חבורת חיילים צעירים שהפכה ליחידת עילית
"חוצה גבולות", ספרו החדש של אבנר שור, מצליח להפיג את העלטה המסתורית סביב סיירת מטכ"ל, ומגלה כיצד הקים ארנן את "היחידה"
"ברק היה צופה בצנחנים, וותיקי פלוגה א' המהוללת של גדוד 890, שבסיסם בבית-ליד, בוחרים שדה כלשהו בשרון, ליד קיבוצו, חרוש בתלמים עמוקים המותירים רגבי ענק, בולדרים ממש, ומתחילים לרוץ לרוחב החריש. הלוך וחזור, פעם ועוד פעם, כך שעות רבות. ברק, קומתו משיגה אך במעט את גובהם של אותם רגבים מהבילים, מביט באתלטים השריריים, זיעתם הניגרת ממטירה את השדה החרוש, והוא לוחש בקול: "זה ממש לא בשבילי", ואז קם ומתגייס לשריון.
הוא מוצב במחנה נתן שליד באר-שבע, מסופח לגדוד 9 של השריון, ודומה שאופק שריונאי רחוק יכוון מעתה ועד עולם את עתידו הצבאי. יש לו, כאמור, צללית נמוכה למדי, מרכבה סימן ברק, אינטליגנציה גבוהה מדי, וכושרו הטכני המשובח, כמו גם כושרו הגופני הירוד, הם בדיוק תרכיז של תכונות אידיאליות לשריונר הקלאסי. והן גם בדיוק אוסף התכונות הגורמות לארנן ולאנשיו לעקם את האף להתרחק ממועמדים כאלה. אבל ההיסטוריה, גם כשהיא מביטה בנתיניה בחיוך סרקסטי, מצליחה לעיתים לרקוח תבשילים משובחים ומענגי חך, מאוסף בלתי אפשרי בעליל של חומרים שאינם מתאימים זה לזה.
ארנן מחפש הרפתקנים, בולטים בתחומים, פורצי מסגרת וגם פורצי מנעולים. מה שעלול בהחלט להיחשב כמגרעת בולטת בעיני רוב המפקדים, הופך, כמעט בהכרח, ליתרון מובהק בלקסיקון הארנני. הוא רק שומע בדמיונו את ה"קליק" של המנעול הנפתח, או הנפרץ בעצם, וריגוש גדול מקליק את ליבו. אברהם אמון, שהיה ילד חוץ במשמר-השרון, וכבר גויס ליחידה כמה חודשים טרם שהברק בישר את הרעם שיכריז על הגעתו ליחידה, פוגש את אהוד יום אחד בקיבוצו ושואל אותו בלחישה אם היה רוצה להצטרף לאיזה יחידה סודית.
הוא מכיר את ברק מנערותו הקיבוצית ומעריץ את יכולת הניווט שלו ואת אופן השימוש היצירתי שהוא עושה בסיכת הביטחון. ברק מבקש פרטים. אמון משיב בשתיקה מפורטת. ברק מברר בעצמו, סקרן אובססיבי תמיד הוא היה. הוא מגלה לאחר מחקר קצר שערך, כי אכן יש יחידה מאד מיוחדת ששייכת למודיעין ושאחד האימונים השגורים בה הוא הליכת בדד לסרט בעזה. מדובר על השנים שטרום מלחמת ששת הימים, עזה עוד שייכת למצרים, וכהוכחה להצלחת התרגיל, צריך החייל הבודד להביא כרטיס של הסרט שראה בעזה, אולי גם שאריות פופקורן. או בובקורן בלשון הערבים. ברק הוא חובב סרטים מצריים והקולנוע בעזה מגרה את דמיונו במיוחד.
הוא מאשר לאמון להגיש את שמו ומועמדותו ליחידה. חודשיים ימים עוברים ביעף, ברק כבר שכח את האפיזודה הסודית הזאת ומתרגל להוויה השריונאית, כששליח מגיע לגדוד ומבקש מברק וחייל נוסף בשם יצחק גילה להתייצב בשלישות בר"ג. בפתח השלישות מחכים להם סמי נחמיאס ושמיל בן-צבי, הקמ"ן והקמב"ץ של היחידה. שניהם, ברק וגילה, נשאלים מספר שאלות לא מחייבות, עונים במספר דומה של תשובות, ונשלחים חזרה לבסיס בדרום
עוד שבועיים מזדחלים בקצב הנסיעה של טנק שרמן צה"לי, כששליח נוסף מגיע לגדוד ומבקש מברק לסור בדרכו הביתה, לרחוב סביון 5 בצהלה, יום ו' שעה 10:00. בסביון מתגורר מפקדה של סיירת מטכ"ל, נאמר לו. ברק כטירון בשריון, טרם שהאיחורים הכרוניים הפכו לאחד מסימני ההיכר שלו, נוקש בדלתו של ארנן ב-10 בדיוק. איש קצר בחולצה ומכנסיים קצרים ופנים עגולות המעוטרות ברמז חיוך, פותח לברק את הדלת לביתו וליחידה.
הם מתיישבים בגינתו המטופחת של ארנן ומביטים זה בזה בתשומת לב מרובה כשני אוהבים פוטנציאליים המזהים מייד את רחש הנביטה של זרעי אהבתם אך מתקשים עדיין לעכלה. ארנן שואל כמה שאלות קצרות. ברק מגיב בכמה הרצאות ארוכות. הוא עדיין לא יודע לאחר, לפחות לא באופן המתריס שסיגל לעצמו עם השנים, אבל להרצות הוא כבר יודע. ועוד איך. ארנן מזהה את הניצוץ של ברק ונדלק בעצמו. ברק נכבש בקסם ובפשטות הארננית, ולמספר רגעים, קצרים כהרף עין, מצליחים שני האישים האגוצנטריים הללו להעביר את תשומת ליבם, אפילו ראשית חיבתם, זה אל זה.
ארנן מלווה את ברק בדרכו החוצה מביתו ורטט מוזר ובלתי מוסבר של התרגשות תוקף אותו. ייקח לו עוד זמן, לא ארוך מדי, לפענח את הרטט הזה וליישר את סימני השאלה והתהייה לכדי סימני קריאה. "הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו ..?!?" כנראה שלא.
