחק סגור ומעגלי של כיסאות מוזיקליים. אלא שלא רק המנהיגים שכחו את הציבור – גם הציבור נטש את הפוליטיקה. במקום להביט לימין ולשמאל, למצוא אלה את אלה ולפעול, אנחנו בוהים נכחנו.

אנחנו אלה שבוחרים לבהות במפה הפוליטית, למשוך בכתפיים ולהצר על מורכבותה האינסופית. ואולם, הבחירה שלא להשתתף במשחק באופן פעיל אינה משחררת אותנו ממנו. במקום זאת, היא מותירה אותנו ניצבים על המפה הפוליטית כפיונים, שמוסיפים להמתין, שלא בטובתם, לקול הסמכות שינחה אותם לאן הולכים מכאן: שמאל, שמאל, שמאל, ימין, שמאל...