גלגולה של מגילה
איך הגיעה מגילת האספנים של היהודי פרץ אפטהייקר מירושלים לידיו של ד"ר דוד מזור בסיאטל, ומה הקשר של כל זה לחג השבועות. קובי אריאלי מגיש סיפור קצר לחג
זה היה הון עצום אפילו ליהודי בעל ממון כמותו. אפטייקר, בן למשפחת הרוקחים הירושלמית שעלתה לארץ והשתקעה בירושלים של בין החומות בתחילת המאה, נמנה על עשיריו של היישוב היהודי הקטן בירושלים של אז. יש האומרים כי הוא היה היהודי העשיר ביותר בעיר.
חוץ מהכסף שבא לו בירושה מאבותיו, וחוץ מההון שצבר מכמה השקעות חכמות באדמות הארץ באמצעות ניצול תמימותם של בעלי קרקע ישמעאלים בירושלים ובסביבותיה, את עיקר כספו הרוויח ביושר או שלא ביושר מסחר מחוכם בעתיקות יהודיות.
הוא היה מסייר בארץ ואף יוצא למסעות בחוץ לארץ, מניח ידו על שכיות חמדה עתיקות, ספרים, חפצי אמנות, תשמישי קדושה, תמונות וצעצועים וממהר למכור אותם ביוקר לאספנים יהודים עשירים, בעיקר באמריקה, אולם גם באירופה ואפילו בארץ ישראל. תחת ידו המיומנת עברו כמה וכמה אינקו־נבולות ומשכיות כסף בנות מאות שנים, שכמה מהן אפילו שבו אליו לאחר שעברו בדרך בידיהם של סוחרי יודאיקה בעולם כולו.
על המגילה שמע פרץ לראשונה מחברו הטוב אמ־דורסקי שראה אותה אצל הפקיד האנגלי המפוקפק ומיהר לספר אודותיה לאפטייקר. זה היה משוכנע כי נפלה לידיו מציאה. משנפגש עם האנגלי הבין מיד כי הלה אינו תם כלל ועיקר וכי עבור סחורה זו ייאלץ לשלם במיטב הונו. ובכל זאת, סבר וקיבל, לא לפני שוידא כי יש לו, לפריט, שוק מן המוכן וכי יש סיכוי טוב להציע אותו בפי שלושה לשני אספ־נים, האחד בקליפורניה ומשנהו באמסטרדם.
זה היה, למעשה, פריט היודאיקה האחרון שרכש פרץ אפטייקר. שבועות אחדים לאחר מכן החלו ליפול עליו צרות כלכליות בצרורות. חלק גדול מן הקרקעות שרכש הופקע ממנו בידי האנגלים בלא שהיתה לו אפשרות להתנגד לכך, סכום עצום שה־שקיע באוניית אורז הודית ירד לטמיון בגלל הונאה מחוכמת של שני סוחרים טורקים, ואם לא די בכך, ביתו הגדול בירושלים נשרף עד היסוד בשריפה גדולה שהשתוללה יום אחד בעיר, ושנגרמה ככל הנראה מפיצוצו של מטען שהוכן בידי כמה צעירים, אנשי אצ"ל, במטרה לפגוע בערבים.
בסוף אותה שנה, בנובמבר של ,1937 נטל פרץ אפטייקר, מתוסכל וממורמר, את אשתו מרים ואת שני בניו אהרן וגבריאל, אהרקע וגארקע, כפי שהיו מכונים בבית, ועלה על אונייה בדרכו לניו יורק, לנסות ולקיים שם חיים חדשים לו ולמשפחתו. באמתחתו הוא נטל בגדים וכלי בית, מעט כסף מזומן, צרור יהלומים שהיו חבויים בכספתו, שני כרכים נדירים של ספר יד החזקה לרמב"ם מדפוס ונציה ואת מגילת רות המאוירת שקנה מהאנגלי.
בחג המולד ,1937 הגיעו אברהם ומשפחתו לאליס איילנד, שם נרשמו כפיטר ומרי טאקר וכעבור ימים אחדים כבר החלו במאמציהם להתאקלם באזור היהודי של הלואר איסט סייד בניו יורק.