ברק מתייצב ביחידה ע"פ מצוותו של ארנן ונלקח מייד למבחן האומץ האולטימטיבי. הוא עולה על ג'יפ ואמור לקפוץ ממנו כשתינתן לו פקודה. הג'יפ מאיץ ל-50 קמ"ש, הדופק של ברק לא מאיץ כלל, ושניהם, ברק והדופק, מקבלים פקודה לקפוץ. הוא אמיץ ונחוש והיסוסים כלשהם מעולם לא ערפלו את כושר ההחלטה שלו. והוא קופץ. אבל טרם שהוא עוזב את ריצפת הג'יפ בדרכו אל האספלט, זוג ידיים עבות לופתות את מותניו, אז עוד אפשר היה להקיף אותן, ומושיבות אותו פרקדן.
מובילים אותו לחדרו של המפקד. ארנן לוחץ לו את היד. "התקבלת ליחידה" הוא אומר ויורה את יריית הפתיחה לרומן מרתוני, משולש וארוך שנים, ובעל שלושה קודקודים, תרתי משמע, ארנן, ברק והיחידה. ברק מצטרף לצוות בני כהן והופך בפעם הראשונה, וגם האחרונה בחייו, לחייל מן השורה.
עכשיו יש ליחידה בסיס וגם חיילים. שני סוגים של חיילים, סדירים שלוקטו בעיקר מיחידות צה"ליות אחרות ומילואימניקים וותיקים מהצנחנים. הללו מדלגים בתכיפות רבה בין האזרחות המנומנמת שכנראה לא יכולה להבטיח להם דבר לבד משעמום וחדגוניות, לבין הריגושים שארנן הבטיח וכנראה גם יסדר להם ביחידה. יש עדיין שני מורים, סובחי, להוויה הסורית ואמין, להוויה המצרית, ובתווך מסתובבים שלושת גיבורי הצנחנים שגויסו, הר-ציון, קפוסטה וקוקלה, האמורים ללמד את בני אברהם (ארנן) קשת.
בראש הפירמידה עומד מטה זעיר הכולל את סמי נחמיאס, קצין המודיעין, את שמיל בן-צבי, הקמב"ץ, דני מירקין, קצין המנהלה ודליה שפלן, הפקידה. בשפיץ המושחז והחד-אישי של הפירמידה, עומד חסר סבלנות ודרוך כמו מיתר, ארנן המפקד.
מספר אופני ההתנהלות של מפקד כלשהו בפיקוד על יחידות קטנות, מקביל כמעט למספר המפקדים. כל מפקד בוחר את הדרך ואופן ההתנהלות, הרוקחים לדעתו, את אותו שילוב מנצח, או חלילה מפסיד, של יכולותיו האישיות ואופיו, עם הצרכים של היחידה ואנשיה. האופי הפיקודי ודרך ההתנהלות של ארנן, כשלראשונה יש לו סוף- סוף יחידה אמיתית משלו, מתבהרים מהר מאד. ארנן משחרר חבל ארוך מאד למדריכי הקומנדו שלו, ומדיר את רגליו, כמעט לחלוטין, מהאימונים הצבאיים ומאימוני הכושר, ההופכים בהשראת הר-ציון וחבריו לאחד מבסיסיה החשובים ביותר של פירמידת הקומנדו ההולכת ונבנית.
ארנן הופך לשר- החוץ של הרעיון ושל היחידה, ולמנהל השיווק הנחוש ביותר המסתובב ברחבי צה"ל באותה עת. הוא מבין באופן העמוק והענייני ביותר, שיכולתו לתרום להתפתחותה של היחידה בחלק הצבאי המובהק שלה, נופלת בהרבה מזו של צנחניו המנוסים, ואין לו כנראה שום עניין או צורך אישי להדליק את לפיד הדוגמא האישית ולשאת אותו בראש הדבוקה של חייליו, כשהיא מנווטת בדרום, תופסת מחסות מאחורי הסלעים ב"קולה" או רצה אפוסת כוחות סביב מסלולי האספלט המקיפים את היחידה.
אבל אסור בשום פנים ואופן להפוך את התנהלותו השיווקית, לחד-ממדית וצרה כמו שעולה אולי, מהתיאור הזה. יש לו תפיסת עולם רחבה ומדויקת מאד לגבי דמותה של היחידה בכל ההיבטים והמישורים, והוא מבין היטב את אחריותו החינוכית ליצירת תשתית איכותית כזאת, שתוכל לחזק את שריריו ואת אופיו של הרך שזה עתה נולד, עד שיהפוך לבר-כוכבא רב-דורי.
עכשיו גם מסתבר שיכולתו השיווקית ונחישותו הבולדוגית מצליחות, לבסוף, לפורר צוהר ראשון, קטן מידות, אך חשוב מאין כמוהו, בקיר הבטון שהקימו מולו בן-גוריון, לסקוב ויהושפט הרכבי. ההחלטה הבן-גוריונית שלא לסכן חיילים ישראלים במעברי גבול לארצות ערב, נסדקת לראשונה, הודות למאמציו האינסופיים של ארנן, וכנראה גם בזכות טרוניות מקבילות של מפקדים אחרים בצה"ל, המבינים שלא ייתכן שצבא לא ייטול יוזמות כלל, אלא רק יישב ויחכה, מוכן למחצה, ליוזמות של אויביו.
ההרכב המדיני והצבאי הכולל את השלישייה שלעיל והמאשר את הסיור הראשון מעבר לקווים, של סיירת מטכ"ל, הוא הרכב של שלושה מאמנים, לאו דווקא בונקריסטים בתפיסת עולמם, אבל זהירים ויסודיים לעילא, שלא רק שאינם מאזנים זה את גחמותיו של זה, אלא להיפך, מזהירים ומגבירים זה את פחדיו של זה. וכרגיל בסיפורנו, סיפורו רב המזל של ארנן ושל יחידתו, דווקא ההרכב הזהיר והמכווץ הזה, מפתיע את עצמו ואת ארנן, ומאשר ליחידה את מבצעה הראשון, לחמישי לינואר 1959.
החדירה הראשונה הזאת, לאחר יותר משלוש שנים עקרות לגמרי מחדירות צה"ליות, אמורה בסך- הכול להיות סיור מכין לחטיפה של קצין סורי שישמש כקלף מיקוח לחילופי שבויים עתידיים. סיורים כאלה כבר נעשו לעשרות טרם שבן-גוריון כיווץ את שריריו והרחיב את מנהיגותו, ואסר ועצר אותם לאלתר, ורק החלודה שהחלה לבצבץ באותן יחידות מבצעות, וההכרח להסירה בהקדם, היא זו ההופכת את הסיור הראשון הזה, למשמעותי וחשוב כל-כך.
