קרבות המרגלים
מסמכים שהותרו לפרסום אתמול, אחרי כמעט 40 שנה, שופכים אור חדש על מאבקי העבר בצמרת המוסד. במסמכים מפורטות תוצאות החקירה לבדיקת הטענות של ראש המוסד היוצא איסר הראל כי מחליפו אחראי להדלפת מידע על המרגל אלי כהן. בדרך נחשפים גם פרטים מאלפים על איתור אייכמן
אתמול, בצעד יוצא דופן, התירה נשיאת בית המשפט העליון דורית ביניש לפרסם תצהיר שהיה חסוי עד כה של בכיר לשעבר במוסד, שלמה כהן-אברבנאל, אשר היה מעורב בחקירת פרשת ההדלפות. המסמך שופך אור חדש על הפרשה, ומחזק את הכחשותיו של עמית במאבקו נגד ההאשמות.
התצהיר, שהעלה אבק בתיק בג"ץ 130/68 ואשר מקפל בתוכו פיסת היסטוריה מרתקת, גם חושף פרטים חדשים על יחסיו של המוסד עם ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי של מדינת הסן במערב גרמניה באותה עת, אשר, על פי הנטען, מסר לישראל את המידע הראשוני על מקום הימצאו של הפושע הנאצי אדולף אייכמן בארגנטינה, שם נלכד אחר כך בשנת 1960 על ידי סוכני המוסד.
התצהיר מחזק אפשרות זאת לאור העובדה שסוכן המוסד מביא את דברי באואר הרומז שהוא מוכן לוותר על אזכור תרומתו למען הילת השירותים החשאיים של ישראל. הסוכן עצמו קובע כי באואר נתן "שירותים רבים ושונים בנושאים חיוניים למדינת ישראל".
תצהירו של כהן-אברבנאל נחשף לבקשת המדינה, בהמשך לבקשתה מלפני כשנתיים להתיר לפרסום את החלטת בג"ץ משנת 1969 אשר דחה את העתירה שהגיש בזמנו איסר הראל להורות לממשלת ישראל לאפשר לו לפרסם את ספרו על מבצע חטיפת אייכמן לישראל. בג"ץ קיבל אז את טענות הממשלה ומאיר עמית כי פרסום פרטים מבצעיים על לכידת אייכמן על ידי לא אחר מאשר ראש המוסד עצמו, יגרום נזק למקורות מידע ולשיטות פעולה של המוסד. עם זאת הוא רמז כי הפסילה אינה לצמיתות.
הראל, שחש ממורמר ומקופח במאמציו להוציא את ספרו, הטיח בהאשמות נגד כי המוסד תחת עמית הדליף לעיתונאים הישראלים בפריז, ישעיהו בן פורת ואורי דן, פרטים סודיים על חלקו של הארגון בפרשת אלי כהן. הרכב השופטים המיתולוגי שכלל את אגרנט, זילברג ולנדוי, מתח אז ביקורת נוקבת
הראל, אשר פרש מראשות המוסד בשנת 1963 ואחר כך, בשנת 1965 גם התפטר ממשרת יועצו המיוחד של ראש הממשלה, נאלץ להמתין עוד כמה שנים עד שהותר לו לבסוף ב-1975 להוציא את ספרו הידוע "הבית ברחוב גריבלדי" על לכידת אייכמן. ואולם המאבק המשפטי שניהל למען חשיפת האמת שלו בפרשה, שמצא את ביטויו בתיק בג"ץ המדובר, מאפשר, באמצעות מסמכי התיק שהותרו לפרסום, הצצה למידע מרתק גם על צדדים פחות מוכרים של הפרשה.
תצהירו של כהן-אברבנאל הוא אחד משני המסמכים שנחשפו עד כה, אם כי חלק קטן ממנו עדיין נאסר לפרסום. התצהיר שהוגש בשנת 1968 לבג"ץ שימש את השופטים בהחלטתם לדחות את עתירת הראל להתיר לו את פרסום הספר וכן להזים את האשמותיו נגד עמית.
כהן-אברבנאל היה מראשוני העובדים במוסד, מילא בו שורה מגוונת של תפקידים בארץ ובחו"ל, והגיע עד לתפקיד המשנה לראש המוסד. הוא היה דמות מיוחדת במינה ששילבה יכולת מבצעית מרשימה, תחושת שליחות עזה וכישרון ציור ואיור בולט. טרם כניסתו לעולם החשאי הוא צייר קריקטורות עבור עיתונים בארץ ובהם מעריב. הוא נפטר בשנת 1980, בהיותו בן 60 בלבד.