יום אחד, כארבע שנים וחצי לשהותם בניו יורק, הציג גארקע הצעיר בפני הוריו ואחיו את פלישה, נערה ממשפחה קתולית שורשית, בת להורים אמידים שאבות אבותיהם לחמו במלחמת האזרחים, חברתו החדשה אותה הכיר במסיבה בגריניץ' וילג.' מרי התעלפה.
פרץ, שכבר היה קהה חושים, לא הגיב. כעבור חודשיים הוא נמצא מת בתחנת המעבורת של סטטן איילנד, שם עבד כסדרן. מרי האומללה נותרה בידי שני בניה, שכבר חיו בעתיד והסירו מעל עצמם את שרידי יהדותם. כשבועיים לאחר חתונתם של גארקע (גרי) ופלישה, החל אהרקע (הארי) לצאת עם סינתיה, אחותה הצעירה והיפה ממנה.
כעבור חצי שנה, כשהועמדה חופתם שלהם באחוזת ההורים, כבר לא היה בידיה של מרי להתנגד; הם הצליחו לשבור אותה. רצוצה ועלובה היא הילכה בשמלת ערב שנראתה תלויה עליה כמו על קולב, וביכתה בלבה את חייה הקמלים.
ואז, יום אחד, במלאות עשור לבואם לאמריקה, יצאו הארי וגרי שחיו לא רע עם נשותיהם בעיר, לטיול רכיבה עם חברים מהעבודה. מה שם קרה לא בדיוק ידוע, ועוד חודשים לאחר מכן המשיכה המשטרה בחקירת התאונה המוזרה והבלתי צפויה הזו. המכונית בה נסעו התהפכה אל הנהר והארי וגרי, יחד עם עוד שני חברים, אחד מהם יהודי בן השכונה, מצאו את מותם. הם נקברו כעבור יומיים בבית הקברות היהודי בפארקסוויל,
מרי נותרה לבדה, בודדה ונשכחת, בביתה הדל שבניו יורק. יחסיה עם כלותיה האלמנות לא היו, מטבע הדברים, תקינים, מה גם ששתיהן היו שקועות באבלן ומכונסות בעצמן. סינתיה, הצעירה, ניתקה במהירות את הקשר ועברה לגור בבית הוריה הגדול.
דווקא פלישה, זו שבגינה התע־רערו היחסים במשפחה, נותרה קשורה לחמותה וניסתה לספק לה נחמה. היא הזמינה אותה לגור בביתה וזו נענתה. יחדיו הן החלו לנסות לשקם את עצמן ולגשר על הפער ביניהן. עם הזמן, החלה פלישה לגלות עניין ביהדותה של מרי וזו מצדה נענתה ברצון והחלה מכניסה את פלישה לעולמה הדתי והרוחני.
פלישה נכבשה. היא החלה לאט לנתק את קשריה עם הוריה, אחותה ומ־שפחתה, ודבקה בחמותה. המצב החדש הזה אילץ את שתי הנשים להת־מודד עם צרה חדשה, שרידותן הכלכלית. למרי לא היה דבר וגם פלישה איבדה את ביטחונה הכלכלי בשל הניתוק מהוריה. הן הלכו והידרד־רו עד שיום אחד נטלה מרי את המזכרת האחרונה שנותרה לה מביתה שאבד, את מגילת רות המאוירת בעלת הערך הכספי והסנטימנטלי, ומ־כרה אותה, בכאב גדול, לסוחר עתיקות יהודי מברוקלין.
בכסף שקיבלה חיסלה חובות ובעיות, וביחד עם חברתה בהווה וכלתה בעבר החליטה לשוב לארץ מולדתה הנשכחת, שעכשיו כבר היתה מדינת היהודים הצ־עירה ישראל.
מדינת ישראל מוכת המלחמה לא האירה את פניה לשתי השבות. פגי־שתה של מרי־מרים עם בני משפחתה בירושלים היתה טעונה מאוד. הם נטרו לה על עזיבתה עם בעלה וזעמו על קורות משפחתה בניכר, אך לא יכלו שלא לנוד לה על הצרות שפקדו אותה. היא עצמה התמסרה לחמ־לתם ולזעמם, שקעה בדיכאונה כשרק כלתה־חברתה היתה לה לחברת נפש ולמזור. ביחד הן שכרו דירת שני חדרים ברמת גן והחלו מנסות לבנות חיים חדשים.