הסיור נקבע לאזור שבין פיק לאל-על שברמה הסורית והר-ציון מתחיל לחוש את אותו מערבל של ריגושים ותחושות שיכרון שהיו תוקפות אותו בקביעות לקראת כל חדירה שלו ושל חייליו מה-101. כל הפצעים מגלידים, הכאבים מתאיידים כבמטה קסמים, ורוחות הקרב והיוזמה מתחילות לנשב בחוזקה ולרומם את המוראל ההולך ונשחק בשדות האימונים הארוכים וחסרי התוחלת. אין עוד ריגוש או זרם של אדרנלין השווים בעוצמתם לאלה המציפים את מי שהולכים למבצע צבאי בלב ליבה של אומה שכנה ועוינת.
ארנן מחליט מייד למנות את קוקלה, משה לוין, לעמוד בראש הכוח. קוקלה, צנחן וותיק ומנוסה למדי, הוא סרן במילואים שהתמסר בחוסר רצון בולט לחיזוריו של ארנן, וכשהגיע ליחידה וראה את חייליה, הפכה הסכמתו הרופפת להתנגדות של ממש. הוא לא מצליח להבין איך אפשר להרכיב נבחרת איכותית וחודרת מהכנופיה הפרועה של ארנן. אי אפשר להשוות בעיניו, את חבריו מהצנחנים לאוסף שחקני הספסל שהוא מתבקש לבחור מביניהם חוליה אחת קטנה שתחצה איתו את הגבול.
כדי לבסס את מנהיגותו המגמגמת, שאינה מצליחה להמריא גם בגלל השם והצל הרחב של חבריו, הר-ציון וקפוסטה, הוא מזמין לקרב האבקות פומבי את אמסלם, מי שנראה כחזק ביותר מבין חיילי היחידה דאז, וגובר עליו לאחר קרב ארוך שכמעט ומחסל את הקריירה הצבאית של שניהם.
אמסלם, למרות הפסדו בהאבקות, נבחר יחד עם בני כהן ומוסה להיות מי שייכנסו יחד איתו לסוריה ויהפכו לחייליה הראשונים של היחידה, המשתתפים במבצע מעבר לקווי האויב. קוקלה מכין יחד עם הר-ציון תכנית אימונים מפורטת שתכשיר את חייליו להפוך את הפרלוד המחודש של החדירות הצה"ליות, למוצלח, מתוזמר כיאות ונקי מטעויות.
הם שוהים לילות רבים באזורים דומים לאזור הפעולה, לומדים את קולות הלילה, את צורתן של הדמויות המופיעות בטווחים שונים ובשעות שונות של הלילה ומתכננים את משך הפעולה כך שיתאים בדיוק לאורך שעות החשיכה המוחלטת. כמובן שגם הירח הופך לשחקן מרכזי בתכנית האימונים. הוא יכול בנקל להפוך מידיד לאויב ולהיפך, וההכרה האינטימית עם תכונותיו היא תנאי הכרחי לכל פעולה לילית.
ביציאה לפעולה, לאחר הארוחה המפסקת, ארנן נרגש כמו שכבר לא יהיה אף פעם אלא בחזרה של אותה חוליה עצמה. החוליה חודרת עד ל- 15 ק"מ בעומק השטח הסורי, מבצעת סלאלום הרה- סכנות בינות למקבץ צפוף של מוצבים סוריים, מבחינה יותר מפעם אחת בתנועה רגלית של חיילים סורים אמיתיים, צופה וחומקת מהם, מגיעה בדיוק לנקודה על הכביש שנבחרה כיעד לפעולה, וחוזרת גאה לשטחנו לאחר שגמעה בדיוק ארבעים ק"מ.
ארנן מחכה נרגש בצידו הבטוח של הגבול ומעתיר חיבוקים ונשיקות על חברי החוליה עד שלרגעים נדמה שהסגירות והמופנמות ההרמטית שלו ביחסיו עם בני מינו, נפרצת בבת אחת, ומפלים של רגשות ותחושות זורמים ממנו החוצה, כאילו מערכת הבקרה המשוכללת שלו חדלה מלפעול. גם אם חשיבותה הצבאית המיידית של הפעולה עצמה קטנה למדי, אבל לגבי ארנן, היא אות ראשון והוכחה ניצחת שאפשר לבצע חדירות בעומק שטח האויב ובאמצעות חיילי היחידה.
יתרה מזאת, זוהי אבן דרך ראשונה במסעו הארוך והסיזיפי, המוכיחה לו ולסביבתו, שניתן לשנות דפוסי מחשבה גם בגרם המדרגות העולה ללשכותיהם של המדינאים ומפקדי הצבא ואמ"ן, וגם בין חייליו ומפקדיו הזוטרים, שאמונתם בדרכו, על אף שהיא כולה נסמכת על מנהיגותו שלו, חשובה להצלחת המבצעים הבאים הרבה יותר ממנהיגותם של הגנרלים.
ארנן מנצל מייד את הפרצה הקטנה שסדק בקיר החלטתו של בן-גוריון, ומשיג אישור לעוד חדירה דומה, הפעם בירדן, ליד חרבתא, הפעם עם קפוסטה בראש הכוח. החדירה הזאת מסתיימת אף היא בהצלחה מלאה, בדיוק כמו אחותה הבכירה מהרמה הסורית, ותחושה ראשונית של סיפוק זעיר ומהיר מלטפת בעדינות את בטחונה העצמי ההולך ונבנה של היחידה.
ארנן יודע היטב שהכלל הראשון שלאחר הצלחות כאלה, היא היכולת לתייק אותן בזריזות בקלסרי הקמ"ניה של סמי נחמיאס, ולהמשיך הלאה מבלי להסתנוור בשום אופן מאורן ומריחן המשכר. בטחון עצמי מערכתי, של היחידה על שלל שותפיה באמ"ן, חשוב מעין כמוהו להתפתחותה של היחידה. ארגונטיות שלאחר הצלחות, גדולות ככל שיהיו, יכולה להיות הרת אסון.
מאחר ואינו יכול אפילו לנבא שבנו יהפוך לאחד מעמודי התווך של היחידה לאורך שנים רבות, מובן שאי אפשר גם לחשוד בו שההערכה החיובית והתומכת שייתן לאחר הביקור יש בה מידה מסוימת של משוא פנים, או חמור מכך, מראית עין של פרוטקציה. מהמסמך המסכם את ביקורו של זורע ביחידה, עולה כי באותה עת עדיין מייחסים במטכ"ל חשיבות רבה לנושא ההסתערבות.