מאיר עמית כנראה העריך את סמכותיותו ויושרו כאשר מינה אותו לחקור שתי פרשיות מביכות שהטילו עליו צל בשל האשמות איסר הראל. הראשונה שבהן היתה קשורה כאמור באלי כהן: בשנת 1967 התפרסם בצרפת הספר "המרגל שבא מישראל" שעסק בפרשת הריגול הנועזת של אלי כהן בסוריה. מחברי הספר היו העיתונאים הישראלים ישעיהו בן פורת ואורי דן, ששהו אז בפריז, ככתבי "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". הראל טען כי הספר מכיל פרטים מבצעיים על שליחותו של כהן ועל פעולות אחרות, שהיו חייבים להגיע למחברים דרך מקורות במוסד.
בעקבות האשמות הראל ביקש עמית מכהן-אברבנאל לקרוא את הספר לעומק ולקבוע אם הוא מכיל מידע שרק אנשי מוסד היו יכולים להעביר: "מצאתי", כתב כהן-אברבנאל בתצהירו שהותר לפרסום אתמול, "שרוב רובו של החומר אכן שאוב מהפרסומים הסוריים בעת המשפט. אולם בעשר נקודות אשר חלקן לא נוגעות בכלל לנושא אלי כהן הביאו המחברים חומר אשר לפי מיטב זיכרוני לא פורסם קודם לכן".
לאור ממצאיו של כהן-אברבנאל נשלח נציג המוסד בפריז לשני העיתונאים שהתבקשו להסביר את המקורות ל"עשר הנקודות". "תשובותיהם", כתב אחר כך בתצהיר כהן-אברבנאל, "לא הניחו את דעת ראש המוסד. הוא רצה לבדוק אם בין סגל המוסד היו אנשים שהדליפו, בין במתכוון ובין באקראי, ידיעות סודיות שמצאו דרכן למחברים".
על רקע זה הקים ראש המוסד ועדת חקירה בראשות כהן-אברבנאל במטרה לבדוק כיצד הגיעו לידי העיתונאים ידיעות סודיות "שהיו ידועות למתי מעט בלבד במוסד". הוועדה גבתה עדויות מ-23 עדים, בארץ ובחו"ל, ובהם שני העיתונאים ובכירים במוסד, לרבות ראש המוסד עצמו. בסופו של דבר קבעה הוועדה כי לא היו הדלפות מכוונות מצד עובדים במוסד לשני העיתונאים.
"עם זאת נקבע", כך נאמר בתצהיר שהותר לפרסום, "שלפחות בשלושה מקרים הגיעו לידיעתם של המחברים ידיעות סודיות שלא פורסמו קודם לכן והוועדה לא הצליחה לקבוע באיזו דרך דלף מידע זה. ברור היה לוועדה שבשום מקרה לא נעשה הדבר במתכוון אלא תוך כדי מגעים שוטפים ומקובלים, כאשר שני המחברים סייעו בכמה וכמה נושאים לאנשי המוסד בעבודתם וכפי הנראה לא נזהרו אנשי המוסד מפניהם במידה מספקת".
כהן-אברבנאל הדגיש כי במסגרת החקירה התקשר לאיסר הראל וביקש שימסור את כל הידוע לו ואולם הראל סירב בנימוק שהוא אינו רוצה להופיע בפני ועדה שמונתה על ידי ראש המוסד המופקד ישירות על הנושא. "הראל הוסיף כי מינוי הוועדה הזכיר לו נוהג נפוץ במדינות דמוקרטיה עממיות מסוימות", והוא הביע נכונות להופיע רק בפני וועדה נייטרלית, כתב כהן-אברבנאל.
כהן-אברבנאל, שחש נפגע מדבריו, הגיב בתצהירו: "אני מצהיר שחקירת הוועדה הייתה לגופו של ענין, אובייקטיבית, אוטונומית וללא משוא פנים... כיו"ר הוועדה פעלתי לפי מיטב מצפוני והכרתי ואני משוכנע שכך גם שני חברי הוועדה האחרים".