פלישה לא התעצלה. היא החלה להתייצב, יום יום, בלשכת העבודה שברחוב בוגרשוב ולנסות להשיג עבודה. בתחילה נטתה לחפש משרה שתתאם את כישוריה ואת הידע שצברה בלימודיה, אך מהר מאוד הס־כימה להתפשר על הרבה פחות. סבלנותה ונחישותה השתלמו בסוף: היא קיבלה משרה כפקידה וכמתרגמת בחברה ההסתדרותית "סולל בונה" והחלה עושה חיל. בהיעדר דוברי אנגלית רבים ביישוב המתחדש, נוצר לה ביקוש גדול. היא התחבבה על כולם, קודמה במהירות, ואף זכתה בת־עודת עולה ובפנקסי הסתדרות אדומים, לה ולחמותה.
כשסיפרה פלישה יום אחד בביישנות לחמותה על קשריה המתהדקים, שחרגו מקשרי עבודה, עם זרח אפטייקר, מהנדס מחוז תל אביב של "סולל בונה" תחתיו עבדה, היא לא הבינה מה פשר החיוורון שאחז בה והרעד ששטף את גופה. רק אחרי כמה ימים, אזרה מרים אומץ וביקשה מפלישה למסור לזרח אפטייקר דרישת שלום ממנה, ממרים.
פלישה המופתעת נאלמה. בתדהמה מוחלטת היא שמעה על כך שזרח, האיש החזק במחוז ומי שהסעיר את נפשה בשבועות האחרונים, הוא אחיו הצעיר של חמיה המנוח, פרץ אפטייקר. זרח היה נער צעיר כשפרץ עקר עם משפחתו מהארץ. תדהמתה של פלישה היתה כאפס לעומת מה שחש זרח עצמו כששמע על הקרבה הזו.
בלהט מערבולת הרגשות הזו, אזרה יום אחד פלישה אומץ ובעצת חמותה מרים ניצבה מול זרח והציעה לו, מצדה, נישואים. זרח, שחש כי במימוש אהבתו אליה הוא גם גואל את זכר משפחתו שאבדה, הסכים מיידית, ועם השלמת הליך הגיור של פלישה ותיאום מסמכי העלייה הרשמיים, הם נישאו.
עובד, התינוק יפה התואר שנולד לזרח ולפלישה כשנה לאחר החתונה שנחוגה בקיבוץ, גדל על ברכיה של מרים, שמצאה בו נחמה ונקשרה אליו עד כלות. השכנות ברמת גן ראו בו את בנה של מרים וכך היו מכנות אותו, גם בפניה של פלישה. גם כשבגר והיה לעובד מזור, המשיך להתייחס למרים כאל אם. כשנולד בנו הבכור ישי, היתה זו מרים שמיהרה ראשונה, לפני כולם, אל בית היולדות והעניקה לתינוק נשיקת סבתא על מצחו הקטן.
בנו של ישי מזור, ד"ר דוד מזור, כבר לא ראה, כמובן, את מרים ולא הכיר כמעט את שורשי משפחתו. את אם סבו, פלישה, הוא זכר במעורפל כסבתא הזקנה בהירת העיניים. למרות שלא נדחף לכך בידי אביו, אמו או מי ממשפחתו, הוא נמשך לאמנות יהודית ועשה קריירה מפוארת כמרצה לאמנות ב"בצלאל" וכאוצר קבוע במוזיאון לאמנות יהודית בניו יורק ובשתי גלריות בתל אביב.
יום אחד, בעת ששהה בסיאטל, הוא רכש תמורת 6,200 דולר מגילת רות אמנותית, כתובה על קלף ומעוטרת בצידיה בפיתוחים ובראשי עורבים פעורי מקור, מסוחר יודאיקה יהודי שירש אותה מאביו שקנה אותה בצעירותו במחיר מציאה. על שולי המגילה נכתב, בכתב יד מעוגל, "פרץ אפטייקר." זה היה ב־25 באפריל, שנת 2007 .
נא להמתין לטעינת התגובות