מכתבו של זורע נוטף דבש: "התרשמתי לטובה הן ממתקניך החדשים והן מהדבקות, הצניעות והבטחה בהן נעשית העבודה ביחידה". רק לאחר שהוא מורח את ארנן בדבש מלכות, הוא משחיל בעדינות גם קמצוץ של ביקורת המתייחסת בדיוק למה שהוא מעריך כחלק החשוב ביותר מבין מטרותיה של היחידה: "הידיעות הנחוצות לכם על גינונים, סלנג, הרגלים צבאיים, התנהגות זקיף – אינן בנמצא אצלכם. נראה לי שכאן חייב לבוא מאמץ איסופי...." כך זורע במכתבו. והוא מוסיף: "יש מקום לשיפור רב ברמת הבקיאות בשפה של אנשיך". והכוונה כמובן לשפה הערבית. ויותר מאוחר הוא כותב: "ביחידה כשלך, רמת המתקנים משביעה רצון. כל שיפור בהם עלול לנוון".
זוהי תפיסה מאד מתאימה לרוח הספרטנית שאפיינה את ההנהגה בכלל ואת זו הצבאית בפרט. זורע אגב, איש התנועה הקיבוצית ממעגן-מיכאל, היה מנביאי הצניעות האמיתית, הלא מזויפת, ושאינה מתיפייפת. ייתכן גם שחשד קל החל לדגדג את נחיריו, שהצבעוניות של ארנן ואנשיו לא נעצרת תמיד במסיבות הפרועות שכבר החלו להתפרסם אז, אלא גם גולשת בחוסר חן לכדי שיפור ושדרוג לא לגמרי מאושרים, של מתקני היחידה.
אבל כל הסיכום הכתוב הזה, ערכו שווה בעיני ארנן, בערך לעלות הדיו הצבאי שבו נכתב המכתב. הוא מחפש את התכלית, את הסיפוק המהיר וההישג המיידי, שיחזיר את ההשקעה העצומה שהוא משקיע בארגון ביקורים כאלה.
זורע הוא לכן אגרת-חוב בעלת תשואה בטוחה וידועה מראש. הוא מבטיח לסייע ב"ברירת כוח אדם ובציוד מיוחד" וכגולת הכותרת של ביקורו, הוא מאשר בע"פ ואחר-כך גם בכתב, כי הורה לרמ"ח מבצעים במטכ"ל "לשתף את היחידה בסיורים הרגילים, לערך סיור לחודש- חודשיים. הנ"ל פרט למיוחדים". זורע מצייר ליחידה, אם-כן, אופק ראשוני. לא רחוק מאד, לא בוהק מדי, אבל אופק כלשהו, שלעברו אפשר כבר לצעוד ברגל בוטחת.
זורע אמנם ימשיך וילווה את היחידה כאלוף שמנייתו צונחת במהירות, ואחר-כך גם כאב גאה ומלא סיפוק, אבל את תפקיד ראש האג"ם במטכ"ל, שממנו וודאי יכול היה להמשיך ולסייע ליחידה שלכדה את כשרון ההבחנה הצבאי שלו, הוא נאלץ לנטוש כבר כמה ימים לאחר הביקור. באחד באפריל, 1959, נערך תרגיל ענק לגיוס מילואים. במסגרת התרגיל שודרו ברדיו בדרמטיות רבה ובקולו מבשר הרע של משה חובב, שלוש סיסמאות לגיוס מילואים מבלי שקדמה לכך כל מתיחות צבאית. אחת הסיסמאות הייתה "ברווזי-מים" שעל שמה נודעה הפרשה בשם "ליל הברווזים".
השידור בקולו העמוק ומזרה האימה של חובב, ללא שום הודעה מוקדמת, זורע בהלה עצומה בקרב הציבור, מעורר מתיחות חסרת תקדים בין ישראל לשכנותיה וגורם לגיוס חירום במצרים וסוריה ולכוננות בירדן. בן-גוריון ממנה מייד ועדת חקירה. התרגיל, מסתבר, שתוכנן במקוריות רבה על-ידי אמ"ן, נועד לבדוק את התגובות של צבאות ערב והפידאין לגיוס חירום בישראל.
אבל למרבה ההפתעה, הפעולה לא תואמה עם הרמטכ"ל, לסקוב, ושר-הביטחון, בן-גוריון. וועדת החקירה ממליצה להדיח לאלתר את ראש אמ"ן, הרכבי, ולהעביר את זורע מתפקידו באג"ם כדי שיעשה הצרחה עם רבין, אלוף פיקוד הצפון. זורע, בעקבות "ליל-הברווזים" הופך ל"ברווז צולע" שייאלץ לפרוש מהצבא מייד עם תום כהונתו בפיקוד הצפון. על גב כישלונו היחסי של זורע, מצליח רבין, מאוחר יותר, לרכב לכס הרמטכ"לות, כנראה במקומו, ולהפוך לתומך עקבי ונחוש של היחידה ושל פעילותה. מי מהם היה עוזר יותר ליחידה כרמטכ"ל:- זורע שראה את התפקיד מנגד אך אליו לא הגיע, או רבין שרצה ואף הגיע ?!? את זאת לא נדע כמובן לעולם. שניהם בכל אופן שתלו את בכוריהם ביחידה, זורע את גיורא, ורבין את דליה, ומכאן שוודאי האמינו בה ובפועלה.
חיים הרצוג, שכבר שימש כראש אמ"ן בשנת 48, מתמנה שוב לתפקיד במקומו של הרכבי המודח. הוא שייך לאסכולה שקיבלה את חינוכה בצבא הבריטי ומכאן רתיעתו העמוקה והמובנית מיחידות פרועות המתנהלות ככנופיות של שודדים. יתרה מזאת, הרצוג מגיע מתחומי עשייה מודיעיניים שונים לגמרי ממה שמתבקש מתפקידו כפוי הטובה של ראש אמ"ן בישראל. הוא מומחה לדיפלומטיה שקטה ולקשרי חוץ ויש להניח מלכתחילה שלא ייצא מעורו החיוור, האירופאי, כדי לדחוף יחידה שהסיכון הרב הוא חלק אינטגראלי מאופייה.
ארנן הרי היה סופר, חסר סבלנות, את ימיו של הרכבי בתפקיד. הוא לא פילל שהלה יוחלף ע"י קצין רך, עדין ושונא סיכון עוד יותר מהרכבי. הוא תמיד מחפש את האור ואת הניצוץ בעיניים של בן שיחו. עכשיו יחליפו עיניו הטובות והעייפות של הרצוג את עיניו החכמות והכבויות של הרכבי. ייקח עוד זמן רב עד שיגלה את הזיק הממזרי, הניצת בנקל, בעיניו של מאיר עמית שיחליף את הרצוג ויהפוך לעמית אמיתי המאיר את דרכם של ארנן ושל יחידתו. בינתיים, שום רוח מסייעת לא תנשב בגבו של ארנן מכיוונו של הרצוג, בדיוק כמו שדממת רוחו של הרכבי לא דחפה את ארנן בטיפוסו הסיזיפי.
