המלאכים הישראלים של הניצולים במיאנמר
4 ישראלים הצליחו להערים על שלטונות מיאנמר והגיעו עד לאזור שנפגע בציקלון, שם ראו מראות איומים וסייעו לרבים מהניצולים
אישה בהיריון לוקחת את המנה שתחזיק אותה בחיים בשבוע הקרוב ומתרחקת אל מה שנשאר מביתה. היא מסתובבת ומעיפה מבט אחרון אל נקודת החלוקה: משאית חומה וגדולה, ועליה דגל בכחול ולבן.
אסון טבע בקנה מידה כמו זה של הציקלון נרגיס שהיכה במיאנמר לפני שלושה שבועות, מציב אתגר עצום בפני צוותי הסיוע וההצלה שצריכים להרים מבצע לוגיסטי סבוך, לרבות רכבות אוויריות עם טונות של מזון ושיגור מחלצים וצוותים של רופאים ומתנדבים.
הקהילה הבינלאומית אמנם התנדבה להעניק למדינה המוכה את כל העזרה שתידרש, אולם נתקלה בכת הצבאית השלטת במדינה, שלא ממש ששה לקבל סיוע מבחוץ: משלוחי מזון של האו"ם הוחרמו בדרך, מאות עובדי סיוע מחכים עד לרגע זה לוויזת כניסה למדינה, והתחושה הרווחת בקרב ארגוני ההצלה הגדולים היא בעיקר של תסכול.
אל המרווח הצר הזה שבין תקווה לייאוש, נדחקו מספר לא מבוטל של יוזמות, אנשים טובים באמצע הדרך שרק ניסו להציל חיים באמצעות חלוקת מזון ומים או סיוע לפליטים שברחו מאזור האסון. והיו גם כאלה שהעזו הרבה יותר, והגיעו ממש עד למקומות שספגו את הפגיעות הקשות ביותר, ובתוכם גם ארבעה ישראלים, שיחזרו היום לארץ אחרי שבועיים של הצלת חיים.
עמותת "IFA-Israeli Flying Aid" שאליה משתייכים הארבעה היא ארגון לא ממשלתי וללא מטרות רווח אשר נוסד בשנת 2005 על ידי גל לוסקי, צעירה ישראלית שמאחוריה פעילות רבה בתחום הסיוע ההומניטרי, בזירה הבינלאומית והמקומית.
העמותה מגישה סיוע למדינות ולאוכלוסיות שחוו אסונות טבע או סכסוכים טריטוריאליים, כמו גם לתרמילאים הנקלעים למצוקה בחו"ל. בנוסף, היא גם מנסה לסייע ככל יכולתה להסברה הישראלית בעולם. המתנדבים שלה הם אזרחים ישראלים המקדישים לילות כימים למשימה, ומוכנים לטוס בהתראה קצרה לכל מקום בו נדרשת עזרתם ומיומנותם. פעילותה של העמותה ממומנת מכספם של תורמים בארץ ובחו"ל.
לבורמה יצאה משלחת של ארבעה אנשים: אלי סנדרוביץ', איש יחידת החילוץ גולן שעמד בראש המשלחת; כפיר לנקרי (30), מתנדב ביחידת הצוללנים של המשטרה; אלה
באמצעות כוח רצון עז, אומץ ומידה לא מבוטלת של ערמומיות ישראלית, הקבוצה הקטנה הזו הצליחה במקום שבו כשלו משלחות ארגוני הסיוע גדולים, והגיעה עד למקומות שספגו את הפגיעות הקשות ביותר - מקומות שהשלטונות המקומיים ניסו לחסום לחלוטין בפני זרים ומערביים.
המשלחת הקטנה לבורמה היא רק האחרונה במורשת מפוארת של היחלצות לעזרה למקומות שעברו אסונות. בשנת 2006 יצאה משלחת של שמונה אנשים לאינדונזיה, שבה נהרגו אלפי אנשים ברעידת אדמה בעוצמה של 6.2 בסולם ריכטר. משלחת בת 18 איש שהורכבה מאנשי חילוץ, צוללנים, רופאים ופסיכולוגים, יצאה בספטמבר 2005 לניו אורלינס, לסייע לנפגעי ההוריקן קתרינה. בין המחלצים היו גם לנקרי ועידו.