גם לאחר שקרא בעתירת הראל לבג"ץ כי הלה מאשים שהחקירה "זויפה וסולפה במתכוון", הוא הגיב: "אני דוחה זאת בשאט נפש". הוא גם דחה את טענת הראל כאילו זה אמר לו בשיחת טלפון שתלונתו על ההדלפות היא גם נגד ראש המוסד עצמו: "הוא שאל אותי 'ומה אם יתברר שראש המוסד אחראי לדליפה?', ואני השבתי לו שהוטל עליי לחקור את מקור הדליפות, באם היו כאלה, וזאת אעשה לפי מיטב יכולתי וללא משוא פנים".
סוגיה חשובה נוספת העולה בתצהיר התייחסה לטענתו של הראל כי עמית הערים קשיים במתכוון על פרסום ספרו כשהתנגד שבספר יוזכר שמו של ד"ר פריץ באואר, התובע הכללי בהסן שבגרמניה, כמי שמסר מידע על מקום הימצאו של אייכמן. הממצאים שהעלה כהן-אברבנאל בסוגיה זו דווקא תומכים לכאורה בחלק מטענות הראל.
הראל התלונן כי בעוד ראש המוסד גרס שד"ר באואר עצמו לא היה מעוניין באזכור שמו בספר וחשב שהפרסום יסכן את חייו, הרי שלמעשה באואר השאיר לממשלת ישראל להחליט בענין הפרסום לפי שיקול דעתה, והוא עצמו לא העלה כלל את הנימוק שהדבר יסכן את חייו. בעקבות התנגדות זאת של עמית, דרש הצנזור הצבאי שבאואר יופיע בשם בדוי והראל נענה לדרישתו וכינה אותו בספרו "ד"ר הופמן".
כהן-אברבנאל מספר בתצהיר שנחשף כי התבקש על ידי ראש המוסד לברר אם אמנם באואר לא היה מעוניין באזכור שמו בספר בהקשר זה. הוא שהה אז בפריז ונסע לביתו של באואר בפרנקפורט שבגרמניה. "לשאלתי", מציין כהן-אברבנאל, "האם בהזדמנות כלשהי התבטא שהוא מעוניין, למען ההיסטוריה, כי שמו ופועלו יוזכרו במקרה שיתפרסם ספר מוסמך על לכידת אייכמן, הוא ענה בשלילה מוחלטת. מעולם לא דובר איתו על ספר כזה והוא מעולם לא אמר שהוא לא מעוניין בפרסום".
מה כן אמר באואר לסוכן הישראלי? "הוא אמר לי... כי בלב שלם וברצון אני משאיר את ההחלטה מה לעשות לממשלת ישראל. בידיה ההכרעה אם אזכור שמי מתאים לאינטרס הישראלי אם לאו". ועוד אמר לו באואר, לדבריו: "אין זה מעניין אותי אם צפויה לי סכנה אישית. שמי לא ויזנטל, ואינני מסוחרי אייכמן, אינני מייחס חשיבות לכך ששמי יוזכר בהיסטוריה".
כאן הוסיף התובע הגרמני באוזני בן שיחו הישראלי: "אם אני משאיר את הענין להכרעת ממשלת ישראל, אני עושה זאת כי החשוב ביותר הוא לקיים בצורה מרבית את המיתוס שנרקם מסביב לשירותים החשאיים של ישראל ולחזקו, ולא להפחית ממנו. בסכסוך עם מדינות ערב, שמעם של השירותים הישראליים, הכל יכולים, מהווה נשק מטיל מורא. לכן לא היה מפריע לי כמלוא הנימה סילוף קטן של ההיסטוריה, כדי להציג את הענין כולו כהצלחה בלעדית של השירותים הישראליים".
באואר גם הביע ייאוש נוכח המגמה האנטי-דמוקרטית אז בגרמניה, וסיפר לסוכן המוסד כי הוא עצמו מהווה נושא להתקפות מתמידות של גורמים אנטישמיים ואף נעשה ניסיון להתנקש בחייו, בתוך כותלי משרדו. הוא סיפר כי בכוונתו לצאת לפנסיה תוך שלוש עד ארבע שנים וייתכן שאף ירצה להתגורר בישראל, דבר שלדבריו היה עושה קודם אלמלא אי שליטתו בשפה העברית.
נא להמתין לטעינת התגובות