ראש אמ"ן הוא בעצם מפקדו הישיר של ארנן ע"פ החלטתו שאינה שנויה במחלוקת של הרכבי מ-58, ומובן שהשינוי הפרסונאלי בעמדה הזאת הוא בעל חשיבות מרבית במערכת יחסיו של ארנן עם אמ"ן ובהתפתחותה של היחידה. אבל השינוי הדרמטי הזה בכסא הנהג של הרכב האמ"ני, לא משפיע כהוא זה על מידת האינטנסיביות של פועלו ועל התשוקה הרבה המפעפעת מכל תא בגופו של ארנן בתקופה הזאת שהיא תקופת הבריאה והיצירה של ה"יש מהאין".
הוא מלא במרץ ובהתלהבות ראשונית, כמותם, כנראה, לא חש מעולם. מי שלא הקים מפעל ממש מכלום, משלב הרעיון ההיולי, עבור דרך השגת האישורים הרבים, ואחר-כך הבנייה, מהמסד לטפחות, לא יוכל כנראה להבין את רמת האדרנלין הסוערת בדם ואת השינוי בנוהגי היום יום שהיא מביאה עימה.
ארנן הוא איש יצרי מאד ומכוונן מטרה, בד"כ מטרה אחת בלבד. מעורבותו בפעילות כלשהי נובעת ממידת העניין והריגוש שהיא מעניקה לו, ולאו דווקא מאיזה שהם צרכים חיצוניים של התפקיד אותו הוא ממלא. היחידה תופסת עכשיו את כל עולמו והוא מחלחל אותה, מבלי שייתן דעתו על-כך, לתוך משפחתו וחייו החוץ-צבאיים. בעצם, אי אפשר כבר לבודד את שירותו הצבאי מחייו האזרחיים.
הוא לוקח את משפחתו ואת ביתו והופך אותם למעין מפקדה עורפית ומרכז תרבותי של היחידה. הם גרים בצהלה, שכונה שנבנתה עבור קציני צה"ל, ומכאן גם שמה, בשכנות לדדו, רבין, שרון וצ'רה, צבי צור, מי שיחליף את לסקוב כרמטכ"ל, והשכנות לפיגורות הצבאיות הללו, הופכת ממילא את חיי משפחתו לדומים לחיים בקסרקטין צבאי.
כל עוד תפקידיו הצבאיים עניינו אותו אבל לא מגנטו אותו לחלוטין, אותו ואת תשומת ליבו, הוא ידע לחלק את זמנו בין הצבא למשפחה במינון כזה שלכל צד יהיה מספיק ארנן וגם מספיק חופש מארנן. אבל הקמתה של היחידה מרוממת את רוחו לגבהים חדשים לגמרי, משיאה אותה מעלה-מעלה, והאיזון המוקפד שבין הצבא לבית, מופר באחת, וייתכן שכבר לא ישוב לעולם. הקרב העקוב ממתחים בין צרכני זמנו של ארנן, מוכרע סופית לטובת הצבא. וההכרעה היא כל-כך ברורה ומובהקת, בנוק-אאוט, עד שארנן עצמו, גם דליה אשתו, מתקשים בוודאי לחזות את ההשלכות הקשות שיהיו בעתיד להכרעה הזאת.
הוא כמעט ולא מגיע הביתה וממילא לא מצליח להבחין בשינויים התכופים העוברים על בנותיו בשלב הפיכתן מתינוקות לבני אדם. אפילו ערבי יום שישי שהיו בד"כ מוקדשים למשפחה, נזנחים לטובת ארוחות הערב החגיגיות ביחידה. הוא עובד סביב השעון ומתנתק במהירות מכל מעורבות בחיי המשפחה וגידול הילדות. וכשהוא מגיע הביתה, בשבתות בעיקר, הוא חייב מייד להקיף את עצמו בחיילי וקציני היחידה, שמא ישכח עד יום א' את מראם ותכונותיהם הנאצלות, או חמור מכך, שמא הם ישכחו אותו.
מול חבריה של דליה הוא מפגין אדישות מהולה בתיעוב קל עד שאט-אט הם מתנדפים כולם מחייהם המשותפים. התנאי להשתייכות למעגל ההולך וגדל של אגודת הידידים של משפחת ארנן, הוא השירות ביחידה או הקשר הקרוב ליחידה. מי שאינו "יחידתי" בהווייתו, מוטב לו שלא יתקרב למועדון הסגור שמשח את ארנן לנביאו, אפילו מלכו.
המועדון דמוי הכת, הדואג לרומם ולקלס את אנשיו, במיוחד את העומד בראשו, בשל פעולותיהם הצבאיות הייחודיות, גם לפני שבוצעו הפעולות האלה, מצליח להנחיל לחבריו מין תחושת עליונות וגאווה אדירה. המשכה הישיר של הגאווה הזאת, היא הרשאה גורפת שהם מחלקים זה לזה בקריצת-עין וביד קלה, להתנהגות המזלזלת בחוקיה וכלליה של המדינה, שעל הגנתה והתקפתה הם עמלים מבוקר עד ערב.
דליה, אשתו, מחונכת כיאות, ומכבדת מעומק המסורת העתיקה של משפחתה הירושלמית, את חוקי המדינה ואת כלליה, לא יכולה לשאת את המניפולציה הזאת, הרגשית והמעשית, שארנן וחבריו עושים למערכת הכללים הנהוגה במדינה. אפילו בנסיעה שגרתית בכביש, הוא עוקף וחותך בפראות בכל פעם שמישהו מלפניו מעז לציית לכללים, ומוציא את דליה מדעתה. זוהי לא פראות ישראלית לשמה. זוהי חליפה גזורה היטב ומחויטת שהוא עוטה על עצמו כאומר: "לי מותר כי נמשחתי למלוכה". זוהי דוקטרינה פסיכולוגית מקיפה שהוא עמל על בנייתה, המתירה לו לטשטש ולמסמס את הגבולות שבין מותר לאסור בזכות פועלו הנשגב בשטחים שהשתיקה יפה להם אך הגאווה נוצצת מהם.
ההיעדרויות הרבות מהבית, ההפיכה האובססיבית של המשפחה לזרוע נוספת של היחידה וההתנהגות הפרועה של ארנן ואנשיו, מתחילים לפרום באיטיות את הקשר המשפחתי האיתן שכבר צלח מקומות רבים וקשיים מרובים. ארנן הוא בעל רגישות רבה לניואנסים של החיים, בוודאי גם לזיהוי תהליכים שהורתם יציבות ואחדות ואחריתם משברית. אבל דומה ששיכרון החושים שנוסך עליו תהליך הקמתה של היחידה, יחד עם ההערצה הרבה שמעתירים עליו פקודיו ונספחיהם הרבים, מתחילים לנגוס ברגישות המוזיקלית שלו לצלילי החיים שמחוץ ליחידה.