הרקע של אנשי המשלחת מגוון, וכל אחד מהם מביט על המראות הקשים בו נתקלו הארבעה בצורה מעט אחרת. הראל, לדוגמה, השתחררה רק לפני חודשיים מצה"ל, וזה בהחלט לא הטיול אחרי צבא שתכננה. באופן מעט מפתיע, היא מצהירה שלאו דווקא מראות הגופות והמוות זיל עזעו אותה, במראות דומים, היא טוענת, נתקלה גם במהלך שירותה הצבאי בשטחים.
"את השוק הכי גדול", היא מספרת, "קיבלתי כשראיתי את העוני שבו הם חיים בדרך כלל, עוני מושרש, שהם אפילו לא תופסים כעוני. הפער בין מה שהיה להם לפני הציקלון לבין מה שנותר להם אחריו הוא כה קטן, זה פשוט מזעזע".
הוא מהרהר לרגע במה שאמר, ומנסה לתקן את הרושם שהוא חושש שיצר. "תראי", הוא אומר, "מאוד עצוב לי, ואכפת לי ממה שקרה, בגלל זה אני פה. אולי זה סוג של מנגנון הגנה, ובגלל זה אני לא חושב על זה. לראות גופה של אמא לצד גופת בתה, זה מטורף מבחינתי, זה קשה מדי לראות את זה, אז אני בורח לדברים אחרים".
בדרך הארוכה אל הנזקקים, החבורה נתקלה גם בלא מעט בעיות וקשיים. כך למשל, הם הופתעו לגלות כי בעיר יאנגון, אף אחד לא התנדב להחליף להם את הדולרים עמם הגיעו, מחשש לתגובת השלטונות.
חברי הצוות חיפשו במשך שעות ולא הצליחו למצוא אפילו בנק אחד שיחליף עבורם את 2,000 הדולרים שלהם למטל בע המקומי. עד שניגש אליהם צעיר, או בלשונם "ממש ילד", ולקח אותם בסמטאות הצרות אל ביתו, שם הורה להם: "מפה אתם לא יכולים לבוא איתי, תנו לי את הדולרים ומיד אחזור". לאחר דקות ארוכות של ציפייה מורטת עצבים הוא חזר לבסוף, נושא עמו תיק ענק מלא בחבילות של שטרי כסף, "ממש כמו בעסקת סמים", סיפרו.
אחרי שהחליפו את הכסף, הם ניצבו בפני המשימה הקשה באמת - השגת מזון לטובת הניצולים. לוסקי מסבירה כי כשמתמודדים עם אזורים הסובלים ממחסור חמור במזון, אין טעם להביא את המצרכים מהארץ ולשלם עליהם מס על משקל עודף בטיסה.
"לרוב", היא מוסיפה, "המחסור במזון הוא באזורים הנפגעים בלבד, בעוד שבשאר המדינה אפשר למצוא אוכל בלי בעיה. החוכמה היא לנייד את המצרכים מהמקום בו הם מצויים למקום בו נזקקים להם".
וזה בדיוק מה שניסו הארבעה לעשות. לצורך כך החבורה פשטה על השוק ביאנגון וקנתה מכל הבא ליד. "הסתובבתי שם כמו איזה רוטשילד", מספר לנקרי, "הצבעתי על כל דבר ופשוט ביקשתי שיתנו לי את כל מה שיש להם במלאי".
הישראלים העמיסו עשרות שקי אורז, שמן, נרות, עוגיות ויריעות נגד גשם על משאית, ויצאו לדרך הארוכה לבוגלה - עיר באזור דלתת האירוואדי, ש-95 אחוז מהבתים בה הושמדו בסופה. המשימה לא הייתה פשוטה. הדרכים המובילות לבוגלה הן דרכי עפר משובשות, שהציקלון והשטפונות שבעקבותיו רק גרמו להן לאבד צורה עוד יותר. כל אבן בדרך גורמת לקפיצה של עשרות סנטימטרים באוויר של הרכב ושל כל מה שעליו: מהציוד ועד לנוסעים עצמם.
