הבו לנו טבעת

ארבע שנים והתובנה היחידה שלי על אהבה היא שאם בהתחלה היא שורפת כמו השמש, מכלה כל שמץ של היגיון ומסמאת באור מסנוור, הרי שאחרי כמה שנים האהבה היא כמו הלבנה; יש ימים גדולים רומנטיים ומאירים, יש שהחלק החשוך גדול יותר מהאור. הפולניה צלחה 4 שנות נישואים. עד 120

רויטל ויטלזון יעקבס | 16/6/2008 10:44

פרופיל

יום הנישואים הרביעי הגיע. את המאורע הקדים ריב אימים שלווה בצעקות, דמעות ודרמה. חברה טובה העירה לי שככה זה אצלנו כל שנה. מסתבר שאני פשוט חייבת את עובדת הימצאותו של זר פרחים בו ביום.

רויטל אין

ארבע שנים עברו, ומיציתי את שלב הקיטורים והדיכאון. כמה אפשר להגיד שזוגיות זה בסופו של דבר הרבה קושי. עד מתי אבאס חתנים וכלות, כשאקום לדבר בשבע ברכות ואסביר להם: "תסתכלו על האושר הגדול שאתם נמצאים בו עכשיו. בגדול, נישואים זה לא ככה".

ארבע שנים והתובנה היחידה שלי על אהבה היא שאם בהתחלה היא שורפת כמו השמש, מכלה כל שמץ של היגיון ומסמאת באור מסנוור, הרי שאחרי כמה שנים האהבה היא כמו הלבנה; יש ימים גדולים רומנטיים ומאירים, יש שהחלק החשוך גדול יותר מהאור, ויש ימים שנראה שאין כלום, אבל אז זה הכי יפה, כי מספיקה ההילה העדינה שמסביב בכדי להעיד על הנצח.

כמו פולנייה טובה, כשאני מחפשת סיבה לריב אני נזכרת בתקופה האיומה בחיי. היינו חברים כבר חצי שנה, והצעה אין. רק מי שנמצאת שם יודעת עד כמה נורא לחכות לגבר שלך שיתעורר, שיתאפס על עצמו ויתחתן איתי כבר.

גברים יקרים. אצל בנות זה מאוד פשוט (נו טוב, רוב הבנות). אם אנחנו יוצאות איתך יותר מחודש, אנחנו רוצות להתחתן. כי אם אין מצב, בדרך כלל זה ישר לא. ואם ננסה להפסיק להיות בררניות ובואי ניתן צ'אנס, זה יחזיק בדיוק עוד כמה ימים. אבל אם אנחנו איתך יותר מחודש, דע שבלילות אנחנו כבר מכינות את סידור המקומות לאירוע.

עברתם את ההתחלה הקשה. עד שה"החלטנו שאנחנו כבר מגדירים את עצמנו כחברים" מגיע, את מנסה לא להתאבד לפני ה"אני אוהבת (מי אומר קודם, הוא אמר בחזרה או לא, אל תגידי זה מלחיץ) אותך". ואז מגיע הלחץ של החתונה.

אני יודעת שאתם לא רוצים להאמין בזה, אבל אנחנו, באמת, כל הזמן עסוקות בזה. כשנפגשים עם החבר'ה - את מדמיינת את הבנים רוקדים לפנייך. הוא יוצא למילואים - את כבר רואה את החילונים החמודים שלא מצליחים להשתלב במעגל.

פגישה ראשונה עם האחיינית – מבחינתך האוברול הסגול שהיא לובשת הוא בעצם שמלה לבנה המלווה בסלסלה לפיזור הפרחים. תבינו, אנחנו רוצות דבר אחד - להתחתן.

אולי הוא לא רציני מספיק?

אם קורה הנס והצלחנו קצת להרגיע, מייד יש מי שעוקץ ודואג לעורר - ההורים: כמה זמן? למה הוא מחכה? אולי הוא לא רציני מספיק?

אותה אמא שלפני שנייה הייתה מוכנה שתצאי עם המוסכניק הגרוש שלה שעדיין עושה עבודות שירות – העיקר שיהיה לך כבר מישהו - פתאום מציעה: "אני אומרת לך, תעזבי אותו ורק עם טבעת שיחזור. תראי איך הוא ירוץ לחופה כשהוא ירגיש שהוא הולך להפסיד אותך".

אני זוכרת שעם הפה הגדול שלי הצלחתי להחזיק מעמד שבעה חודשים עד הפעם הראשונה שיצא לי: "אתה יודע? תמיד חלמתי להתארס בחנוכה".

זה יכול היה להיות מאוד לא מלחיץ, אלא שזה היה בדיוק כשהוא וכל המשפחה שלך הדליקו יחד נר שלישי. הוא מחוויר. הדמעות צפות לך בעיניים. ומהרגע הזה הלחץ הופך ללא מתון בכלל.

כל חתונה שיש בסביבה מכניסה אותך לדיכאון. כל אירוסין את באפלה. אתם רבים על כל שטות. בסוף, הדבר היחיד שאת מחלצת ממנו זה: "זה רציני, אבל אני עוד לא יודע מתי".

אני זוכרת את עצמי לא מבינה למה. מה יש לחכות. ואז הוא מסביר לך שהוא "בתהליך". הוא - שהתהליך המודע היחיד שלו זה תהליך העיכול - לפתע חובר למחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת תל אביב ועובר "תהליכים".

לרגל יום הנישואים הרביעי שלי, אני רוצה לעודד את כל בנות הזוג שעוד לא קיבלו את ההצעה. אני יודעת שאתן מתות להיות קוליות. אתן בטוחות שלחץ רק ירחיק אותו. ואז אתם משתגעות, רבות עד מוות עם אמא, נפרדות ממנו כי הוא איחר לסרט וזה אומר שהוא לא רציני.

אחיות שלי: תלחצו. הו אלוהים כמה שתלחצו!! עם כל הכוח. הם בנים. כמו שלנו יש אינסטינקט ללחוץ, להם יש אינסטינקט הפוך – לברוח. ויהיה הדוס הכי מדריך סמיונריון שלכאורה מת להתחתן. הם מ פ ח די ם. אל תתנו להם לברוח.

תראו אותי - הצלחה. נשואה כבר ארבע שנים, ורק אחרי לחץ פיזי מתון ואיומי התאבדות. זה אולי הפך לנו את השמש לירח, אבל בינינו, מה זה משנה, העיקר שיש אור.