באוקטובר 59 הוא שוב פונה לראש אמ"ן, הפעם זה הרצוג, מנסה לאתגר את טריותו ורעננותו בתפקיד כדי לקבול על מה שנראה בעיניו כמדיניות הכובלת וחוסמת את שור היחידה בדישו. במכתבו הנוכחי הוא מתאר את משך השהות של חיילי החובה ביחידה, שנה וחצי בסך-הכול, שכן הם מגיעים אחרי טירונות וקורס מ"כים בצנחנים, כקצרה מדי ולא מספיקה כדי "להפוך את החייל למסתערב טוב ולהעלות את רמתו המבצעית כדי ביצוע עצמאי".
הפעם הוא גם מתביית על נימה הר-ציונית הלקוחה מוויכוחיהם האינסופיים: "המגבלה האופיינית היא שכמעט ואין למצוא חייל בעל נתונים טובים להסתערבות ויחד עם זאת בעל כושר ביצוע עצמאי ונועז". ארנן אף מוסיף שהחיילים המסתערבים העומדים כבר להשתחרר, ועדיין "חסרים הרבה" כדי להיות ראויים לבצע, ואם ישוחררו כעת "יעמידו בספק רב את יכולת הביצוע של היחידה ליעוד שלשמו הוקמה".
הוא מציע להרצוג, לכן, שמחצית מחיילי היחידה יהיו בתקן של אנשי קבע. הרצוג מקבל בידיים רועדות ולב מסוקרן את מכתבו של ארנן. הוא יורש את גישתו הרכרוכית של הרכבי ואת תרבות ההיסוס וחוסר היכולת להחליט, ומחליט הפעם דווקא בעזוז וגבורה, שלא להחליט בינתיים. הוא מאמץ בחדווה את הגישה שהשתרשה לה אז באמ"ן, ש"מה אכפת לנו אם יסתובב לו חתן בבית". החתן באמרה המשעשעת הוא היחידה, והבית הוא צה"ל. מבחינת הרצוג ופקודיו באמ"ן, עד שהחתן ימצא כלה, ועד שיחליטו להתחתן, אין שום צורך להיחפז ולהחליט החלטות. רק שאת ארנן האמרה הזאת לא משעשעת בכלל.
הוא מבין היטב שהסיורים החודרים לארצות ערב שהצליח להשיג, ארבעה בסך הכול עד אז, לאחר מסעות שכנוע ארוכים ומתישים, היוו פריצת דרך, גם פריצת גבול. אבל אם לא תימצא להן מטרה אמיתית, הם יימוגו בקרוב, בדיוק כמו שיחידת ה-101 התאיידה כשנה לאחר היווסדה. מה שמבדיל את ארנן מיזמים צבאיים אחרים, אולי מוכשרים ויצירתיים כמוהו, הם הנחישות וההתמדה, ומיכל גדול של מזל שנגרר אחריו. מהמיכל הזה הוא שואב או מקבל את החומר הממוזל, המיטיב והמסייע הזה, כל אימת שנדמה שכל התכניות הגרנדיוזיות והחלומות מגביהי העוף, נחבטים לתוך מבוי סתום.
הפעם צריך גיוס מיוחד של אלת המזל וגיוס מיוחד של הצבא המצרי. שני הגיוסים האלה נכרכים יחדיו זה בזה ומקפיצים את חזונו של ארנן שנות דור קדימה. גיוסו של הצבא המצרי, שיכונה לימים "פרשת רותם", הוא אירוע מכונן לצה"ל בכלל ולאמ"ן וליחידה בפרט. בפברואר 60, הרצוג, דיפלומט מתוסכל במדים צה"ליים, מוזמן לקוקטייל שגרתי בשגרירות האמריקאית ופוגש שם באקראי את הנציג של ה- CIA במזרח- התיכון. הלה לוחש לאוזנו כבדרך-אגב, את מה שברור לו, לאמריקאי, שהרצוג בוודאי יודע זה מזמן ועשה כבר את כל ההכנות המתבקשות כתגובה הכרחית לידיעה הזאת.
הידיעה הנלחשת באנגלית רהוטה לאוזנו התמימה של הרצוג, מספרת על הערכות מסיבית של כל הצבא המצרי ברחבי סיני, ובכוננות גבוהה לתקיפה של ישראל. הרצוג, לבנבן וחיוור מטבעו, נהיה שקוף. הוא מכחכח בגרונו כמו מכונת ירייה אנגלית ואץ-רץ לטלפון הקרוב כשהוא משיל מעליו את כל גינוני הנימוס הבריטיים שהם תמיד חלק מהחליפה הצבאית שלו.
בצידו השני של קו הטלפון, מתקשה גם לסקוב לעכל את הידיעה המרעישה והמחרישה. הוא מכנס את המטכ"ל ב-24 לפברואר ובשקט הכבד שמשתרר בחדרו בת"א אפשר לשמוע את שרשראות הטנקים המצרים ממשיכים להתקדם לעבר גבולה הדרומי של ישראל. ראש אג"ם במטכ"ל, יצחק רבין, שאך זה החליף את האלוף זורע, שכשל לא מכבר בליל הברווזים, כותב לעזר וויצמן פתק בכתב ידו: "נתפסנו עם המכנסיים למטה. ב-24 שעות הקרובות הכול תלוי בחיל- האוויר". חיל האוויר אמנם מזניק מייד רביעיות של ווטורים לצילום השטח בסיני. הם חוזרים מוכי הלם כטייסיה של חלם. מצרים המערבית התרוקנה מחייליה, רכביה הצבאיים וטנקיה וכל הכבודה הזאת שוחרת לטרף ושועטת מזרחה לכיוון ישראל.
אף חייל ישראלי, מבכירי אמ"ן ועד אחרון קציני המודיעין הזוטרים של ישראל, לא ידע, גם לא שיער, שהצבא המצרי כולו נמצא בסיני ופניו מזרחה. יתרה מזאת, לאירוע הטראומטי הזה קדמו רצף ארוך של פעולות צבאיות שהיו חייבות להכין, גם לאתגר, את המודיעין של צה"ל לאפשרות הזאת. אבל אמ"ן, וצה"ל אחריו, מתעקשים שלא להירמז מאף לא אחד מהאירועים הצבאיים הרודפים זה את זה ואף מגבירים זה את זה.