למרות זאת - לאורך השעות הארוכות של הנסיעה, ארבעת חברי הצוות לא הפסיקו לעבוד: הם חילקו את שקי האורז הענקיים לחבילות קטנות, חתכו יריעות פלסטיק לגדלים מתאימים, כשהם מנסים בעיקר שלא לעוף מהרכב וליפול בצד הדרך. אתגרים קטנים נפתרו כמעט מעצמם: "אנחנו במצב של לחץ, חם, לח ומזיעים -אז צריך לשתות הרבה", מציג לנקרי את הבעיה. "בהתחלה השתנו לתוך בקבוקים, תוך כדי נסיעה, ואז אלי בנה עבורנו מעין אסלה".
חבורת הבנים הייתה מספיק נדיבה כדי לעשות עצירות בדרך, לטובת האישה היחידה שבצוות, אלה הראל, משוחררת טרייה משירות כפרמדיקית, שמסבירה כי הבעיה לא היתה נעוצה בחוסר נעימות, כי לא היה לה ספק שהבנים יסבו את ראשם ברגע המתאים. "הבעיה היא שאי אפשר לשבת על האסלה הזאת כשהמשאית קופצת קפיצות של 30 סנטימטר באוויר", היא מסבירה, "זה פשוט בלתי אפשרי".
ברגע שהגיעו לכפר, השמועה על הסיוע שהגיע התפשטו מיד, ועשרות משפחות, שלפעמים לא בא אל פיהם אוכל במשך ימים, הגיעו בריצה והתאספו מסביב למשאית. אז מבקשים חברי הצוות מראש הכפר לסדר את החלוקה ולזהות את האנשים, כדי שהמצרכים יגיעו לאלה הזקוקים להם באמת. כולם קיבלו מנה שווה, שאמורה להספיק להם למחיה למספר ימים. נשים בהיריון קיבלו מנה כפולה.
שלושה דולרים מספיקים כדי לקנות קופסה של 250 סוכריות, שהביאו הרבה אושר לילדים, וגם למבוגרים, שעמדו בתור בשבילן. אישה אחת אפילו היתה מוכנה להפסיד את מקומה בתור לחלוקת יריעה להגנה מפני הגשם, מוצר יקר מפז לקראת עונת המונסונים שאמורה להתחיל בימים אלה ממש, רק בשביל הסוכריה הנכספת. בסופו של דבר היא קיבלה את שניהם. המבט על פניהם של האנשים שזכו לעזרה הוא בלתי נשכח, כל שפת הגוף שלהם משתנה, "וזה נותן תחושה אדירה של סיפוק", מודה לנקרי.
בצד האסון הנורא שגבה את חייהם של כ-80 אלף איש, חברי משלחת הסיוע ראו גם כיצד יצר החיים גובר על הכל ויוצר מחזות אבסורדים מאין כמוהם, כמו זה שבו גופותיהם של אישה ותינוקה צפות בנהר, בזמן שבמרחק לא גדול מהן, לא יותר מחמישה מטרים, משפחה שניצלה מתחילה לבנות את ביתה מקני במבוק וקש.
"כבר בהפלגה אפשר היה להריח את הריח החריף של המוות,של גופות בני אדם,פרות ובהמות שנרקבות בצדי האגם", נזכר סנדרוביץ', והראל מוסיפה: "שטנו במים מגעילים, ליד הגופות היה קצף. גברים מקומיים הציעו לנו חתיכות קוקוס שהם חתכו ושטפו במי הנהר ששטות בו הגופות. יש לי צמרמורת רק מלחשוב על זה שוב".
השיחה על החוויות הקשות והסיפוק שבעזרה גולשת אט אט לדיון פילוסופי על הקפיטליזם, על מקומה של ישראל בעולם ועל תרבות הצריכה המערבית. כבר מאוחר, וארבעת המופלאים צריכים ללכת לישון -מחר קמים מוקדם לעוד יום של נסיעות מפרכות ועזרה לאנשים שחרב עליהם עולמם. "אולי הכי טוב יהיה לקנות כמה קני במבוק, ולבנות מהם בקתה", מסכם לנקרי בהפלגה על כנפי הדמיון. "לגור באי עם עצי קוקוס, ולא לחשוב על כלום. עד שיבוא גל גדול וישטוף את הכל".
נא להמתין לטעינת התגובות
