פרידה מאהוב
מפעל החיים הגדול של טומי לפיד לא הייתה הכתיבה ולא הפוליטיקה אלא האהבה לבני משפחתו. אמנון דנקנר נפרד מחברו הקרוב

היו בו כל כך הרבה קסם אישי, השכלה, תבונה, שנינות והומור ומורכבות, עד שנדהמתי כשפעם אמר לי שאם היה צריך להגדיר את עצמו בשתי מילים, היה בוחר ב"איש פשוט". לקח לי זמן לרדת לסוף דעתו, והיא שאיש פשוט מבחינתו הינו מי שמוותר במודע על יחסים מורכבים עם הזולת, בוחר את מי לאהוב, ואוהב אותו בפשטות ובמסירות גמורות, ושומר לו אמונים בלי תנאי.
באהבה, כמו בכל הדברים האחרים בחייו, הוא שאף ליציבות. כיוון שבא מבית אוהב, בטוח ויציב שפתאום נחרב בשואה, רצה לחזור ולהקים בית ומשפחה אוהבים ויציבים, ואכן זכה לכאלה. הוא אהב כל כך את אשתו שולה ואת ילדיו יאיר ומירב, והיה גאה בהם כל כך - גם באישיות הקורנת שלהם וגם בהישגים הגדולים שלהם, עד שהאושר הציף את לבו ועלה על גדותיו באהבה, ומהשאריות האלה היה מחלק בנדיבות לחבריו.
בימיו האחרונים ישבו אשתו וילדיו ליד מיטתו, ואהבו אותו והוא אהב אותם, ולמרות מר המוות שריחף בחדר בית החולים, גם היה שם נועם של אהבה ושל פרידה מאיש מאושר המסתלק מן העולם באצילות, באומץ ובכבוד.
לטומי היה תיאבון גדול לחיים: לאהבה, ולצחוק, ולאוכל, ולשתייה, ולאנשים, ולשיחות, ולספרים, ולהצגות, ולמוזיקה, ולאמנות פלסטית, ולרעיונות, ולמעשים וגם לריב רועש. לצד התיאבון הזה גם היו סקרנות, ויושר אינטלקטואלי, ואנרגיה לא נדלית, וחריצות מדהימה וכושר מעשה. הוא כתב, ודיבר, וניהל, וארגן, ועבד קשה, והיה עורך, ומנכ"ל, וחבר כנסת, וראש סיעה ושר, אבל גם כשהיה אמור להיות עייף אחרי יום עבודה מפרך, הוא לא ויתר על שיחה וישיבה בחברותא האהובה עליו. כלומר, בעיקרו של דבר, הוא לא ויתר על הצורך במגע עם אהוביו ועם אוהביו, ועם הכורח להעניק להם את אהבתו השופעת.

בשני העשורים האחרונים לחייו הוא היה מוטרד מהזמן החולף, במובן של החשש פן ייעשה לבלתי רלוונטי, ולמי שמאבד את האחיזה במציאות המתקדמת במהירות. לכן, למשל, הוא נכנס לעולם האינטרנט בהתלהבות של ילד בן 12, רכש בקיאות, ודאג להיות מעודכן. וכשהיה מופיע בטלוויזיה, והוא הופיע המון, למד בזריזות איך מושכים את המצלמה, איך בוחרים ברגע הנכון להצטרף לדיון,
בגיל שבו רוב האנשים פורשים לגמלאות, הוא חידש את עצמו בקריירה של פוליטיקאי. אבל על אף שהתחדש בכל יום, ואף שעדכן את עצמו בקדחתנות כזאת, בבסיסו הוא נשאר מה שהיה תמיד - שמרן שואף יציבות בהגדרה, ציוני קנאי, ואוהב את ארצו אהבה יציבה בטוחה ומלאת סיפוק, ואיש הדבק בלי פשרה בעקרונותיו המוצקים.
לא רק לבני משפחתו ולחבריו היה נאמן. גם לעצמו. זה לא דבר פשוט בימים אלה של עבדות לפוליטיקלי קורקט. טומי לא היסס להיות הכי לא תקין פוליטית, כי כך הוא חשב וכך הוא רצה להתבטא, ואיש לא יכול היה להניא אותו מכך. התענוג שלו מאמירת האמת שלו היה ניכר. הקלות שבה תמיד דייק ולעולם לא זייף ולא התחנף, הייתה מעוררת כבוד גם אצל מי שחלקו עליו. הם כיבדו אותו כי ראו לפניהם איש שגם כשהוא מעורר מחלוקת עזה, הוא אומר ביושר ובישירות עד כדי בוטות את אשר על לבו.

הוא הגון באופן הפשוט והבסיסי ביותר, ולעולם לא יעלה דבר שקר על פיו. איתו ידעת בדיוק איפה אתה עומד. זה כמובן לא מנע ממנו לשנות את דעתו אל מול השתנות המציאות, משום שהוא היה איש של מציאות, איש ריאלי ורציונלי, שידע לשמוע קול של חלון הזדמנויות אחד נסגר, ואת הקול של האחר נפתח במקומו.
הביטחון העצמי שלו, סקרנותו ואהבת האדם שלו הביאו אותו לחברויות משני עברי המתרס. וכך הוא, איש הימין החברתי המובהק וקפיטליסט אדוק, קשר חברות אמיצה עם שלי יחימוביץ'. וכך גם הוא, חילוני קנאי ומתנגד תקיף לדרכי העולם החרדי, ייסד ידידות של חיבה הדדית עם הרב אריה דרעי.
כשחושבים על מה שטומי זכה לו בחייו, יש בכך מעט נחמה עם מותו. הוא היה ילד נרדף בגטו של בודפשט, וכעבור כמעט שישה עשורים סקר כסגן ראש ממשלה ושר המשפטים של מדינת ישראל מסדר כבוד מול הפרלמנט ההונגרי, כמה מאות מטרים מהמקום שבו נחבא על נפשו מפני הנאצים ומשתפי הפעולה ההונגרים.
הוא חלם להיות עיתונאי ומשפטן בדיוק כמו אביו, והפך לכוכב תקשורת ולשר משפטים. כשעלה ארצה הוא חלם להיעשות לישראלי, ונכאב בכל פעם שהזכירו לו כי הוא עולה חדש. ברבות השנים הוא הפך לישראלי גמור ובולט, חלק חשוב מהשיח הישראלי, דמות בעלת השפעה בחיי המדינה וראש למשפחה הנחשבת למשפחת אצולה מובהקת. לא אצולת ממון, אלא אצולה של הון אנושי יצירתי, ספרותי ותקשורתי.
טומי היה מסוג האנשים שגם אחרי הסתלקותם אתה יודע שהוא יחיה בתוכך תמיד. אתה יודע שלא תהיה שעה שבה לא תפנה אליו, תתייעץ איתו, תצחק איתו, תגלגל איתו רעיון ותראה, ממש מול עיניך, את המבט הזה שלו שבו עיניו מתרחבות וזיק עולה בהן, והוא זיק של משובה וחוכמה ואהבה.