האירועים שקדמו לפלישה המצרית החלו בינואר 60 דווקא בגבול הסורי. מוקד המתיחות, איך לא, חלקת אדמה על הגבול, "חלקת המריבה". ב-31 בחודש, יורדים פלאחים סורים לעבד את החלקה וחולייה של צה"ל נשלחת לגרשם. הפלאחים הם, מסתבר, מסתערבים סורים, השולפים נשקים מתוך תחפושות הפלאחים שלהם והורגים חייל ישראלי. כוח של גולני, אחיו לנשק של אורי אילן, יוצא לפעולת תגמול בכפר תאופיק.
זוהי הפעולה הקרבית הראשונה של צה"ל מאז מלחמת קדש, ותאופיק נכבשת לאחר קרב קשה. בתי החיילים בכפר הופכים לאבק ואפר, והכוח של גולני חוזר לשטחנו. מכאן מתחיל רצף של אירועים אוויריים בין חילות האוויר של ישראל וסוריה, המדרדרים את המצב מיום ליום. צריך לזכור ששנתיים קודם לכן הכריזו מצרים וסוריה על איחוד מדיני וצבאי שנודע בשם קע"ם, קהילייה ערבית מאוחדת, ולכן, מאליו מובן, שהאירועים בגבול הסורי גוררים מייד גם מתיחות צבאית עם מצרים.
בתחילת פברואר המצרים מתחילים לטפטף כוחות לתוך סיני. ישראל, מבוהלת מאיבוד השליטה על המצב, מחליטה לשפוך קצת מים קרים על שתי המדורות המתלקחות במהירות בצפון ובדרום, ולכן מורידה כוננות ומשחררת את מעט מילואיה שגויסו קודם לכן. מאחר ומעשיה של ישראל, לא דיבוריה, מכריזים על הפגת המתיחות, משוכנעים קברניטיה, שכרגיל מתעלמים מקיומו של הצד השני בשחמט המתוח הזה, שהמסר המרגיע הועבר והתקבל בברכת שכנים רבי חסד ע"י המצרים והסורים. מסתבר שלא. המצרים, שכישלונם במבצע קדש עדיין צורב את בשרם ומהדהד את זיכרונם, לא מתרשמים ממעשיה הגלויים של ישראל ומחליטים להעביר מיידית את רוב צבאם מצידה המערבי של תעלת סואץ אל צידה המזרחי.
במשך למעלה משבועיים ימים מזרימים המצרים לסיני מאות רבות של טנקים ואלפי חיילים רכובים, בזמן שהרצוג ואנשיו באמ"ן משוכנעים שהתפוגגות המתח סביב שולחנות המטכ"ל והממשלה, בוודאי תחלחל איכשהו גם לשולחנות המקבילים במצרים. עכשיו אנחנו חוזרים ללחישה האמריקאית לאוזנו העברית של הרצוג, שגורמת לו סוף-סוף לתת בעיטה קטנה, בקצה נעלו, לשלווה הרובצת לרגליו כמו כלב נאמן ומנומנם. ישראל זקוקה לפחות ל-24 שעות לגיוס מילואים משמעותי. בזמן הזה, המצרים השועטים לעבר הנגב, יכולים לכבוש חצי מדינה. הדם הרב האוזל מפניו של הרצוג עלול לשטוף את הנגב בעוד כמה שעות, ואוזלת היד שגילה עד לרגע זה, בגיבויים המוחלט של לסקוב ובן-גוריון, עלולה להיות חסרת תקדים בתוצאותיה הרות האסון למדינה.
אבל את המחדלים המודיעיניים של ישראל מודדים תמיד ע"פ מספר ההרוגים והפצועים. כך גם את המסקנות וההדחות, העוקבות ומתגלגלות כהד עמום אחרי אותם מחדלים. הפעם, אולי בגלל אביו של הרצוג, יצחק, רבה הראשי של ישראל, המתערב אצל היושב במרומים לטובת בנו, וכל המהומה הצבאית התופחת מיום ליום כמו עוגת שמרים משובחת, שוככת לפתע פתאום מבלי שתהיה לכך שום סיבה נראית לעין, וכל הגלדיאטורים שוחרי הקרב, מתפזרים לביתם מבלי שיספיקו לבחון זה את מוכנותו של זה.
העדר הידע המקדים על מהלכיה של מצרים בהכניסה את צבאה לסיני, זהה כמעט במדויק לחוסר ההבנה המוחלט של מהלכיה הבאים של מצרים, בהוציאה את צבאה מסיני. אבל הרצוג ולסקוב נהנים הנאה מרובה מהפיזור השקט של הכוחות, והדחתם הבלתי נמנעת, נכנעת לגחמת הנסיגה המצרית הבלתי צפויה.
הלם ואלם מוחלט משתררים בדרגים הגבוהים, המדיניים והצבאיים, בעקבות שרשרת האירועים שכמעט והביאה למלחמה כוללת עם מצרים וסוריה בתנאי נחיתות בולטים של ישראל ומבלי שמישהו בצה"ל יתריע על-כך. המודיעין הטקטי והאסטרטגי של צה"ל קרסו יחדיו כמגדל קלפים בדיוק באותם רגעים מושחזים שבהם נדרש קורטוב של השראה ותחכום יצירתי, העושים את ההבדל בין מודיעין חכם למודיעין שחלם. כל האירועים האלה הם בדיוק מה שנדרש לארנן, והם גם מתרחשים ברגע המתאים ביותר מבחינתו, כדי למנף סוף-סוף את החלום הדועך שלו ולהעמידו במקום הראוי לו.
וודאי שאירועים קוסמיים כאלה, השפעתם לא נפרטת לפרוטות של עשייה באותה מהירות שבה נסוגו הטנקים המצריים מסיני. תהליך הפקת הלקחים וגיבוש המסקנות האופרטיביות ייקח עוד מספר שנים. נושאת המטוסים האמ"נית היא כבר ספינה ענקית, רבת קומות ומסורבלת, וכדי לשנות את כיוון שיוטה, יש לסובב את הגאיה במשך חודשים רבים.
אבל האווירה המשתררת בצה"ל בעקבות האירוע והתובנות החד-משמעיות על הצורך הדחוף בשיפור מיידי של כל מערך האתרעה הצה"לי, יהיו בדיוק המעלית שבה יחלו מעכשיו ארנן וחלומו, להעפיל במעלה פירמידת האתרעה החדשה שתלך ותיבנה בצה"ל. ועדיין, למרות המוכנות המנטאלית החדשה וההכרה בנחיצותו של מודיעין טקטי מהיר ואמין בהרבה ממה שהיה ברשותו של צה"ל דאז, יהיה צריך להמתין עוד חודשים ארוכים, אפילו שנים, לסוס חדש בראשות אמ"ן, מאיר עמית, שימשוך את העגלה המודיעינית בכוח ובנחישות חדשים ושונים לגמרי, במעלה האתגרים החדשים.
אבל מאיר עמית יגיע רק באמצע 62 ואנחנו עדיין במחצית 60. ועד לעידן של עמית באמ"ן, ארנן עדיין צריך להתקדם מול רוח נגדית עזה שמנשבים מולו אותם מפקדים באמ"ן, פליטי פרשת רותם, המבינים כבר היטב שמשהו במערך האתרעה והמוכנות הצה"לית חייב להשתנות, אך לא יודעים עדיין איך לעשות את זה. וארנן, הוא ככל הנראה יודע היטב שפרשת רותם היא גם בדיוק קו פרשת המים שלו, היכול בהחלט לשנות באחת את הגישה אליו ואל פועלו.
אבל הזדמנויות, גם כשהן מוארות היטב, ובהירות כאור יום, צריך לדעת לנצל. והוא עדיין מלקט את חייליו כלקט פטריות אחרי הגשם, ואת החלק הסוער, היצירתי ורב ההשראה של אופיו, הוא משקיע יותר ויותר בבניית התפאורה המתאימה לדעתו ליחידה מיוחדת ובגניבות.
החלק הקשור לבניית התפאורה הוא יצירת המסד התרבותי, החינוכי והערכי, שיוכל להוות בסיס איתן לדורות של לוחמים שיגיעו בוודאי ליחידה, והוא כולל למשל, הקראה מיומניו של מאיר הר-ציון בארוחות המשותפות בערבי שישי ביחידה, מסיבות בתדירות גבוהה, ההולכות ונהיות פרועות יותר ויותר, ויצירת מערך של סמלים שלאורם הבהיר יצעדו חיילי היחידה לדורותיהם.
החלק השני, חלק הגניבות, אפל ומסתורי יותר, ומניעיו מתנגשים זה בזה ויוצרים מערבולת מורכבת וחסרת פשר. מצד אחד, ארנן הוא מאמין גדול בחינוכה של המערכת לחשיבה שונה, שמחוץ למסגרת, יצירתית ומלאת דמיון. האופן שבו הוא מעודד את אנשי היחידה להשיג את אמצעיה, יכול בהחלט להכריח אותם לחשוב באופן מקורי ושונה לחלוטין מהמקובל גם בהיבטים המבצעיים המחכים ממש מעבר לפינה. לתכנן ולדמיין בכל פעם דרכים חדשות ויצירתיות כדי להשיג את הדרוש. מאידך, הוא הרי מבין היטב, שלצד החשיבה המקורית ופיתוח הדמיון הפורה שלו ושל חייליו, מתקיימת גם סתירה מובנית מול ההוויה החינוכית שעל בנייתה ותפארתה הוא עמל בדקדקנות ובנחישות ארננית אופיינית.
ויש כמובן גם מרכיב נוסף לסיפור הזה. מעשי מאד. ארנן חייב לייצר עובדות בשטח. ליצור דינאמיקה של קיום היחידה ושל הצלחתה. אין לו את הזמן והסבלנות הנדרשים ממי שפועל בתוך ארגון ענקי ומסורבל. המערכת הצה"לית עובדת לאט מאד. זהו צב ענקי המסוגל לעשות צעד אחד קטן ביום, ואחר-כך לנוח יומיים. ארנן יודע שכדי להשיג את הצב, הוא חייב לחרוש שני תלמים מקבילים. בתלם האחד, הפורמאלי, הוא הולך עקב בצד אגודל בעקבות הצב הצה"לי.
בתלם השני, החוץ-מסגרתי, הוא בונה יחידה היודעת להשיג את מבוקשה בכוחות עצמה. ללא עזרה צה"לית וללא תקנים או אישורים פורמאליים. איך מיישבים את הסתירה המובנית הזאת, שבין הרצון והצורך לגנוב ולהתפרע, לבין השריטות המדממות שההתנהלות הזאת חורצת בתשתית המוסרית והחינוכית שארנן מנסה לבנות במקביל ?!? רק לארנן פתרונים.
לפחות להבנה אחת מובהקת הוא מגיע אז, בשנת 60, בקשר לכוח האדם שהוא מגייס ליחידה. ההבנה הזאת היא בין היתר תוצאה מוצלחת של הוויכוחים האינסופיים עם הר-ציון בקשר לזהותו של הלוחם ביחידה. מכל מסכת האימונים הארוכה ורצף הכישלונות ששניהם מזהים בבירור בחלק גדול מהתרגילים היחידתיים, עולה, כי לא כל-כך חשוב מהי יכולתו ההסתערבותית של החייל.
קודם כל הוא חייב להיות חייל מושלם. בעל כושר גופני עילאי, יכולת שדאית משובחת, יכולת ניווט מדויקת ומדוקדקת ואמינות מוחלטת. ללא המרכיבים האלה, אי אפשר יהיה לבצע שום-דבר, בין אם בנוסח המסתערב או בין אם בנוסח החיילי הפשוט, הלא- מסתערב, המתאים לדוקטרינה ההר-ציונית.
שניהם יודעים וכבר מבינים לעומק, שניתן יהיה לשדרג את המתגייס החדש במדרגה אחת בלבד לאורך תקופת השירות הקצרה, יחסית, שלו. מדרגה אחת בלבד, לא יותר. אם הוא גרוע בגיוס, הוא יהיה לכל היותר בינוני בתום תקופת האימונים. אם הוא בינוני הוא יהיה טוב. לא יותר. חייבים לכן לגייס טובים ובעיקר טובים מאד כדי להפכם למצוינים. זהו הלקח העיקרי בנושא כוח האדם מכל התקופה הראשונית של ההיסוסים וההתלבטויות בנושא.
אז הנה כי כן, נוצרה סוף-סוף אטמוספרה צבאית מתאימה ותשתית מצוינת להכרה חדשה בסביבה הצה"לית, המחפשת פתרונות אחרים לגמרי לאיסוף המודיעיני, ובמקביל מבשילים אצל ארנן הידע והניסיון, איך ובאמצעות איזה סוג חיילים ניתן ליישם את המדיניות החדשה. עכשיו צריך לחכות ולראות אם ישכיל אמנם למצוא ולהלך בדיוק בשביל האחד והיחיד שיוביל אותו בראש חייליו לפסגה הרחוקה שבה נפגשים בחדווה הצורך הצה"לי עם היכולת היחידתית".
נא להמתין לטעינת התגובות
